תורה כא – המשך

וכשאדם לומד תורה ואין מבין בה שום חידוש, זה מחמת שהמוחין והשכל של התורה והלימוד הזה, הן בבחינת עיבור, וזה נקרא בשם יעקב, כי יעקב זה בחינת עיבור, בחינת (הושע י"ב): בבטן עקב את אחיו, ואז צריך לצעוק הקלין הנ"ל. וזה בחינת (בראשית כ"ז): הקול קול יעקב – כשהוא בבחינת יעקב, צריך לו הקלין, כדי להוציא המוחין בבחינת לידה. ומי שתורתו בלא הבנה בה שום חידוש, אין לדרוש אותה לרבים, כי התורה הזאת שהיא בבחינת יעקב, בבחינת עיבור, אע"פ שהקב"ה מתענג [בה], בחינת: ודיגלו עלי אהבה – אל תקרי: ודיגלו, אלא: וליגלוגו (מדרש שה"ש), אבל אין לדרוש אותה כמו שהיא לרבים, כי אין לדרוש אלא דברים המבוררים, כמאמר (שבת קמה:): אמור לחוכמה אחותי את – אם ברור לך הדבר כאחותך שהיא אסורה לך – אמור, ואם לאו – אל תאמרהו.

 

וזהו (תהלים קל"ה): כי יעקב בחר לו יה – כשהיא בבחינת יעקב, בבחינת עיבור, בלא מוחין – זאת הלימוד בחר לו הקב"ה, בבחינת: ודגלו עלי אהבה, ואין לדרוש אותה לרבים. אבל: ישראל לסגולתו – ישראל אותיות לי ראש, היינו התגלות המוחין, המשכת אור הפנים הנ"ל, שפע אלוקי הנ"ל, בתוך הפנימי כנ"ל. וזה בחינת ישראל, בבחינת (ישעיה מ"ט): ישראל אשר בך אתפאר. בך דייקא – שיתמשך עטרת תפארת, היינו המקיפין הנ"ל. בך – בתוך הפנימיות. לסגולתו – זאת התורה יכול לדרוש אותה לרבים:

 

 

כי אנחנו נקראים עם סגולה (דברים ז’) – כמו סגולה שעושין לרפואה, אע"פ שאין הטבע מחייב שיהיה זה לרפואה, אעפ"כ הדבר הזה, מסוגל לרפואה. וזה למעלה מהטבע, שאין השכל האנושי מבין זה. כמו כן אנחנו, לקח אותנו השם-יתברך לעם סגולתו, אף על פי שאין השכל האנושי מבין את כל זה, איך לקח עם מתוך עמים. כמו בשעת קריעת ים סוף, שקיטרג מידת הדין: הללו עובדי עבודה זרה וכו’ (ב"ר פ’ נ"ז ובשמות רבה פ’ כ"א), אעפ"כ הקב"ה לקח אותנו לעם קדוש. נמצא, שזה הדבר כמו סגולה, שהוא למעלה מהטבע, למעלה משכל אנושי, וזה בחינת מקיפין כנ"ל. ומי שזכה לאלו המקיפין, להוליד אותם ולהכניס אותם בפנים כנ"ל, נמצא שזכה להבין את הסגולה, בודאי היושר לגלות הסגולה לעם סגולה:

 

בכן, כל אחד ואחד לפי בחינתו יש לו פנימי ומקיף, וכל אחד לפי בחינתו, מה שחננו השם, שיכניס המקיף לפנים ולהבין ולחדש איזהו דבר, היושר מחייב, שיגלה ויכניס זאת ההבנה של הסגולה, שהיה אצלו סגולה, שיגלה לעם סגולה, ולהטיב מטובו לאחרים:

 

וזה פירוש פירקא רביעאה דסיפרא דצניעותא: עתיקא טמיר וסתים, זעירא דאנפין אתגליא ולא אתגליא. עתיקא זה בחינת המקיפין הנ"ל, שהן טמורים וסתומים מכל צד, בכל המשך הזמן של עולם הזה, ולא יתגלה אלא לעתיד. אבל בזעיר אנפין, חוכמות של האדם, שהאדם יכול להשיג אותם, גם כחם יש פנימי ומקיף. וכל אחד לפי בחינתו יש לו פנימי ומקיף, ואלו המבוכות הנ"ל שאי אפשר לשכל האדם להשיגם, הם מבחינת עתיקא, וכל החוכמות שיכול מוח אנושי להשיג אותם, הם בחינת זעירא דאנפין. ולפעמים הם בהעלם, בבחינת (עיבור כנ"ל), וזה בחינת לא אתגליא, וכשנתגלה לו – אז בבחינת אתגליא. וכל זמן שהיה הדבר אצלו בבחינת לא אתגליא, בבחינת העלם, הוי אצלו כמו סגולה כנ"ל, שהוא למעלה משכלו, ואח"כ כשנתגלה לו, אזי ייטיב מטובו לאחרים כנ"ל:

 

 

נחמו נחמו עמי וכו’ (ישעיה מ’). כל הצרות והיסורים והגלות, אינו אלא לפי ערך חסרון הדעת, וכשנשלם הדעת, אזי נשלם כל החסרונות. בבחינת (נדרים מ"א): אם דעת קנית – מה חסרת. וכתיב (ישעיה ה’): לכן גלה עמי מבלי דעת. ועיקר החיים הנצחיים יהיה לעתיד מחמת הדעת, שירבה הדעת, שידעו הכל את ה’, וע"י הדעת יוכללו באחדותו, ואז יחיו חיים נצחיים כמוהו. כי ע"י הידיעה נכללים בו, כמאמר החכם: אילו ידעתיו – הייתיו. ועיקר הידיעה יהיה לעתיד, כמו שכתוב (שם י"א): כי מלאה הארץ דעה. ומחמת הדעת לא יחסר כל טוב, ויהיה כולו טוב, כמאמר חז"ל (פסחים נ’): אטו האידנא לאו אחד הוא? ותרצו: לעתיד כולו הטוב והמטיב:

 

ואפילו העכו"ם ידעו ביתרון הדעת, אבל לא כמונו. וידעו, שהגדולה שהיה להם והשפלות שהיה לנו בזמן הגלות, כל זאת הגדולה היה לנו, אע"פ שעכשיו אי אפשר להבין כל זה, כי אין להכחיש החוש, אעפ"כ ירבה הדעת, ויבינו הכל, שגדולתם של העכו"ם היה לנו גדולה, ולהם השפלות. ולכאורה היא ידיעה גדולה, אעפ"כ הידיעה הזאת יהיה לנו ללעג ולשחוק, לפי ערך ידיעתינו. וזהו (תהלים קכ"ו): אז ימלא שחוק פינו, אז יאמרו בגויים הגדיל ה’ לעשות עם אלה, הגדיל ה’ לעשות עמנו – שידעו ויאמרו: הגדולה שעשה עימנו, היינו עם העכו"ם, הגדיל ה’ לעשות עם אלה – הגדולה הזאת היה לישראל. אעפי"כ: אז ימלא שחוק פינו – היינו שנשחק ונלעיג מידיעתם והשגתם, כי השגתינו יהיה לאין סוף וקץ:

 

והידיעה יש בה מקיף, ומקיף למקיף, כמובא לעיל על פסוק: בהעלותך את הנרות. וזהו: נחמו נחמו – היינו מקיף ומקיף למקיף, שהידיעה היא עיקר הנחמה של כל הצרות. ואיך אפשר לבוא להידיעות? יאמר אלקיכם – אמירה בחשאי (זוהר וארא כ"ה ע"ב, ובאד"ר קל"ב ע"ב), בחינת שמן, בחינות שבעה הנרות. אלקים לארמא קלא, בחינת: אלקים אל דמי לך (תהלים פ"נ), בחינת צעקת היולדת כנ"ל:

 

מסימן כ’ עד כאן – לשון רבינו ז"ל

 

[פירוש, כי מבואר לעיל, שע"י הצעקה, זוכין להוליד המוחין מתעלומתן, וע"י שמקדשין שבעת הנרות, זוכין להכניס המקיפין לפנים. כי צריכין שני דברים להשגת הדעת הקדוש: בתחילה צריכין להוליד המוחין, כי לפעמים המוחין והשפע אלוקי בהעלם וכו’ כנ"ל, ולזה צריכים צעקה כדי להולידם. ואח"כ כשנולדים המוחין, עדיין יש בהם פנימי ומקיף, ולזה צריכין לקדש שבעת הנרות, כדי להכנים המקיפין והשפע אלוקי לפנים, ולעשות מהמקיף פנימי – עיין שם היטב ותבין. וזהו שפירש הפסוק: נחמו נחמו – היינו לזכות להשגת המקיפין, היינו השגת הדעת שזהו עיקר הנחמה כנ"ל. זה זוכין ע"י שני בחינות הנ"ל, שהם צעקה, שעל ידי זה מולידין המקיפין, וקדושת שבעת הנרות, שעל ידי זה מכניסים המקיפין לפנים כנ"ל.

 

וזהו: יאמר אלקיכם – יאמר היינו בחינת בחינת אמירה בחשאי, שזהו בחינת שמן, שהוא בחשאי, כמו שכתוב בזוהר (שמיני דף ל"ט): יין לארמא קלא ושמן בחשאי. ושמן הוא בחינת שבעת הנרות, שהיו משמן. אלקיכם – זה בחינת אלקים לארמא קלא, בחינת הצעקה הנ"ל. שע"י שני בחינות אלו, זוכין להשגת המקיפין, שהוא השגת הדעת הקדוש, שזהו עיקר הנחמה, בחינת נחמו נחמו. היינו מקיף, ומקיף למקיף, כנ"ל]:

 

כל העניין הנ"ל, המבואר בקיצור על פסוק נחמו נחמו, בלשונו הקדוש, שמעתי מפיו הקדוש מעצמו בביאור יותר קצת, ורשמתי לעצמי כמו ששמעתי, על כן לא מנעתי להעתיקו. ובתחילה התחיל לדבר מעניין חיים ומיתה. ענה ואמר: בין חיים למיתה אין חילוק כי אם במידת אמה אחת – שעכשיו האדם שוכן בכאן, ואח"כ הוא שוכן שם. (והיטה בידו על הבית עלמין). ואח"כ התחיל לומר כל עניין זה: חיים נצחיים וכו’ כדלקמן. כלומר, שמי שזוכה לדעת אמיתי הנ"ל, לדעת אותו יתברך, אין חילוק אצלו כלל בין חיים למיתה, כי הוא דבוק ונכלל בו יתברך בחייו ובמותו, רק שעכשיו בחייו, דירתו בכאן, ואח"כ דירתו שם כנ"ל. ואז שמעתי מפיו הקדוש כל עניין הזה, וזהו: