תורה צד המשך – צה – צו – צז

 

אך בעוונותינו הרבים הדיבור גם כן בגלות, כמו שכתוב (שם צו): ספרו בגוים את כבודו, והיינו הדיבור עם ישראל בגלות. לכך נאמר (ישעיה מ): ונגלה כבוד ה’ וראו כל בשר יחדיו כי פי ה’ דבר, והיינו כשיגאלו ישראל, אז הדיבור גם כן כביכול יהיה עם השם יתברך. ואמרו רז"ל (סנהדרין לז): חייב כל אדם לומר: בשכילי נברא העולם, וחייב לתקנו.

 

ומהו התיקון? הענין הוא כך, שיראה שיעלה כל הניצוצות שבכל דבר, והנצוצות הם אותיות, נמצא מעלה אותיות. והאותיות נעשים דיבורים, ועל ידי הדיבור נשפע רב טוב לישראל. אך כיצד יכולין להעלות נצוצות להשם יתברך? העצה הוא כך: כשיסתכל בדבר מה, תיכף יאמין באמונה שלימה, שיש בדבר הזה אותיות ונצוצות, ומן האמונה הזה נעשה זין (ז’), שנאמר (תהלים לג): וכל מעשיהו באמונה. והעשיה היא ששת ימי החול, והאמונה היא השביעית, ואח"כ יצרף אל האמונה החכמה, כמו שכתוב (דה"א כ"ח): דע את אלקי אביך. ו"אלקי אביך" היא בחינת אמונה, כמו: מעשה אבותיהם בידיהם (חולין יג ע"ב), שאנו מאמינים בו יתברך שהוא אלקי אבותינו, שזהו העיקר, "ודע" היא החכמה והשכל, וחכמה היא יו"ד, כמו שפרש רש"י (שמות טו): אז ישיר – שר לא נאמר, אלא ישיר. יו"ד על שם המחשבה נאמרה.

 

ומהיוד (י’) והזין (ז’) הנ"ל נעשה עין (ע’), כי ז’ פעמים י’ בגימטריא ע’. ועוד, העין הוא חכמה, כי חכמי העדה נקראים עיני העדה (במדבר טו), וממילא, כשיש לו עין כזה, כשמסתכל בדבר מהעולם, בודאי נתעלין הניצוצות, כמו שכתוב (שמות כח): ועשית ציץ זהב טהור. ציץ – מלשון הסתכלות. כשהוא טהור כנ"ל באמונה ובחכמה, אז: ופתחת עליו פיתוחי חותם, היינו שתפתח ע"י עין כזה הנצוצות החתומים בכל הדברים, ותעלה אותם קודש לה’. והנצוצות הם אותיות, ומאותיות נעשה דיבורים, וע"י הדיבורים משפיע רב טוב לישראל. וכשמעלה נצוצות מהדבר, אזי הדבר הזה נעשה אפס, כי הנצוצות הם החיות של הדבר.

 

וזה פירוש של הפסוק: זכר חסדו – זכר, לשון השפעה. היינו, כשרוצה להשפיע חסד לישראל, אזי יצרף ואמונתו לבית ישראל, שהיא החכמה, שנאמר (משלי כד): בחכמה יבנה בית. בודאי ראו כל אפסי ארץ – היינו הארציות של הדבר נעשה אפס. ואת – היינו האותיות מא’ עד ת’, היינו הנצוצות, נעשה ישועות אלקינו – כי מהנצוצות נעשה דיבורים, ועל ידי זה משפיע השם יתברך רב טוב לישראל. וזהו ישועת אלקינו, כי זה תענוגו:

 

 

 

כשפרנסי הדור ומנהיגי הדור נתגאים, אזי הקב"ה מקים עליהם בני אדם שיחלקו וידברו עליהם, כדי שלא יזוחו דעתם עליהם, כמו שאמרו חז"ל (יומא כ"ב ע"ב): אין ממנים פרנס על הציבור אלא אם כן קופה של שרצים תלוי מאחריו.

 

וזה פירוש סוד, שמובא בעץ-החיים, שער אריך-אנפין פרק י"ב: אחוריים דמ"ה, תסיר מ"ה, נשאר פ"ה. פירוש: ע"י קופה של שרצים שתלוי מאחוריו, על ידי זה מחזיק את עצמו בבחינת מה ואפב ואין, וכשמסיר ממנו מה, שאין מחזיק את עצמו למה, אלא שהוא מתגאה, אזי נשאר פה, היינו שבני אדם פותחים את פיהם ואומרים: חזור לאחוריך, ומבזים אותו (עד כאן לשונו ז"ל):

 

 

 

הענין הוא כך. דקשה, מאין יבא מחשבה זרה לצדיק, שרוצה להתפלל בדבקות גדול, הלא אמרו רז"ל (יומא לח ע"ב): הבא לטהר מסייעין אותו. אלא הענין הוא כך, כי מעת השבירה נפלו הנצוצות מכל העולמות, וע"י תפילות הצדיקים עולין מעט מעט, מדרגה אחר מדרגה. וכשצדיק עומד להתפלל ומדבק את עצמו למידה שהוא בה עתה, נופל לו מחשבה זרה מעין אותה מידה. וכשבא למדרגה יותר גדולה, נופל לו המחשבה זרה מעין המידה הזאת שהוא בא עתה. והצדיק צריך לידע מאיזה מידה ומאיזה עולם היא זאת המחשבה זרה, וצריך לידע במה להעלותה לאותו עולם ולאותו המידה שהוא עתה בה.

 

אך לפעמים הצדיק רוצה להעלותה ואינו יכול. הטעם הוא, כי נופל לו מחשבה זרה ממדרגה עליונה, שלא בא עדיין למדרגה זו, לכן אי אפשר לו להעלותה, כי יש לו עדיין מדרגה תחתונה מזו, היינו מדרגה שהוא בה עתה. אך קשה, למה באה לו מחשבה זרה קודם זמנה? דע, כי יש קבלה בידי, כי כשיש מחלוקת על איזה צדיק, נופל מחשבה זרה מעין אותה מחלוקת לצדיק אחר, ומחמת שרוצה להעלותה, אע"פ שאינו מעלה אותה, משבר בכח הרצון כל בעלי המחלוקת:

 

וזה פירוש הפסוק: זומם רשע – היינו מחשבה זרה. לצדיק, וחורק עליו שיניו – היינו שרוצה להעלותה. וה’ ישחק לו כי ראה כי יבוא יומו – היינו שעדיין לא בא למדרגת המחשבה זרה זו. אך מאין יבוא לו המחשבה זרה זו? ומפרש: חרב פתחו רשעים, ופרש רש"י: חרב – לשון מלחמה, היינו שנתעורר מחלוקת על איזה צדיק. חרבם – היינו המחשבה זרה של אותה המחלוקת. תבוא בליבם – היינו בלב צדיק זה. וע"י שרוצה להעלותה, בכח הרצון הזה – וקשתותם תשברנה, כלומר, המחלוקת הנ"ל:

 

 

 

הענין הוא כך. דידוע הוא, שיש מקום למעלה שנקרא אלדד ומידד, שמשם השפע יורד לעולם. כי השני אותיות א"ל, הם דד, והשני אותיות מ"י הם דד (כמ"ש בלק"ת להאר"י פ’ בהעלותך). והשפע נקראת הא, כמו שכתוב (בראשית מ"ז): הא לכם זרע, ונשלם השם אלקים משלם.

 

אך לפעמים יש בעוונותינו הרבים הסתלקות השפע, ונעשה מן הא דלת, על שם דלית לה מגרמה כלום, וצריך כל אחד מישראל לזרז את עצמו שיעשה מן הדלת הא. וכיצד עושין מן הדלת הא? הענין הוא כך: דהנה כתיב (תהלים ס): לי גלעד ולי מנשה אפרים מעוז ראשי יהודה מחוקקי. הפירוש הוא כך: כי קודם בריאת העולם השם יתברך עידן וקישט את עצמו בתפילתן ובמעשים טובים של צדיקים, שצפה שיהיו צדיקים, שעל ידי מעשים טובים שלהם ימשלו בתפילתם ויפעלו כל מה שירצו, על דרך: צדיק מושל יראת אלקים.