תורה נ הצילה-תורה נא אמר רבי

כי כל הפוגם בברית, אין יכול להתפלל בבחינת: כל עצמותי תאמרנה (תהלים ל"ה), וכשאין מתפלל בבחינת "כל עצמותי", אזי כלבא נחית ואכיל קורבנו, היינו תפילתו. וכשמתפלל וטועם מתיקות בדיבורי התפילה, זאת הבחינה נקראת: כל עצמותי תאמרנה. ואין יכול לטעום מתיקות בתפילה, אלא כשתיקן פגם הברית, כי מיין מתיקין, זה בחינת מיין דדכיין, זרע קודש, שמירת הברית. ומי שהוא בבחינת מיין מתיקין, אזי דיבוריו מתוקים וטובים, וכשיוצאים מפיו ומשמיע לאזניו, כמו שאמרו (ברכות ט"ו): השמע לאזנך וכו’, אזי נכנסים מתיקות המיין לתוך עצמותיו, בבחינת (משלי ט"ו): ושמועה טובה תדשן עצם. וכשעצמות מרגישין מתיקות הדיבורים, זה בחינת: כל עצמותי תאמרנה, ואז אריה נחית ואכיל קורבניה, כי עצם זה בחינת אריה (כ"ש בתיקונים תיקון ג’ בהי"א תיקונים האחרונים). אבל מי שפגם בבריתו, הוא בבחינת מיין מרירין, בבחינת (שמות ט"ו): ולא יכלו לשתות מים ממרה, מיין מסאבין, זרע טמא – אזי אין יכול להתפלל בבחינת: כל עצמותי תאמרנה, ואז כלבא נחית, שהוא בחינת מיין מרירין, שצווח הב הב. והוא בחינת מרה דאית לה תרי פיות, והוא בחינת חרב פיות (משלי ה’), בחינת גיהנם דאית לה תרי בנות שצווחין הב הב (כ"ש בתיקונים שם).

 

וזה בחינת חולאת שקורין "ברעכניש" ר"ל, ששובר עצמות של אדם, וזה מחמת קילקול המוח שבעצמות, בחינת מיין מסאבין, מיין מרירין שבא החולאת הזאת מחמת תאוות ניאוף. וזה שנצטווינו בקרבן פסח (שמות י"ב): ועצם לא תשברו בו, (וכתוב בזהר (בא דף מ"א ע"ב) שהיו מקיימין בעצמות "לכלב תשליכון אותו", וזה היה קשה מאוד להמצרים עיין שם), כדי שיבחינו כל אחד מישראל את עצמו אם בריתו על תיקונו, כי בפסח כתיב בו (שם): וכל ערל לא יאכל בו, כי עיקר הפסח תלוי במצוות מילה, כידוע, וכשהשליכו את עצמותיו לכלבים, וראו אם שלטו בהם הכלבים ח"ו, היו יודעים שאין הברית ח"ו על תיקונו.

 

וזה מה דאיתא בזוהר (פ’ קדושים ד’ פ’ ע"א): אל תהיו כסוס כפרד – לענין טומאת הברית – אין הבין, ומביא הפסוק: והכלבים עזי נפ, עיין שם. בכן מי שפגם בבריתו, ישמור את עצמו מכלבים ומחרב. וזה: הצילה מחרב נפשי ומיד כלב, אבל: הושיעני מפי אריה. היינו, כשאריה יאכל קרבני, זה לי לישועה. וזהו אצל חרב וכלב כתוב לשון הצלה, ואצל אריה כתיב ישועה:

 

ודע, שעזי פנים שיש בדור, הן הן הכלבים, כמו שכתוב (ישעיה נ"ו): והכלבים עזי נפש, והן עומדין וחולקים על תפילת איש הישראלי, שעדיין לא תיקן בריתו בשלימות. וזה שאמרו חז"ל (תענית י"א ע"ב): צורבא מרבנן דיתיב בתעניתא, ליכול כלבא שירותא. כי בודאי הצדיק אכילתו היא יקר הערך, כי משביע את נפש דקדושה, כמו שכתוב (משלי י"ג): צדיק אוכל לשובע נפשו, והאי צורבא מרבנן דמרעיב את נפשו, ואין יודע להשביע נפשו, בשביל זה ליכול כלבא שירותא, שגם בהם כתיב: לא ידעו שבעה, כי גם הוא אין יודע איך להשביע את נפשו היקרה. ובשביל זה נקרא כלב בשם שֵׁגָל (ר"ה ד’), כי הוא בא על תאוות המשגל כנ"ל. ודווקא שאין צריך להתענות ומתענה, אזי ליכול כלבא שירותא, אבל מי שצריך להתענות, בודאי צריך להתענות ומצוה הוא. וזה בחינת: דיתיב בתעניתא – יתיב דייקא, יתיב הוא מורה על הדבר שאין משתנה כמובא: (עד כאן לשונו ז"ל):

 

 

 

כי השקר מזיק לעיניים בגשמיות וברוחניות, בבחינת (ישעיה ג’): וּמְשַׂקרוֹת עיניים, כי כשהעיניים כהות, הם משקרין, שאינם מראין הדבר כמות שהוא, כגון על דבר גדול מראה שהוא קטן, ועל אחד שהוא שניים, היפך מן האמת. כי העיניים נעשו כהות מן הדמעות, כמאמר חז"ל (שבת קנ"א ע"ב): ושבו העבים אחר הגשם – זה הראוּת, שהולך אחר הבכי. ודמעות הן ממותרי המרה שחורה, שהטבע דוחה אותם לחוץ דרך העיניים. והמרה שחורה, היא שואבת מעכירת הדמים, ועכירת הדמים הוא ע"י השקר, כי אי אפשר לדבר שקר עד שיעכר את דמיו. ואמת אי אפשר לדבר כי אם כשמזכך מקודם את הדמים. כי עיקר הדיבור הוא הנפש, כמו שכתוב (ש"ה ה’): נפשי יצאה בדברו, והנפש הוא הדם, כמו שכתוב (ויקרא י"ז): כי הדם הוא הנפש.

 

נמצא, כשאומר שקר, יש לו עכירת הדמים, ומזה באה המרה שחורה, וממותרי המרה שחורה נתהוו הדמעות, ועל ידי זה העיניים כהות. וזה בחינת (איוב ל’): הקוטפים מלוח עלי שיח. מלוח זה בחינת דמעות, שהם מים מלוחים, שבא ע"י שיחה. וזה בחינת: אל תאמרו מים מים, שהוא אזהרה על שקר (כמו שסיים שם, שנאמר: דובר שקרים לא יכון וכו’). מים מים, הם בחינת שקר, שהוא בחינת דמעות, שהם מים מלוחים, כי השותה מים, מרוה צמאונו, אך השותה מים מלוחים, לא די שאינו מרוה צמאונו, אלא שמוסיף צמאון על צמאונו, עד שצריך לשתות מים אחרים, לכבות צמאונו, וע"כ נקרא השקר מים מים. וזהו: אל תאמרו מים מים, שהוא השקר, שנאמר: דובר שקרים לא יכון לנגד עיני: