תורה עג – המשך – תורה עד – רומה על השמים

 

דהנה התורה מתים וגליא, והקב"ה גם כן סתים וגליא, דהיינו מה שנגלה לנו הוא הלבוש וחיצוניות, ומה שנסתר ממנו הוא הפנימיות. והנה, כל אדם צריך לזרז את עצמו להשיג הפנימיות, מה שנסתר ממנו, אך איך יוכל להגיע אל הנסתר ממנו? – בתפלה לשמה, שיקשר המחשבה אל הדיבור של התפילה בקשר אמיץ וחזק. כי הקב"ה מתאווה לתפילתן של צדיקים (חולין ס ע"ב), ולמה? כי הקב"ה חפץ חסד הוא, ורוצה תמיד להשפיע השפעות וברכות, ואין השפעה יכולה לירד, רק ע"י כלי הנקרא "אני", שנאמר (במדבר ו): ואני אברכם.

 

והכלי הנ"ל נעשה ע"י כל אחד מישראל, כשמתפלל באופן שמקשר המחשבה להדיבור, כי כל אחד מישראל נקרא צדיק, שנאמר (ישעיה ס): ועמך כולם צדיקים. והצדיק נקרא "אָלֶף", מלשון אלופינו מסובלים (תהלים קמד), והנון נקרא דיבור, כי הדיבור הוא מלכות, על דרך: מלכות – פה, ומלכות נקרא נון, כמו שכתוב (תהלים עב): ינון שמו, ופירש רש"י: לשון מלכות. והיוד נעשה ע"י המחשבה שמקשר להדיבור כנ"ל, כי המחשבה נקרא יוד, כמו שכתוב (שמות טו): אז ישיר משה, ופרש רש"י: יו"ד על שם המחשבה נאמרה. ונגמר הכלי הנקרא "אני", והשפע יורד, ונשלם חפץ השם יתברך, כי חפץ חסד הוא, ולפיכך השם יתברך מתאוה לתפילתן:

 

וידוע הוא, כי מי שמקבל תענוג מאחר, נקרא נוקבא, רוצה לומר לגביה. ונמצא, כשהשם יתברך מקבל תענוג מישראל מתפילתן, כביכול נעשה נוקבא לגבי ישראל, וזהו שכתוב (במדבר כח): אִשֵּׁה ריח ניחוח לה’, כי ע"י ריח הניחוח שמקבל השם יתברך מתפילות של ישראל, נעשה בסוד אִשָּׁה. ונקבה תסובב גבר (ירמיה לא), אם כן מהפנימיות נעשה חיצוניות. (ועיין לעיל בהתורה "אור הגנוז" (סי’ טו), שם מבואר גם כן ענין זה).

 

וזהו פירוש הפסוק: כי תעבור במים – ותעבור מלשון התגלות, כמו שכתוב (שמות יב): ועבר ה’ לנגוף את מצרים, ותרגם אונקולוס: ויתגלי ה’ וכו’. ואין מים אלא תורה (ב"ק יז). והפירוש הוא, כשתרצה שיתגלה לך הנסתר מהתורה – אתך אני, כלומר, תראה שתעשה הכלי שנקראת "אני" כנ"ל:

 

 

  

הנה כל אדם צריך לרפאות נפשו, דהיינו להעלותה למקום שורשה. ובמה? דהנה יש שני מיני דינים: א’ דינא דמסאבא, בחינת נחש הטיל זוהמא בחוה (שבת קמו), ויש דינא קדישא, כמו שכתוב (משלי ג): אשר יאהב ה’ יוכיח. והתחלת התקרבות הוא התרחקות, כמו שאמרו חז"ל (תענית ח): כל המצדיק את עצמו מלמטה, מצדיקים עליו את הדין מלמעלה, והוא בחינת מוחין דקטנות, והוא בחינת (בראשית כה): אברהם הוליד את יצחק. כי אברהם הוא חסד ויצחק הוא גבורה, פחד יצחק (שם לא), וחסד זה מלובש בגבורה, הדא הוא דכתיב (תהלים כ): בגבורות ישע ימינו, וזה שנאמר (שם קי"ז): כי גבר עלינו חסדו.

 

וזהו, כי יצחק הוא בחינת אלקים, כמו שכתוב (בראשית כא): צחוק עשה לי אלקים, והוא בא מבחינת שרה, מידת מלכות, כמו שפירש רש"י (שם יז, והוא מגמ’ ברכות יג), שֶׁשָּׂרָה על כל העולם, ודינא דמלכותא דינא (גיטין יוד ע"ב). והמלכות נקרא צדק, כמו שכתוב (ת"ז דף יז): צדק מלכותא קדישא, ומלכי צדק מלך שלם (בראשית יד). וזהו בחינת קטנות, והוא בחינת ותכהין עיניו מראות (שם כז), והוא בחינת חשך – ולחושך קרא לילה (שם א), והוא בחינת נפש, כמו שכתוב (ישעיה כו): נפשי אויתיך בלילה.

 

וצריך כל אדם, לילך מקטנות לגדלות, וכשבא לגדלות הוא בחינת (בראשית ג): ותפקחנה עיני שניהם, ופירש רש"י: על שם החכמה נאמר. וזה מה שאמר הכתוב (שם א): וירא אלקים את האור כי טוב, ואין טוב אלא תורה (ברכות ח). ושני בחינות אלו, הן בחינות הושענא רבה ושמחת תורה, שהן בחינות יצחק ויעקב. כי הושענא רבא הוא בחינת דיבור בלא דֵּעָה, והוא בחינת עֲרָבָה, כי ערבה דומה לשפתיים (תנחומא פ’ אמור, זוהר צו לב, פנחס רנו), כדאיתא בזוהר הקדוש (קדושים דף פה ע"ב): אית מאן דלעי באורייתא ומגמגם בה בגמגומא דלא ידע, כל מלה ומלה סלקא לעילא, וקודשא-בריך-הוא חדי בהאי מלה, וקביל לה ונטע לה סחרנין דהאי נחלא, ואתעבידו מאינון מילין אילנין רברבין, ואיקרון ערבי נחל.  ושמחת תורה, הוא בחינת דיבור בדעה, והוא החיות של הנפש, כמו שכתוב בזוהר (שם): זכאין אינון דידעי אורחוי דאורייתא ומשתדלי בה באורח מישור, דאינון נטעין אילנא דחיין לעילא דכולא אסוותא וכו’. וזה שכתוב (מלאכי ג): שמש צדקה ומרפא בכנפיה, כי שמש הוא בחינת יעקב, שהוא בחינת דיבור בדעה, והוא בחינת אילנא דאסוותא.

 

וזה מאמר הכתוב (תהלים פד): שמש ומגן ה’ אלקים, כי בחינת יצחק ויעקב הם בחינות דין ורחמים. וזה פירוש (ישעיה ל): והיה אור הלבנה כאור החמה, כי הלבנה הוא בחינת יצחק, והחמה הוא בחינת יעקב. וסימן שידע אדם אם הוא בבחינת דינא דמסאבא ואם הוא בבחינת דינא קדישא, סימן לדבר – תפילה. כשאין בו ביטול תפילה, כמו שאמרו חז"ל (ברכות ה): איזהו יסורין של אהבה? כל שאין בו ביטול תפילה, שנאמר: ברוך ה’ אשר לא הסיר תפילתי וחסדו מאיתי. ותפילה הוא בחינת פנים, כמו שכתוב (ישעיה לח): ויסב חזקיה פניו ויתפלל, וזה שכתוב (תהלים ל): הסתרת פניך הייתי נבהל.

 

וזה מה שפירש רש"י: לפי שהיו ליצני הדור אומרים: מאבימלך נתעברה שרה, בחינת סיטרא דמסאבא, והקב"ה צר קלסתר פנים של יצחק דומה לו, והיו הכל מודים שאברהם הוליד את יצחק. פירוש, שהדין הוא בחינת דינא קדישא, ומסיטרא דאברהם הוליד יצחק. ובבחינת דין זה, שהוא הנפש, יש שתי בחינות: יעקב, הוא הדיבור. ובחינת עשו, הוא הסיגים, והוא בחינת (ויקרא ה): נפש כי תחטא. וזה פירש רש"י: אלה תולדות יצחק בן אברהם – יעקב ועשו. וכשבא אל בחינת יעקב, הוא החכמה, כמו שכתוב (בראשית כז): ויעקבני זה פעמיים, ותרגם אונקולוס: וחכמני – אז נתרפא בחינת הנפש, כמו שכתוב: שמש צדקה ומרפא בכנפיה. וזה שכתוב (תהלים יט): תורת ה’ תמימה משיבת נפש.

 

והדיבור בלא דיעה נקרא צדק, כמו שכתוב (תהלים נח): צדק תדברון. וכשבא אל בחינת יעקב, היא החכמה, נקרא צדקה, וזה פירוש הפסוק (ישעיה סג): אני המדבר בצדקה רב להושיע, דהיינו הנפש, שהיה מקודם בלא ידיעה, ונושע ע"י הצדקה, שהוא בחי’ דיבור בידיעה. וזה פירוש הפסוק (משלי ג): רִפְאוּת תהי לשָׁריךָ, שהיא מידת מלכות, וכשבא אל בחינת חכמה, נתקן הנפש ומעלהו לשרשו. כי טיפת הזרע נמשכת מהמוח, ומוחא חכמה, וכל העבודות שצריך האדם לעבוד הבורא, הוא רק שיתגלה כבודו.

 

והחכמה נקרא כבוד, כמו שכתוב (מלאכי א): ואם אב אני איה כבודי. ואב נקרא חכמה, כמו שכתוב (בראשית מא): אברך, פרש רש"י: אב בחכמה, ועל ידי חכמה נתחדשו העולמות, כי קודשא-בריך-הוא באורייתא ברא עלמין, והתורה נקרא חכמה, וישראל עלו במחשבה תחילה (ב"ר פ"א), וכשבא הנפש אל החכמה, אזי נתחדש העולם, ויעקב הוא בחינת שמים.

 

וזה פירוש הפסוק: רומה על השמים אלקים – כשהוא מעלה בחינת נפש, שהיא בחינת אלקים, דינא קדישא, לבחינת יעקב, שהוא שמים, בחינת חכמה, אז: על כל הארץ כבודך, שנתגלה כבודו: