תורה סו – המשך

 

 

וזה בחינת שתי הרוחות הנ"ל, שהם רוח דלעילא ורוח דלתתא כנ"ל, שהם בחינת כח ופועל, שבתחילה הם נקשרים יחד, ואח"כ נפתחין ונבדלין כנ"ל. כי בחינת ב’ הרוחות הנ"ל נעשין על ידי המתקת חרון אף, כי יש בחינת חרון אף אצל השם יתברך, כביכול, ואצל בני אדם. וכשיש חרון אף ח"ו, הוא בחינות עשן שיוצא מנחיריו, כמו שכתוב (תהלים י"ח): עלה עשן באפו. וזה העשן מזיק לפרנסה [שעל ידה מוציאין מכח אל הפועל, כי על ידי שיש לו פרנסה ואינו נצרך לבריות זוכה לאמת. בחינות עלמא דאתי, בבחינות: אשרי שאל יעקב בעזרו שברו על ה’ אלקיו, שעל ידי זה מוציאין מכח אל הפועל כדלקמן.] כי העשן מזיק לעיניים, בבחינת (משלי י’): כעשן לעיניים, שהם בחינת פרנסה, בחינת (תהלים קמ"ה): עיני כל אליך ישברו וכו’. כי כעס מזיק לפרנסה, כמו שמובא במקום אחר, שכעס מפסיד העשירות (עיין בסימן נ"ט).

 

וצריך לשבר ולהמתיק החרון אף, דהיינו להמתיק העשן ולבררו, עד שיהיה נעשה ממנו בחינת רוח, דהיינו רוח אוירי, שנעשה מהתבררות העשן. וזה הרוח, שהוא המתקת העשן של החרון אף, הוא בחינת משיח, בחינת (איכה ד’): רוח אפינו משיח ה’. וכל זמן שלא בא בחינת זה הרוח אל בחינת הידים, עדיין הוא קודם ההויה, כי עיקר ההויה הוא בבחינת הידים, שהם כלי העשיה, ששם הוא עיקר התגלות בחינת הרוח, בבחינת (תהלים ל"א): בידך אפקיד רוחי, ובבחינת (איוב י"ב): אשר בידו נפש כל חי ורוח כל בשר איש. ואחר כך, כשנתגלה הרוח בבחינת הידים, עדיין שני הרוחות הנ"ל, שהם בחינת כח ופועל בחינת שני הידים – ימין ושמאל, הם שניהם ביחד עדיין, דהיינו שעדיין לא נפתחו ונתפרדו הידים, ששם התגלות שתי הרוחות כנ"ל. כי עדיין הכח והפועל נקשרים יחד, ואין הבדל ביניהם כלל, ואזי אין ניכר בין ימין לשמאל כנ"ל, ואז עדיין בחינת קודם הבריאה, דהיינו קודם שמוציאין מכח אל הפועל, שאז הן נקשרים יחד כנ"ל.

 

ואחר כך, כשמוציאין מכח אל הפועל, אז הוא גמר הבריאה, ואז נפתחין הידים, וניכר בין ימין לשמאל, בבחינת (ישעיה מ"ח): אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים. כי אז יש הפרש והיכר בין הכח והפועל, שהם בחינת שתי הידים, שתי הרוחות כנ"ל. וכל זה נעשה על ידי המתקת החרון אף כנ"ל. וזה בחינת: אף ידי – אף דייקא כנ"ל. וזה בחינת (תהלים קמ"ה): פותח את ידיך – שהידים נפתחין וניכרין בין ימין לשמאל כנ"ל. וזה: את ידיך – בחינת שני יודין הנ"ל (כמ"ש בזוהר ובתיקונים בהקדמה דף ז’ ע"ב ומובא בפע"ח בשער הזמירות פ"ה ע"ש), אל תקרי ידיך אלא יוּדיך. כי הידים הם בחינת שני יודין הנ"ל, שהם בחינת כח ופועל, שזה בחינות שתי הידים ימין ושמאל כנ"ל.

 

וזהו: פות’ח א’ת ידי’ך –  סופי תיבות חתך, כמובא, היינו בחינת שהידים נפתחין ונחתכין, וניכר בין ימין לשמאל כנ"ל, בחינת אף ידי יסדה ארץ וכו’ כנ"ל. וזה חתך בגימטריא שתי פעמים רוח (כמובא בפע"ח שם), היינו בחינת שני הרוחות הנ"ל, שהם בחינת שני היודין, שני הידים כנ"ל, כשנפתחין ונחתכין כשמוציאין מכח אל הפועל כנ"ל. וזהו פותח את וכו’, בבחינת פתח הנ"ל.

 

וכל זה נעשה על ידי המתקות החרון אף, בבחינת רוח אפינו משיח ה’ כנ"ל. וזה: פ’ותח א’ת י’דיך – ראשי תיבות: אפי, היינו בחינת רוח אפינו וכו’ הנ"ל, כי ע"י בחינת רוח אפינו וכו’ נפתחין ונחתכין הידים, שהם בחינת שני הרוחות כנ"ל: וכל המצות והעבירות תלוין גם כן בזה, בבחינת התפתחות הידים הנ"ל, בחינת כח ופועל כנ"ל, כי יש בהם גם כן שתי בחינת הנ"ל, שהם מקום וציור וזמן. וזה בחינת (אבות פ"ב): הסתכל בשלשה דברים ואי אתה בא לידי עבירה, לידי עבירה דייקא, כי עיקר העבירה, חס ושלום, נעשה על ידי בחינות הידים הנ"ל. ובתחילה העבירה בכח, שחושב לעשותה, חס ושלום, ואחר כך כשמוציאה מכח אל הפועל ועושה אותה, חס ושלום, אזי הוא רשע גמור, וחשוב כמת, כי רשעים בחייהן קרויין מתים (ברכות י"ח ע"ב). וזה בחינת (תהלים פ"ח): כמו חללים שוכבי קבר וכו’, היינו הרשעים שהם בחייהן קרויים מתים. וזהו: מידך נגזרו – נגזרו לשון חתך, כמו שפירש רש"י, היינו שהעבירה נעשה ע"י בחינת חיתוך הידים, בחינת: פותה את ידיך – סופי חת"ך. ומנפילת חיתוך והתפתחות הידים אלו שבקדושה, נעשה העבירה בבחינות: והמה מידך נגזרו – לשון חתך כנ"ל. ועל כן מועיל תשובה על עבירה, כי עיקר התשובה היא חרטה שמתחרט על העבירה, בחינות (נדרים כ"ב ע"ב) פתח חרטה, שזה בחינות פתח כנ"ל, בחינת פותח את ידיך כנ"ל:

 

ג

 

ולהוציא מכח אל הפועל הוא על ידי שלימות הדיבור. וצריך שיהיו אותיות הדיבור בשלימות, וזה נעשה על ידי בחינות עלמא דאתי, שעל ידי זה נשלמין אותיות הדיבור, כי לעתיד לבוא יהיה הדיבור בשלימות, כי אפילו העכו"ם יקראו את השם יתברך עם הדיבור. כמו שכתוב (צפניה ג’): כי אז אהפוך אל העמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה’ וכו’. נמצא, שיהיה להדיבור שלימות, כי עכשיו הדיבור חסר ואינו בשלימות, מאחר שאין כל העולם קוראין להשם יתברך עם הדיבור, אבל לעתיד יקראו כולם להשם יתברך עם הדיבור, אפילו עכו"ם, ועל כן אז יהיה הדיבור בשלימות, בחינת שפה ברורה, מאחר שהכל יקראו להשם יתברך עם הדיבור, נמצא שיש להדיבור שלימות: