תורה כט – המשך

רש"י: דמליה מינה – שמיוחסת מראשונה. ושואל אותו: הלא יש לו ללמוד, הואיל ולא נתנו לו ראשונה, כל שכן זו. סיכתא – קבילא. דצה – השפיל ידו במקום שאין חור בכותל, ולא על. דלי דצה – הגביה ידו ונעצה במקום נקב, ועל.

 

 

וזה עיקר התקרבות ישראל לאביהם שבשמים, היינו על ידי תיקון הברית, על ידי זה עיקר ההתקרבות של ישראל לאביהם שבשמים, בבחינת (שמות י"ט): ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי. נשרא, זה תיקון הכללי, שהוא בחינת: ויגד לכם את בריתו כנ"ל, היינו תיקון הברית, על ידי זה דייקא: ואביא אתכם אלי – שנתקרבו אליו יתברך, כי עיקר ההתקרבות להשם יתברך הוא ע"י תיקון הברית כנ"ל:

 

 

ובזה תלוי פרנסה בלי טורח, שהוא בחינת (שם ט"ז): לחם מן השמים. היינו ע"י תיקון הכללי, שהוא תיקון הברית, שהוא בחינת (משלי ל’): דרך הנשר בשמים. וזה (במדבר י"א): והמן כזרע גד הוא – זרע גד דא טיפה חיוורתא (תיקונים תיקון כ"א ד’ נ"ב ע"ב), היינו בחינת: ונוזלים מן לבנון, שזה בחינת תיקון הברית, שבזה תלוי פרנסה בלי טורח, שהוא בחינת מן, בחינת להם מן השמים כנ"ל. כי פרנסה שהוא בטירחא ובכבדות, הוא מחמת שלא תיקן תיקון הכללי, שהוא תיקון הברית, כי מאן דזריק פירורין דנהמא, עניות רדיף אבתריה, כל שכן מאן דזריק פירורין דמוחא (זוהר פינחס דף רמ"ד ע"א):

 

וזה: לא תאכלו על הדם (ויקרא י"ד) – היינו על ידי הדמים, שהם גורמים לשכינה בחינת דם נדה, בבחינת עיר הדמים, בבחינת: מדוע אדום ללבושיך, בבחינת שנמצא רבב על בגדיו, היינו ע"י פגם הברית, שהוא בחינת פגם כלליות הגידין, שזהו בחינת פגם הבגדים כנ"ל, על ידי זה: לא תאכלו – היינו פרנסה בטורח. וזה: לא תנחשו  ולא תעוננו – שהם גורמים בחינת נחש משיך לה לגבה, וגורמים שליטת השפחה בישא, שהיא עת רעה. וזה: לא תנחשו – שלא לגרום, חס ושלום, נחש משיך לה לגבה וכו’ כנ"ל. ולא תעוננו – שהוא לשון עת ועונה, היינו שלא לגרום ח"ו שליטת העת רעה של הכ"ח עיתים, וכנ"ל:

 

וזה שביקש יעקב (בראשית כ"ח): ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש, כי זה תלוי בזה, כי פרנסה תלוי בבחינת בגדים לבנים. וזה (ישעיה כ"ג): לאכול לשובעה ולמכסה עתיק. ויעקב, שהמשיך לבנונית, בבחינת (בראשית ל’): מחשוף הלבן, ע"י תיקון הכללי, כמו שכתוב (שם מ"ט): ראשית אוני, נאמר בו (שם כ"ה): יושב אוהלים, היינו בחינת שמים, כמו שכתוב (ישעיה מ’): וימתחם כאוהל לשבת, היינו בחינת: דרך הנשר בשמים, בחינת זוהר הרקיע, בחינת לשון של זהורית, שמלבין עוונותיהן והדמים של שס"ה גידין, בבחינת (שם א’): אם יאדימו כתולע כצמר יהיו:

 

 

וכל זמן שלא תיקן תיקון הכללי, והשכינה היא בבחינת: מדוע אדום ללבושיך, בחינת דם נדה, אזי הדיבור אסור, בבחינת (תהלים ל"ט): נאלמתי דומיה, שמאלו הדמים נעשה בבחינת דומיה, כי עיקר הדיבור תלוי בתיקון הכללי, שהוא בחינת: ויגד לכם את בריתו כנ"ל. וזה בחינת: בתר דשכיב רבי שמעון, הוה אמר חד לחבריה: אל תתן את פיך לחטיא את בשרך (זוהר ויקרא ע"ט ע"א ובדף ק"ה ע"ב), כי רבי שמעון היה קשת הברית, בחינת: ויגד לכם את בריתו, היינו כלליות הגידין, וכשאין תיקון הכללי, אזי הדיבור אסור, בבחינת: נאלמתי דומיה, בחינת: אל תתן את פיך כנ"ל, ומי שהוא מדבר אז, כשאין תיקון הכללי, הוא עובר על לא תלך רכיל בעמיך (ויקרא י"ד), והוא הולך רכיל מגלה סוד (משלי י"א). אבל ביומוי דרבי שמעון, הוה אמר חד לחבריה: פתח פיך, כי כשיש תיקון הכללי, שהוא קשת הברית, אזי הדיבור מותר. כי הדמים כבר נתתקנו, בבחינת: דם נעכר ונעשה חלב, בבחינת: ככל עת יהיו בגדיך לבנים. וזה (תהלים ל’): למען יזמרך כבוד ולא ידום. כבוד, זה בחינת כגדים כנ"ל, שנתלבנין מבחינת: מדוע אדום ללבושיך, מבחינת: דם נדה. ואז: ולא ידום – כי נמשך לבנונית בהדמים, מבחינת: ונוזלים מן לבנון כנ"ל, אז הדיבור מותר, בבחינת: פתח פיך:

 

ז

 

וזה בחינת חולי נופל, ר"ל, היינו כשהדמים מתגברין והם מתיזין להמוח, ועל ידי זה נלחץ המוחין, וע"י לחיצת המוחין, רועשין האיברים. כי המוח הוא שר צבא, וכשהשונא בא על השר צבא, אזי רועשים כל צבאיו, כי כולם תלוים בו. ואזי השכינה נופלת ח"ו, בבחינת (עמום ט’): סוכת דוד הנופלת. וע"י תיקון הכללי, שמעורר המוחין כנ"ל, וממשיך לבנונית להגידין, בבחינת: בכל עת יהיו בגדיך לבנים, אזי נתרפאת מחולאת הנפילה, ואז: נפלה ולא תוסיף, קום בתולת ישראל (שם ה’). ואז הדיבור מותר, בבחינת: פתח פיך. וזהו: לא תלך רכיל, ולא ותעמוד על דם רעך – רעך, היינו המוחין, שהם תרין רעין דלא מתפרשין – כשהם אינם עומדים ונתבטלין מלעשות פעולתם ע"י תגבורת הדמים הלוחצים את המוחין, על ידי זה לא תעבור על: לא תלך רכיל. כי אז הדיבור מותר, בחינת פתח פיך ביומוי דרבי שמעון וכו’:

 

ח

 

וזה בחינת: ואף כי היין בוגד, בוגד (חבקוק ב’). היינו בחינת גידין הנ"ל, שעל ידו הולך רכיל מגלה סוד, בבחינת: נכנס יין – יצא סוד (סנהדרין ל"ח). כי היין הוא בחינת גידין, התגברות הדמים, בבחינת (משלי כ"ג): אל תרא יין כי יתאדם, שאחריתו דם (סנהדרין ע’), ועל שם זה נקרא תירוש, ולמדו רז"ל מזה (יומא ע"ו ע"ב): זכה – נעשה ראש, לא זכה – נעשה רש. היינו כשלא זכה, שאינו מזכך את הדמים, על ידי זה נעשה רש – שאין לו לחם מן השמים כנ"ל, אבל זכה – נעשה ראש, בבחינת מוחין, היינו בחינת המשכת הלבנונית מן המוחין, בבחינת: ונוזלים מן לבנון, כנ"ל: