תורה נו – המשך

וזה בחינת (שבת ק"ד): מאמר פתוח נאמן פשוט. מאמר פתוח זה בחינת התגלות הדעות, כי הדיבור הוא התגלות הדעת, כמו שכתוב (משלי ב’): מפיו דעת ותבונה. ובמצרים, שהיה הדעת בגלות, כמו שכתוב (שמות ו’): ושמי ה’ לא נודעתי להם, היה גם הדיבור בגלות (זוהר וארא כ"ה ע"ב), בבחינת כבד פה וכבד לשון (שם ד’). וכשיצאו ממצרים, שיצא הדעת מהגלות, יצא ונפתח הדיבור, וזה בחינת מאמר פתוח, שנפתח הדיבור ונתגלה הדעת. ועל ידי התגלות הדעת נתפשט נאמנות השם יתברך, וניכר שהוא נאמן מבטיח ועושה, וזה בחינת נאמן פשוט, שנתפשט נאמנותו כנ"ל, אבל במצרים, שהיה הדעה בגלות, לא נתפשט ונתגלה נאמנותו. וזה שפרש רש"י: ושמי ה’ לא נודעתי להם – לא נזכרתי במידת אמיתית שלי, שעל ידי שלא נתגלה הדעת במצרים, על ידי זה לא ניכר נאמנותו כנ"ל, כי החסד תלוי בדעת כנ"ל.

 

וזה בחינת אנכי – י’היבא כ’תיבא נ’אמנים א’מריה (שבת ק"ה). שעל ידי נתינת התורה נפתח המאמר ונתגלה הדעת כנ"ל, ועל ידי זה נתפשט נאמנותו כנ"ל, וזה בחינת: נאמנים אמריה, בחינת נאמן פשוט מאמר פתוח כנ"ל. וזה בחינת: מן – ראשי תיבות מ’אמר נ’אמן, בחינת מאמר פתוח נאמן פשוט כנ"ל, כי המן הוא בחינת דעת גדול כנ"ל. ועל כן בני ישראל את המן ארבעים שנה (שמות ט"ז) כי בן ארבעים לבינה (אבות פ"ה):

 

 

וזה שאמרו רז"ל (קידושין ל"ח): את המן אכלו ארבעים שנה, והלא ארבעים שנה חסר שלושים יום? אלא עוגה שהוציאו ממצרים, טעמו בה פעם מן. כי באמת המן, שהוא בחינת הדעת, היה ראוי שיאכלו אותו ארבעים שנה בשלימות, כי ארבעים, הוא בחינת בינה ודעת כנ"ל, דהיינו תיכף שיצאו ממצרים ונתגלה הדעת, היה ראוי שיאכלו המן תיכף. ועל זה תרצו רז"ל: עוגה שהוציאו ממצרים, היינו המצות, טעמו בהם טעם מן, כי השלום תלוי בדעת וכנ"ל, ומחלוקת הוא היפך הדעת. אך יש מחלוקת שהוא לשם שמים, שהוא באמת דעת גדול מאוד, יותר מהדעת של שלום, כי באמת זה המחלוקת היא אהבה ושלום גדול, כמו שאמרו חז"ל (קידושין ל’ ע"ב): את והב בסופה – לא זזו משם עד שנעשו אוהבים זה לזה. וזה שאמרו רז"ל (אבות פ"ה): מחלוקת שהוא לשם שמים, סופה להתקיים, היינו שבאמת היא אהבה כנ"ל, וזה סופה להתקיים, בחינת אהבה, כמו שכתוב (במדבר כ"א): את והב בסופה כנ"ל.

 

וזה בחינת משה, כי משה הוא בחינת הדעת, שהוא בחינת מחלוקת לשם שמים, ועל כן משה הוא ראשי תיבות מ’חלוקת ש’מאי ה’לל, שהם בחינת מחלוקת לשם שמים. ועל כן היה גאולת מצרים ע"י משה, כי עיקר הגאולה ע"י הדעת, כמו שכתוב (שמות ט"ז): וידעתם כי ה’ הוציא אתכם וכו’, (ויקרא כ"ג), למען ידעו וכו’. וזה בחינת עוגה, דהיינו מצות, שהוציאו ממצרים, כי מצה הוא בחינת מחלוקת, כמו שכתוב (ישעיה מ"א): אנשי מצותך יהיו כאין. וזהו: שהוציאו ממצרים – שהוציאו דייקא, כי במצרים שהיה הדעת בגלות, בודאי לא היה מחלוקת לשם שמים, כי זה תלוי בדעת כנ"ל. וזה: עוגה שהוציאו ממצרים, היינו שהמצה, שהיא בחינת מחלוקת, שהוציאו ממצרים, ששם היה הדעת בגלות, טעמו בהם טעם מן, כי לאחר שהוציאו בחינת המחלוקת מן הגלות מצרים, היה בהם טעם מן, שהיא בחינת דעת גדול, שהיא בחינת מחלוקת לשם שמים כנ"ל:

 

וזה בחינת (שמות כ"ז): לחם מן השמים, הנאמר במן, לשון מלחמה, כמו שכתוב (תהלים ל"ה): לחם את לוחמי, בחינת מחלוקת. היינו שהמן, שהוא הדעת, הוא בחינת מחלוקת לשם שמים כנ"ל. ועל כן דתן ואבירם שחלקו על משה, שהוא הדעת, פגמו גם כן בהמן והותירו ממנו. (מ"ר שמות פ’ א ובפ’ כ"ה והובא בפירש"י בשלח), כי המן הוא בחינת הדעת, בחינת משה כנ"ל. וזה שכתוב בזוהר הקדוש (תצוה דף קפ"ג ע"ב): כי מצה היא אסוותא, כי מצה שהיא בחינת מחלוקת לשם שמים, בחינת דעת, בחינת שלום כנ"ל, הוא רפואה, כי שלום הוא רפואה, כמו שכתוב (ישעיה נ"ז): שלום שלום לרחוק ולקרוב אמר ה’ ורפאתיו, כי עיקר החולאת ח"ו הוא מחמת העדר השלום, היינו מחלוקת היסודות, שיסוד אחד מתגבר על חברו, ושלום הוא רפואה. וזה שנקרא מצה, לחם עוני (דברים ט"ז), כי אין עני אלא מן הדעת (נדרים מ"א), וזה בחינת חולה, כמו שכתוב (שמואל ב, י"ג): מדוע אתה ככה דל בן המלך, ומצה היא אסוותא כנ"ל, וזה לחם עוני, שהוא רפואה להעוני כנ"ל:

 

 

ולבוא למחלוקת לשם שמים צריך לזכך ולטהר את השמים, שלא יהיה בבחינת (ישעיה נ’): אלביש שמים קדרות. ולזכך ולטהר את השמים היא ע"י אנחה באמת, כי יש בלב רוח הדופק, שהיא מתחילת התולדה, יהוא נושא עליו כל הליחות וכל הדמים וכל חמיצות (שקורין זאפטין). והרוח הדופק הזה הולך ונוקש בכל האיברים, וע"י הליכתו ונישובו בהם הוא מנענע ומנשב ומנפץ אותם מן העיפוש, שלא יתעפשו ולא יתקלקלו, כמו הרוח המנשב בים, שהוא מנפץ ומנשב ומהפך ומגיס המים, שלא יתעפשו ולא יתקלקלו. ועיקר נישוב הרוח הדופק – בהידיים. כי מחמת שהידיים עסקניות, צריך לנשב ולנפץ אותם ביותר. ועל כן הדאקטר (הרופא), כשמניח ידו על הדופק, יודע כל  ענין החולה, מחמת ששם בידיים, עיקר הילוך הרוח הדופק של הלב, שהוא נושא הכל עליו כנ"ל. וצריך שילך זה הרוח הדופק תנועה מסודרת כתיקונו וכסידורו. ויש נחש, שעל ידה בא עצבות רוח, היינו בחינת ל"ט מלאכות, שהוא זוהמת הנחש, על ידי זה בא עצבות רוח, וע"י עצבות רוח, אין הרוח דופק כסידורו, ואזי נעשים האיברים כבדים, מחמת שאין רוח הדופק מנשב בהם כסדר, ואזי הידיים בבחינת (שמות י"ז): וידי משה כבדים, כי עיקר הכבידות בהידיכים, ששם עיקר רוח הדופק כנ"ל.

 

וזה בחינת עיצבון ידיים, כי עיקר מזיק העצבות רוח להידיים כנ"ל, וכשהאיברים כבדים, אזי מכבידין יותר על הרוח הדופק ונחלש עוד יותר, ועל ידי שנחלש יותר הרוח הדופק, נעשים האיברים כבדים עוד יותר. וכן על ידי שנעשים האיברים יותר כבדים, נחלש הרוח הדופק עוד יותר ויותר, וכן חוזרת חלילה, עד שיוצאת נפשו, חס ושלום. ועל ידי האנחה הוא מחיה ומבריא את הרוח הדופק, וניצול מהעצבות רוח, וחוזר הרוח הדופק ומנשב כסדר בכל האיברים, ובפרט בהידיים, ועל ידי זה מזכך את השמים, כי הידיים הם בחינת שמים – אש ומים, שהם בחינת יד ימין ויד שמאל.

 

וזה נישא לבבנו אל כפיים אל אל בשמים – שצריך לישא את הלב, היינו הרוח הדופק שבלב, אל הידיים כנ"ל. וזה: אל אל בשמים – כי מזה נזדכך השמים כנ"ל. וזה בחינת (דברים לב): כי אשא אל שמים ידי – שצריך לישא את הידיים, שיהיה נעשה מהם בחינת שמים כנ"ל.