תורה סא – המשך

 

וזה שאמרו חז"ל (כתובות קי"ב): והיתה ידי אל הנביאים החוזים שוא וגו’ בסוד עמי לא יהיו – זה סוד העיבור, ובכתב בית ישראל לא יכתבו – זה סמיכה, ואל אדמת בני ישראל לא יבואו – כמשמעו, היינו כנ"ל, בכתב ישראל לא יכתבו זה סמיכה, היינו ע"י סמיכה שמסמיכין בשם רבי את שאינם הגונים, על ידי זה מחלישין כתב ישראל כנ"ל. וזהו: ואל אדמת ישראל לא יבואו, היינו שנתגרשין מבחינת אוירא דארץ ישראל כנ"ל. וזהו: בסוד עמי לא יהיו – זה סוד העיבור, שעל ידי זה נלקח מאיתנו סוד העיבור כנ"ל. וכל זה ע"י המותרות הנ"ל:

 

 

ועל ידי זה אין לו עצה שלימה לעולם, ותמיד אינו יכול לתת עצה לנפשו, והוא תמיד מסופק. כי כל עצותיו בבחינת עצות נבערות, עצת נשים, כי הטינופת של המותרות עולה אל הלב, בבחינת (יחזקאל י"ד): העלו גילוליהם על ליבם, ונעשה לבו מטונף כמו בית הכסא, שהוא מקום עצת הנשים, כמאמר רב עילש (גיטין מ"ה): נשי כל מילי מסדרין בבית הכסא, ששם כל עצתם:

 

ה

 

אך מי שכבר נשקע באלו המותרות, יש מים שהוא מטהר מזאת הטינופת, בבחינת (יחזקאל ל"ו): וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם מכל טומאותיכם ומכל גילוליכם אטהר אתכם. ואזי בא לעצה שלימה, בבחינת (שם ל"ז): ולא יחצו לשתי ממלכות עוד, ולא יטמאו עוד בגילוליהם. שע"י שנטהרין מהגלולין והטינופת הנ"ל, על ידי זה: ולא יחצו לשתי ממלכות – בחינת עצות, כמו שכתוב (דניאל ד’): מלכי ישפר עלך, היינו שזוכה לעצה שלימה, כי ע"י המים הנ"ל נעשים אצלו עצות שלימות, בבחינת (משלי כ’): מים עמוקים עצה בלב איש.

 

ואלו המים, הם בחינת מחלוקת, בחינת (במדבר כ’): מי מריבה. ועל כן מחלוקת נקרא פלוגתא, בחינת (תהלים ס"ה): פלג אלקים מלא מים, כי מכל מחלוקת נעשה ספר, בחינת שאלות תשובות. כי המחלוקת היא שאלה וקושיא, שמקשין ושואלין עליו, והוא שב בתשובה, ועל ידי זה הוא משיב ומתרץ השאלה, ונעשה מזה בחינת ספר שאלות ותשובות. כי ע"י התשובה, על ידי זה נתחדשים אצלו כמה ספרים. כי יש כמה ספרים עכשיו, וגם עתידים להיות עוד כמה ספרים, וכולם צריכים להעולם. ובתחילה, כשלא היה לו אמונת חכמים, אזי היו כל הספרים אצלו כלא, כי היה מלעיג עליהם, כמו שכתוב (קהלת י"ב): עשות ספרים הרבה אין קץ ולחג הרבה וכו’, דהיינו שמלעיג על ריבוי ספריהם, ואזי כולם כלא אצלו. וכששב בתשובה על זה, אזי נתחדש אצלו בכל פעם ספר, כי חוזרים ונחשבים אצלו כל הספרים שבתחילה היו בעיניו כלא.

 

והכל לפי המחלוקות, כי הוא מסתכל ומתבונן בהמחלוקת, מפני מה הם חולקים כך, באלו הדיבורים, ולא באופן אחר, ועל ידי זה מתבונן איך לשוב בתשובה ולתקן האמונת חכמים, כי משם נמשך המחלוקת, ע"י שפגם באמונת חכמים. ולפי התשובה, לפי המחלוקת, כן הוא חוזר ושב אל אמונת חכמים, וכמו כן נתחדש אצלו ספר, כי חוזר ונחשב בעיניו מה שהיה בתחילה בעיניו כלא. וכן בכל פעם לפי המחלוקת כן התשובה, ששב וחוזר אל האמונת חכמים, וכמו כן נתחדש אצלו ספר אחר, כי חיזר ונחשב בעיניו עוד איזה ספר אחר, שבתחילה היה מלעיג עליו והיה בעיניו כלא כנ"ל. ועל כן ע"י המחלוקת נעשה ספר. וזה בחינת (איוב ל"א): וספר כתב איש ריבי – שע"י ריב ומחלוקת נעשה ספר:

 

ויש צדיקי הדור, שאמונתם שלימה בודאי, ואעפ"כ יש עליהם מחלוקת, הוא בבחינת (ישעיה נ"ג): והוא חטא רבים נשא וכו’, (שם) ועוונותם הוא יסבול, היינו שיש לו מחלוקת בשביל העולם. וע"י המחלוקת שיש עליו, על ידי זה מתקן האמונת חכמים אצל ההמון עם. ויש שיש עליהם מחלוקת, מחמת שאין להם אמונה בעצמן, ואינם מאמינים בחידושי תורה שלהם שהם מחדשים, ואינם מאמינים שיש להשם יתברך שיעשועים גדולים מחידושים שלהם, ועל ידי זה שאין להם אמונה בחידושים של עצמן, על ידי זה הם מתרשלין בהחידושין שלהם, ועל כן בא עליהם מחלוקת, ועל ידי זה הם שבים בתשובה, וחוזרים ונחשבים אצלן חידושין שלהם, וחוזרים ומחדשים, ונעשה מזה ספר. ולפעמים נעשה מזה ספר למעלה, שעל ידי זה שזה שואל ומקשה, וזה שב בתשובה, ועל ידי זה משיב ומתרץ – על ידי זה נעשה ספר למעלה, בבחינת (מלאכי ג’): אז נדברו יראי ה’ איש אל רעהו ויקשב ה’ וישמע ויכתב ספר:

 

ו

 

ועל ידי זה נמתקים כל הצימצומים, שהם הדינים. וכל מקום שיש איזה דין וצימצום, נמתק על ידי זה, ע"י תיקון אמונת חכמים, שעל ידי זה נתרבין הספרים של התורה הקדושה. כי כל המתקות של כל הצימצומים והדינים הוא ע"י השכל, כי כולם במחשבה איתברירו. שהשכל הוא שורש הדינים, ושם נמתקים הדינים. כי אין הדין נמתק אלא בשרשו, וכל דין וצימצום צריך שיהיה נמתק בשכל השייך לו, ששם שרשו. ויש לכל צימצום וצימצום שכל שעל ידו נמתק.

 

אך יש חכמה עילאה, שכל החכמות כלולים שם ומקבלין משם, ועל כן שם נמתקים כל הדינים. כי בהשכליים פרטיים אי אפשר להמתיק כי אם בזה השכל דייקא השייך לזה הצימצום, שהוא שרשו. אבל ע"י בחינת חכמה עילאה שכלול מכולם, שם נמתקים כל הצימצומים וכל הדינים כולם. והתורה שהיא יוצאת מחכמה עילאה, כי אורייתא מחכמה עילאה נפקת (זוהר בשלח סב), ואין יכולה לקבל מחכמה עילאה כי אם כשיש לה שלימות. ושלימות התורה היא ע"י תורה שבעל פה, כי תורה שבכתב אין לה שלימות כי אם ע"י תורה שבעל פה.