מח-המשך-לשמש שם אוהל בהם

 

וזה בחינת: הגיד לך אדם מה טוב ומה ה’ דורש ממך כי אם עשות משפט (מיכה ו’) – זה הדין (כשדרז"ל מכות כד), בחינת: שמאלו תחת לראשי (ש"ה ב’). ואהבת חסד – זה בחינות חסדים הפנימיים. והצנע לכת – זה בחינות מקיפים, בחינת סוכה. כי דפנות הסוכה הם שתים כהלכתן, שהם נצח והוד, ושלישית אפילו טפח (סוכה ו’ ע"ב), שהוא בחינות יסוד. וזה בחינות: והצנע לכת, והצנע – זה בחינות יסוד, מגלה טפח ומכסה טפח (נדרים כ’ ע"ב). ולכת – זה בחינות נצח והוד. עם ה’ אלקיך – זה בחינת ארץ ישראל, כי כל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלקי (כתובות ק"י ע"ב), כי ארץ ישראל נעשה מכח מעשיו כנ"ל:

 

ולעתיד לבוא שיתנסו אומות העולם על ידי מצות סוכה, אז נתקיים (צפניה ג’): אז אהפוך אל כל העמים שפה ברורה. שפה – ראשי תיבות של ש’כר פ’רי ה’בטן, היינו בחינת סוכה כנ"ל. גם אז נתהפך ריב לשונות, ולא יהיה בחינת ריב כנ"ל, ויהיה שפה אחת לעבדו שכם אחד. ואז יתגבר אמת, כמו שכתוב (משלי י"ב): שפת אמת תכון לעד, היינו, אפילו עכו"ם יחזרו לעבדו שכם אחד. וזה (בראשית ד’): אם תיטיב – שאת, ראשי תיבות: ש’פת א‘מת ת’כון, ואם לא תיטיב – ל’פתח ח’טאת ר’ובץ, ראשי תיבות רחל למפרע, בחזרת אנפין, בחינת ריב, שהיא ריב בגלותא, דמתגברין אומין דעלמא, ריב לשונות, אשר פיהם דיבר שוא וכו’:

 

וזה פירוש: במי מריבת – זה בחינת מי החסדים, בחינת סוכה. שמצלת מריב לשונות, כמו שכתוב: תצפנם בסוכה מריב לשונות כנ"ל. קדש תרגומו רֶקֶם, לשון ריקם וצייר. בחינת צֵירֵי כנ"ל, שממנו יצירת הולד. מדבר צין – לשון צינֵי הר הברזל, לשון תמרים (סוכה ל"ב ע"ב), לשון תמורה וחילוף. פירוש, כי הקב"ה ציוה להם שידברו אל הסלע, כדי שילמדו ישראל קל וחומר על שכר ועונש, כפירוש רש"י, והם [פגמו] בהדיבור, וגרמו ח"ו התגברות של הריב לשונות, וגרמו התגברות ימין שקר, כמו שכתוב: אשר פיהם דיבר שוא וכו’. וזה פירוש: צין, לשון תמורה, תמורת קודש, תמורת צֵירֵי, תמורת סוכה דקדושה, נעשה סוכה בקליפה ח"ו. ובשביל זה עונשם: כי מנגד תראה, ושמה לא תבוא, כי ארץ ישראל הוא מכח מעשיו כנ"ל:

 

 

 

א

 

כי קודם הבריאה היה אור הקב"ה אין סוף, ורצה הקב"ה שיתגלה מלכותו, ואין מלך בלא עם, והוצרך לברוא בני אדם, שיקבלו עול מלכותו. והתגלות מלכותו אי אפשר להשיג אלא על ידי המידות, שעל ידי המידות משיגין אלקותו, ויודעין שיש אדון מושל ומנהיג. וצמצם את האור אין סוף לצדדין, ונשאר חלל פנוי, ובתוך החלל הפנוי ברא העולמות (כמבואר בע"ח בתחילתו בהיכל א’ ענף ג’), והן הן מדותיו. והלב הוא הצייר של המידות, היינו החכמה שבלב, כמו שכתוב (שמות ל"א): ובלב כל חכם לב וכו’, ועיקר היצירה היתה בחכמה, כמו שכתוב (ההלים ק"ד): כולם בחכמה עשית. נמצא, שהלב הוא הצייר, כמו שכתוב (שם ע"ג) צור לבבי.

 

ואית יצירה לטב ולביש, כמו שאמרו חז"ל (ברכות ס"א): וייצר – בשני יודין וכו’, והם שני יצרין, יצר טוב ויצר הרע, היינו: מחשבות טובות, הם יצר טוב. ומחשבות רעות, הם יצר הרע. כי עיקר היצרים, הם המחשבות והחכמות שבלב, כמו שכתוב (בראשית ו’): כי יצר מחשבות ליבו וכו’. וכשאדם חושב במחשבות רעות, הוא מטמטם את החלל של הבריאה, ששם התגלות המידות, כי הלב הוא צור העולמים, היינו צור המידות, כי לפי אור להביות הלב של איש הישראלי, אי אפשר להתגלות מהמידות, כי אור להביותו, הוא עד אין סוף, היינו אין סוף ואין תכלית לתשוקתו, וצריך לצמצם ההתלהבות, כדי שישאר בלב חלל, כמו שכתוב (תהלים ק"ט): ולבי חלל בקרבי. ועל ידי הצמצום של ההתלהבות, יוכל לבוא להתגלות מהמידות, היינו לעבוד את השם יתברך בהדרגה ובמידה. ומחשבות טובות שבלב הן יצרין טבין. שעל ידן נתגלין פעולות ומידות טובות, והיינו יצירה לטב, וכשחושב מחשבות רעות, הוא מטמטם הלב, בבחינת ערלת לב, ומקלקל את הבריאה, היינו החכמה שבלב. כי היצר הרע הוא טפשות הלב, כמו שכתוב (דברים י’): ומלתם את ערלת לבבכם, ותרגומו: ית טפשות ליבכון. וטפשות הוא קילקול הבריאה, שהיא על ידי החכמה.

 

נמצא, כשאדם חושב מחשבות טובות בליבו איך לעבוד את השם יתברך, בזה נעשה ליבו בבחינת: צור לבבי, ובבחינת: ולבי חלל בקרבי, שבתוך החלל יתגלו פעולותיו, ועל ידי פעולותיו ומידותיו הטובים יתגלה שהוא מקבל עול מלכות שמים שלימה.

 

וזה פירוש (תהלים פ"ז): ושרים כחוללים וכו’. ושרים – זה בחינת התגלות מלכות, בחינת: שרה על העולם כולו (ברכות י"ג), בחינת (זכריה י"ד): והיה ה’ למלך וכו’. כחוללים כל מעיני בך – היינו לפי החלל שנעשה על ידי מחשבותיו הקדושים, כן התגלות מלכותו:

 

 

וזה בחינת (דברים י"א): ולעבדו בכל לבבכם, איזהו עבודה שבלב, זה תפילה (תענית ב’). כי תפילה בחינת מלכות דוד, כמו שכתוב (תהלים ק"ט): ואני תפילה. ועיקר התפילה תלוי בלב, שישים כל ליבו עליה, שלא יהיה בבחינת (ישעיה כ"ט): בשפתם כבדוני וליבם רחק ממני. כי תפילה שבלב היא בחינת התגלות מלכותו בתוך החלל הפנוי, בתוך המידות, בתוך העולמות:

 

 

וזה בחינת הֵ"א, כי דָּלֶ"ת היתה, ואיתחזרת ונעשית הֵ"א. כי דָּלֶ"ת הוית – לשון דלה ועניה. היינו, כשמטמטם ליבו בטפשות, ואין עני אלא בדעת (נדרים מ"א), ואז היא בחינת דָּלֶ"ת. וכשמקדש מחשבתו, ולית קדושה פחות מעשרה (מגילה כ"ג ע"ב), והיא בחינת יוּ"ד (תיקון י) שממשיך לתוך הדָּלֶ"ת, ונעשית ה’:

 

ד

 

וכשמקים התפילה, את בחינת מלכות, בבחינת: ולעבדו בכל לבבכם, זה בחינת: היא העולה (ויקרא ו’), בחינת (ש"ה ח’): מי זאת עולה – מי עם זאת עולה (הקדמת הזוהר י’ ותיקון כ"א, ל’, ל"ח, ס"ט). והם שני בתים: ביתא עילאה וביתא תתאה, שיש לשניהם עלייה, כי לא אבוא בעיר עד דבקירבך קדוש.

 

[פירוש, כי רז"ל דרשו (תענית ה’) על פסוק זה (הושע י"א): בקירבך קדוש ולא אבוא בעיר – נשבע הקב"ה, שלא יכנוס בירושלים שלמעלה, עד שיבנה ירושלים שלמטה. ואיתא בכתבי האר"יז"ל, שהכוונה ע"פ סוד הוא, שבינה אמא עילאה, ביתא עילאה, היא בחינת ירושלים שלמעלה. ומלכות, ביתא תתאה, היא בחינת ירושלים שלמטה. שאין היחוד שלמעלה, שהוא בחינת עליית ביתא עילאה, נשלם, עד שנבנה ונשלם בחינת מלכות בשלימות, שהיא בחינת עליית ביתא תתאה וכו’, עיין שם. וזהו מה שכתב רבינו ז"ל: מי עם זאת עולה וכו’, כי בינה ליבא היא בחינת ביתא עילאה, בחינת מי. ומלכות, היא בחינת ביתא תתאה, בחינת זאת. ועל ידי בחינות אלו הנ"ל הנאמרים בתורת הזאת, על ידי זה יש לשני בתים אלו עלייה, שהם ביתא עילאה וביתא תתאה, שהם בחינת: מי עם זאת, היינו על ידי שמצמצם אור התלהבות ליבו, שלא יתלהב יותר מדי, כדי שיוכל לעבוד את השם יתברך בהדרגה ובמידה, ומקדש את מחשבתו לבלי לחשוב שום מחשבות רעות, רק לחשוב תמיד מחשבות קדושות, שהם בחינת יצר טוב, בחינת חכמה שבלב, שעל ידי זה מצייר המידות טובות, וזוכה לעשות פעולות ומעשים טובים ומידות טובות, ועל ידי זה נתגלה בחינת מלכות, כי נתגלה שהוא מקבל עול מלכות שמים שלימה, ואז יש עלייה לבחינת מלכות, שהיא ביתא תתאה. אזי דייקא עולה גם ביתא עילאה, שהיא בחינת בינה ליבא, כי באמת שניהם אחד, ואחת תלויה בחברתה]: