תורה סז – המשך

ח

 

ולפעמים יש עייפות אל הנפש, ע"י שנתרחקה מאמה, דהיינו הכבוד כנ"ל, וצריך להחיותה ולהבריאה, ע"י מים קרים, בבחינת (משלי כה): מים קרים על נפש עיפה, היינו כשמתפללין בלא לב, על ידי זה נתרחק הנפש מן הכבוד, בבחינת (ישעיה כט): בשפתיו כיבדוני וליבו רחק וכו’. כי כוונת הלב זה בחינת הנפש, כמו שכתוב (תהלים כה): אליך ה’ נפשי אשא, ופירוש רש"י: לבי אכוין. אבל כשהלב רחוק מדיבורי התפילה, אזי הוא בחינת התרחקות הנפש, שהוא בחינת הלב, מן הככוד, בבחינת: בשפתיו כיבדוני וליבו רחק, ואזי יש עייפות אל הנפש, וצריך להבריאה, ע"י מים קרים כנ"ל.

 

ומים קרים, מקבליו ע"י בחינת רעמים, ורעמים נעשין ע"י מה שנותנין כבוד לזקן ששכח תלמודו, כמו שאמרו רז"ל (ברכות ח’ ע"ב): הזהרו בזקן ששכח תלמודו, שצריך ליזהר ולכבדו, ועל ידי זה נעשין רעמים, ומשם באים מים קרים להחיות הנפש כנ"ל. כי הרעמים נעשין ע"י שיוצאין אדים וקיטורים חמים ובאים בתוך הענן ונתלהבים שם, ועל ידי זה נקרע הענן, ומזה נשמע קול הרעם. ופעולות הרעמים, שעל ידי זה נתחלקין המים של כל מקום ומקום כפי הצריך להשקותו, במידה ובמשקל, כפי הראוי לפי המקום, בבחינת (תהלים קד): מקול רעמך יחפזון, יעלו הרים ירדו בקעות, אל מקום זה יסדת להם.

 

כמו כן כשנותנין כבוד לזקן ששכח תלמודו, והשכחה הוא בחינת עננין דמכסיין על עיינין, וכשנותנין לו כבוד, והכבוד הוא בחינת אש, כבחינת (שמות כד): וכבוד ה’ כאש אוכלת, והוא בא בתוך הענן, בבחינת (שם טז): וכבוד ה’ נראה בענן, היינו בתוך בחינת העננין דמכסיין על עיינין, ואזי נקרע הענן, ומזה נעשין בחינת רעמים, בבחינת (תהלים כט): אל הכבוד הרעים, ה’ על מים רבים, שע"י הכבוד נעשין רעמים כנ"ל. ואזי יוצאין מים רבים, דהיינו שנתגלה דעת הזקן, ע"י שנקרע הענן המכסה על העיינין כנ"ל, בבחינת (ישעיה יא): כי מלאה הארץ דעה וכו’ כמים לים מכסים, וזהו בחינת מים רבים הנ"ל, והם בחינת מים קרים, שעל ידן מחיין ומבריאים את הנפש כנ"ל. ועל ידי אלו הרעמים נתחלקין מימי הדעת לכל אחד ואחד כראוי לו, לפי מה שצריך לקבל מים קרים להחיות את נפשו.

 

וזה החילוק שבין הלומד מן הספר, לשומע מפי צדיקי אמת, כי כשלומד מן הספר, אינו יודע השיעור שצריך ללמוד להחיות נפשו. אבל כששומע מפי הצדיק, אזי משפיע לו בחינת מים קרים לפי הראוי לו, לפי מדרגתו, ע"י בחינת הרעמים כנ"ל. ואלו המים קרים מחיין ומתקנין את הנפש, שהיתה עייפה ע"י שנתרחקה מן הכבוד, ע"י שהתפלל בלא כוונת הלב כנ"ל. כי הסתלקות החכמה מן הזקנים, היינו בבחינת זקן ששכח תלמודו הנ"ל, זה נעשה ע"י מה שמתפללין בלא לב, וכמו שכתוב (שם בישעיה כט): בשפתיו כיבדוני וליבו רחק ממני, לכן הנני יוסיף להפליא את העם הזה הפלא ופלא, ואבדה חכמת חכמיו ובינת נבוניו תסתתר.

 

ועל כן ע"י שנותנין כבוד לזקן ששכח תלמודו, שעל ידי זה חוזר ונתגלה חכמתו כנ"ל, ע"י בחינת הרעמים כנ"ל, נמצא שבזה בעצמו מתקן הפגם שגרם ע"י שהתפלל בלי כוונת הלב, דהיינו שגרם הסתלקות החכמה מן הזקנים כנ"ל, כי עכשיו ע"י הכבוד שנותן להם, חוזר ונתגלה חכמתם כנ"ל. ועל כן אז, על ידי זה בעצמו, יוצאין מים קרים ומחיה את נפשו, שהיתה עיפה ע"י פגם התפילה כנ"ל. וזה בחינת (איוב לז): ירעם אל בקולו נפלאות, היינו שקול הרעמים מתקנין את בחינת הנפלאות, שהוא בחינת הסתלקות החכמה מן הזקנים, כמו שכתוב: הנני יוסיף להפליא הפלא ופלא ואבדה חכמת חכמיו וכו’. וע"י הרעמים נתתקנין, וחוזר ונתגלה חכמתם כנ"ל:

 

ואזי, כשמחיין הנפש ע"י מים קרים הנ"ל, מחיין גם את העצמות. כי פגם הנפש הוא פגם העצמות, כמו שכתוב (תהלים ו’): כי נבהלו עצמי ונפשי נבהלה מאוד. כי ע"י שאין מתפללין בכוונת הלב, שעל ידי זה הוא עייפות הנפש, על ידי זה הוא פגם העצמות. כי צריך להתפלל להרגיש דיבורי התפילה בכל עצמותיו, בבחינת (שם לה): כל עצמותי תאמרנה, וע"י המים קרים, שעל ידי זה מחיה הנפש, על ידי זה מחיה העצמות, בבחינת (איוב כא): ומוח עצמותיו ישוקה.

 

וזה בחינת (משלי כה): מים קרים על נפש עיפה, ושמועה טובה מארץ מרחק. שמועה טובה זה בחינת קול הרעמים שמשמיעין עצמן בטוב, שהם מתקנין התרחקות הנפש מן הכבוד, וזה בחינת: שמועה טובה מארץ מרחק, שזהו בחינת מים קרים על נפש עיפה, שהם באים מן הרעמים, שהם בחינת שמועה טובה כנ"ל. וזה בחינת (שם טו) שמועה טובה תדשן עצם, שע"י בחינת שמועה טובה, שהיא בחינת רעמים, שמשם בחינת מים קרים, שהם מחיין ומבריאין הנפש כנ"ל, על ידי זה נתתקנין ונתדשנין העצמות, בבחינת: ומוח עצמותיו ישוקה כנ"ל. וזה: תדשן עצם, כנ"ל, כי תיקון הנפש הוא תיקון העצמות כנ"ל: (מן תיבת "ואזי כשמחיין הנפש" עד כאן לא נכתב כראוי)

 

וזה בחינת (במדבר כח): וביום הביכורים – בחינת הולדת הנפש בלי קישוי לילד, בחינת (ירמיה ד’): צרה כמבכירה, שהוא בחינת קישוי לילד, וגם הוא בחינת גידול הנפש, בחינת (זכריה יב): כהמיר על הבכור, שהוא צער הגידול. מקרא קודש – זה בחינת שהכבוד, שהוא בחינת קודש, כמו שכתוב (שמות כט): ונקדש בכבודי, קורא את הרגלין, בבחינת צדק יקראהו לרגלו כנ"ל. (והשאר לא ביאר):