תורה סד – המשך

ב

 

ודע, שיש שני מיני אפיקורסיות: יש אפיקורסית, שבא מחכמות חיצוניות, ועליו נאמר (אבות פ"ב): ודע מה שתשיב לאפיקורס, כי האפיקורסית הזאת יש עליה תשובה, כי זאת האפיקורסית בא מחכמות חיצוניות, שהם באים ממותרות, מבחינות שבירת כלים, כי מחמת ריבוי האור נשתברו הכלים, ומשם נתהוו הקליפות, כידוע. וחכמות חיצוניות באים משם, היינו משבירת כלים, ממותרות פסולת הקדושה. כמו אצל האדם יש כמה מיני מותרות ופסולת, כגון צפרנים ושיער וזיעה ושאר פסולת ומותרות, כן כל חכמה חיצונה בא ממותרות ופסולת ידועה של הקדושה, וכן כישוף בא ממותרות ופסולת ידוע.

 

ועל כן מי שנופל לאפיקורסית הזאת, אף שבודאי צריך לברוח ולהימלט משם, אך אעפ"כ מי שנופל לשם, אפשר לו למצוא הצלה לצאת משם, כי יוכל למצוא שם את השם יתברך אם יבקשוהו וידרשהו שם, כי מאחר שהם באים משבירת כלים יש שם כמה ניצוצות הקדושה וכמה אותיות שנשברו ונפלו לשם, כידוע, ועל כן יוכל למצוא שם אלקות ושכל ליישב הקושיות של האפיקורסית הזאת הבא מחכמות חיצוניות, שהם באים ממותרות משבירת כלים, כי יש שם חיות אלקות, היינו שכל ואותיות שנשברו ונפלו לשם. ועל כן האפיקורסית הזאת יש עליה תשובה, ועליו נאמר: ודע מה שתשיב לאפיקורס:

 

אבל יש עוד מין אפיקורסית, והם החכמות שאינם חכמות. אלא מחמת שהם עמוקים ואינם משיגים אותם, ומחמת זה נראים כחכמות. כמו למשל, כשאחד אומר סברא שקר בגמפ"ת (גמרא, פירוש רש"י, תוספות), ומחמת שאין למדן ליישב הקושיא שבא על ידו סברא זו, על ידי זה נדמה שאמר סברא וחכמה גדולה, אף שבאמת אינו סברא כלל, כן יש כמה מבוכות וקושיות אצל המחקרים, שבאמת אינם שום חכמה, והקושיות בטלים מעיקרא, אך מחמת שאין בהשכל אנושי לישבם, על ידי זה נדמים לחכמות וקושיות. ובאמת אי אפשר לישב אלו הקושיות, כי אלו הקושיות של אפיקורסית הזאת באים מחלל הפנוי, אשר שם בתוך החלל הפנוי אין שם אלקות, כביכול, ועל כן אלו הקושיות הבאים משם מבחינת חלל הפנוי, אי אפשר בשום אופן למצוא להם תשובה, היינו למצוא שם את השם יתברך, כי אלו היה מוצא שם גם כן את השם יתברך, אם כן לא היה פנוי, והיה הכל אין סוף כנ"ל.

 

ועל כן על האפיקורסית הזאת, נאמר (משלי ב’): כל באיה לא ישובון, כי אין שום תשובה על האפיקורסית הזאת, מאחר שבא מחלל הפנוי, שמשם צמצם אלקותו, כביכול. רק ישראל ע"י אמונה עוברים על כל החכמות, ואפילו על האפיקורסית הזאת הבא מחלל הפנוי, כי הם מאמינים בהשם יתברך בלי שום חקירה וחכמה, רק באמונה שלימה, כי השם יתברך ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין, נמצא שהוא כביכול בתוך כל העולמות וסביב כל העולמות, וצריך להיות הפרש כביכול בין המילוי והסיבוב, שאם לאו, אם כן הכל אחד, אך ע"י בחינת החלל הפנוי, שמשם צמצם אלקותו, כביכול, ובתוכו ברא את כל הבריאה.

 

נמצא, שהחלל הפנוי מקיף את כל העולם, והשם יתברך, שהוא סובב כל עלמין, מסבב גם על החלל הפנוי, ועל כן שייך לומר ממלא כל עלמין, היינו כל הבריאה שנברא בתוך החלל הפנוי, וגם סובב כל עלמין, היינו שמסבב גם על החלל הפנוי, ובאמצע מפסיק החלל הפנוי, שכביכול צמצם משם אלקותו:

 

והנה ע"י אמונה, שמאמינים שהשם יתברך ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין, ומאחר שהוא סובב כל עלמין, אם כן שגם החלל הפנוי בעצמו נתהווה מחכמתו יתברך, ובודאי באמת לאמיתו יש שם אלקותו יתברך, רק שאי אפשר להשיג זאת ולמצוא שם השם יתברך כנ"ל, על כן הם עוברים על כל החכמות והקושיות והאפיקורסית הבא משם מחלל הפנוי, כי יודעים שבודאי אי אפשר למצוא להם תשובה, כי אם היה מוצא עליהם תשובה, היינו שהיה מוצא בהם את השם יתברך, אם כן לא היה חלל הפנוי, ולא היה אפשר להתהוות הבריאה. אבל באמת לאמיתו, בודאי יש עליהם תשובה, ובודאי יש שם אלקותו יתברך. אבל ע"י חקירות נשקעים שם, כי אי אפשר למצוא שם את השם יתברך, מאחר שהוא בחינת חלל הפנוי, רק צריכין להאמין שהשם יתברך סובב גם עליו, ובודאי באמת גם שם יש אלקותו יתברך.

 

ועל כן ישראל נקראים עבריים, על שם שהם עוברים באמונתם על כל החכמות, ואפילו על החכמות שאינם חכמות, היינו האפיקורסית השנית הבא מחלל הפנוי כנ"ל. ועל כן השם יתברך נקרא אלקי העבריים (שמות ג), מלשון (יהושע כ"ד): עבר הנהר, לשון צדדין, היינו שאלקותו מסבב גם על החלל הפנוי, הבא ע"י הצמצום, שצמצם האור לצדדין. ועל כן ישראל נקראים עבריים, שע"י אמונתם שמאמינים שהשם יתברך אלקי העבריים ננ"ל, הם עוברים על כל החכמות ועל מה שאינם חכמות, היינו האפיקורסית השנית כנ"ל. ועל כן בודאי מזה האפיקורסית השנית, בודאי צריך ליזהר יותר ויותר לברוח ולהימלט משם לבלי לעיין ולהבין בדבריהם כלל, כי ח"ו בודאי ישקע שם, כי עליו נאמר: כל באיה לא ישובון וכו’ כנ"ל:

 

ג

 

אך דע, אם יש צדיק גדול שהוא בחינת משה, הוא צריך דווקא לעיין בדברי האפיקורסית אלו, ואף שאי אפשר לישבם כנ"ל, על כל זה ע"י עיונו שמעיין שם הוא מעלה משם כמה נשמות שנפלו ונשקעו בתוך האפיקורסית הזאת. כי אלו המבוכות והקושיות של האפיקורסית הזאת הבא מחלל הפנוי, הם בבחינת שתיקה, מאחר שאין עליהם שכל ואותיות ליישבם כנ"ל, כי הבריאה היתה ע"י הדיבור, כמו שכתוב (תהלים ל"ג): בדבר ה’ שמים נעשו, וברוח פיו כל צבאם. ובהדיבור יש חכמה, כי כלל הדיבור הוא רק חמשת מוצאות הפה, ועל ידם נתהוו כל הדברים של כל הבריאה, וכמו שכתוב (שם ק"ד): כולם בחכמה עשית. והדיבור הוא הגבול של כל הדברים, כי הגביל חכמתו בהאותיות, שאותיות אלו הם גבול לזה, ואוזניות אלו הם גבול לזה. אבל בהחלל הפנוי, שהוא מקיף כל העולמות כנ"ל, והוא פנוי מכל, כביכול, כנ"ל, אין שם שום דיבור, ואפילו שכל בלא אותיות כנ"ל.

 

ועל כן המבוכות הבאים משם, הם בבחינת שתיקה. וכמו שמצינו במשה (מנחות כט), כששאל על מיתת רבי עקיבא: זו תורה וזו שכרה, השיבו לו: שתוק! כך עלה במחשבה. היינו, שאתה צריך לשתוק ולבלי לשאול תשובה ותירוץ על קושיה זו, כי כך עלה במחשבה, שהוא למעלה מן הדיבור, על כן אתה צריך לשתוק על שאלה זו, כי הוא בבחינות עלה במחשבה, שאין שם דיבור ליישב אותה. וכמו כן אלו הקושיות והמבוכות שבאים מחלל הפנוי, שאין שם שום דיבור ולא שכל כנ"ל, על כן הם בבחינת שתיקה, וצריך רק להאמין ולשתוק שם.

 

ועל כן אסור לכנוס ולעיין בדברי האפיקורסית והמבוכות אלו כי אם צדיק שהוא בחינת משה, כי משה הוא בחינת שתיקה, בבחינות שנקרא כבד פה (שמות ד), בחינת שתיקה שהוא למעלה מן הדיבור. ועל כן הצדיק שהוא בחינות משה, בחינות שתיקה, יכול לעיין בדברי המבוכות האלו, שהם בחינות שתיקה כנ"ל, וצריך דווקא לעיין, כדי להעלות הנשמות שנפלו לשם כנ"ל: