תורה לה – המשך

 

 

גם יש כמה בחינות בשינה: כי יש שינה שהיא בחינת לימוד פשטא אורייתא כפי הדביקות. ויש שינה, שהוא בחינת משא ומתן באמונה, שהוא גם כן פשטא אורייתא, כי כשעוסק במו"מ באמונה, אזי המוחין, היינו נשמתו, באה לתוך אמונה בבחינת: חדשים לבקרים, ונתחדשו שם, ונתחזקו מעיפותם.

 

וזה שאמרו חז"ל (ב"ב קע"ה ע"ב): הרוצה להחכים יעסוק בדיני ממונות, היינו הרוצה לחדש את שכלו, היינו נשמתו, יעסוק בדיני ממונות, היינו מו"מ באמונה, כי העוסק במו"מ באמונה, הוא בודאי עוסק בדיני ממונות, כי כל דיני ממונות שייך למו"מ, כי אי אפשר לעסוק במו"מ באמונה, כי אם בקי בדיני ממונות, ולא יכשל בהם. וזה בחינת (משלי ל"א): היתה כאניות סוחר, היינו ע"י מו"מ, היינו ע"י פשטא אורייתא, אזי: ממרחק תביא לחמה, וממשיך שכל חדש מאור הפנים, כי השכל נקרא רחוק, כמו שכתוב (קהלת ז’): אמרתי אחכמה והיא רחוקה:

 

ז

 

אבל כשאדם מכניס שכלו, היינו נשמתו, בתוך האמונה, היינו פשטא אורייתא, היינו מו"מ, בבחינת: חדשים לבקרים, אזי צריך לשמור האמונה, שלא יינקו ממנה החיצונים, כי היא שוכנת בתוך החיצונים, בחינת (יחזקאל ה’): זאת ירושלים שמתיה בתוך הגוים וסביבותיה ארצות. וירושלים הוא בחינת אמונה, כמו שכתוב: קריה נאמנה, והוא בחינת לילה, כמו שכתוב: ואמונתך בלילות, והוא פשטא אורייתא, כמו שאמרו חז"ל: במחשכים הושיבני, ולחשך קרא לילה, והיא בחינת המאור הקטן, כמו שכתוב: ואת המאור הקטן לממשלת הלילה.

 

וצריך להמשיך בחינת חשמ"ל מעולם הבינה, להלביש את המלכות, היינו אמונה, שלא יינקו ממנה העכו"ם והארצות שסביבותיה. וכשאדם עוסק במו"מ כלך כך באמונה כמו רב ספרא, ומקיים (תהלים ט"ו): ודובר אמת בלבבו (כשארז"ל מכות כ"ד) – זו הבחינת נעשה חשמ"ל, היינו מלבוש, סביב האמונה, ואזי אמא מסככת על בנהא, שלא יינקו ממנה, והיא: אם לבינה תקרא (משלי ב’), ובינה – ליבא (הקדמת תיקונים). וזה שמקיים ודובר אמת בלבבו, אזי אמא מסככת על בנהא, שהלב עושה חשמ"ל, היינו מלבוש, סביב האמונה, שלא יינקו ממנה החיצונים.

 

וזה שאמרו חז"ל (שם ב"ב): הרוצה שיעסוק בדיני ממונות, ישמש את שמעון בן ננס. היינו הרוצה לעסוק במו"מ באמונה, היינו פשטא אורייתא, הנקרא חושך, כמו שכתוב: במחשכים הושיבני, ונקרא אמונה, כמו שכתוב: ואמונתך בלילות, אזי צריך להמשיך חשמ"ל מהלב, היינו שיקיים: ודובר אמת בלבבו. והחשמ"ל הזה, הוא מלביש את המאור הקטן, היינו את האמונה, בבחינת: אמא מסככת על בנהא. וזהו: ישמש את שמעון בן ננס, כי ששמיעה תליא בלי,בא כי חשמל לב גימטריא שְׁמַע, כמו שכתוב (מלכים א’, ג’): ונתת לעבדך לב שומע, ובן ננס, בחינת אמונה, היא בחינת בן ננס, היינו המאור הקטן:

 

ח

 

וכשאדם עוסק במו"מ באמונה, עוסק בדיני ממונות, היינו פשטא אורייתא, זהו בחינת הקרבת הקרבן תמיד, והקטרת הקטורת, כי ע"י התמיד עולים חכמה בינה דעת דעשיה ביצירה, וכל הניצוצות הקדושים שבקליפה עולים בסוד י"א סממני הקטורת, בבחינת מלכות, וכשהאדם עוסק במו"מ, והמו"מ הוא בחינת דיני ממונות, היינו פשטא אורייתא, נמצא בשעת עשיית המו"מ עוסק בפשטא אורייתא, שהם בחינת מט"ט המקנן ביצירה.

 

נמצא, שחכמה בינה דעת שלו בעשיית המו"מ עולים ביצירה, היינו לפשטא אורייתא. וכל ניצוצות הקדושה שיש בתוך העכו"ם והארצות שסביבות ירושלים, עולים לבחינת אמונה, הנקרא ירושלים ומלכות. כשזה קם, זה נופל. כי חורבן אמונה הוא נקרא חורבן ירושלים, כמו שדרשו חז"ל (שבת קי"ט ע"ב): לא חרבה ירושלים, עד שפסקו ממנה אנשי אמונה (עיין שם, מבואר דכוונתם על מו"מ באמונה). וכשירושלים, היינו האמונה, היינו מו"מ, שהוא פשטא אורייתא, מתגברת – אזי אלו העכו"ם והארצות נופלים, ועולים ממנה כל הניצוצות הקדושים שבתוכם בסוד י"א סממני הקטורת.

 

וזהו שאמרו חז"ל (סנהדרין כ’ ע"ב): שלש מצוות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ: העמדת המלך, וכריתות זרעו של עמלק, ובנין בית המקדש. והא בהא תליא, כי העמדת המלך היא בחינת אמונה כנ"ל, וכריתות זרעו של עמלק הם הניצוצות שעולים מבין העכו"ם והארצות, בבחינת י"א סממני הקטורת, כמו שמובא במדרש (רות פ’ א’): למה נסמכה פרשת כריתות זרעו של עמלק לפרשת משקולת? לומר, שבעוון משקולת היה מלחמת עמלק, והיינו הך, כידוע. ובנין בית המקדש הוא בחינת אור הפנים, שהוא בחינת חידוש המוחין, חידוש הנשמה, כמו שאמרו חז"ל (ברכות ל"ג): מי שיש בו דעה, כאלו נבנה בית המקדש בימיו וכנ"ל:

 

ט

 

וזה החשמ"ל, הנעשה מבחינת: ודובר אמת בלבבו, ומלביש להאמונה, הוא בחינת רצועות, כי רצועות הם מקיפי מלכות, היינו אמונה. וזה שאמר רב לרב שמואל בר שילת (ב"ב כ"א): כד תמחי לינוקא, לא תמחי אלא בערקתא דמסאני. תמחי – לשון טהרה, כמו שכתוב (ישעיה מ"ד): מחיתי כעב פשעיך. ינוקא, היא בחינת מאור הקטן, היא בחינת שינה. לא תמחי אלא בערקתא דמסאני – היינו רצועות של תפילין, כמו שאמרו חז"ל (סוטה י"ז): בשכר שאמר אברהם "מחוט ועד שרוך נעל", זכו בניו לשני מצוות: לחוט של תכלת ולרצועות של תפילין. ועד שרוך הנעל, תרגומו: ערקתא דמסאני, היינו: כשאתה רוצה לשמור את המאור הקטן, היינו מו"מ באמונה, שלא יינקו ממנה החיצונים, לא תוכל לשמור את הננס, היינו מאור הקטן, היינו ינוקי, אלא בערקתא דמסאני, היינו רצועות של תפילין. היינו שתמשיך חשמל מ"בינה ליבא", להלביש את האמונה, היינו בחינת: ישמש את שמעון בן ננס כנ"ל, היינו שיקיים ודובר אמת בלבבו בשעת עשיית המו"מ, כרב ספרא. ו"רצועה" גימטריא ש"ע, לרמוז שע"י החשמ"ל הזה, שהוא בחינת: דובר אמת בלבבו, נשמר האמונה והנשמה, היינו המוחין שבתוכה, ומקבלת מאור הפנים, שהוא ש"ע נהורין של פנים עליונים, הנמשכין מתיקון ואמת, כידוע.