תורה עד – המשך – תורה עה – יברכנו אלקים

והמתקת הדין של יצחק – ע"י החכמה, שהוא ידיעת התורה כנ"ל, זה בחינת יעקב שנולד מיצחק. כי מבחינת הדין הזה, בחינת יצחק, שהוא בחינת הנפש כנ"ל, נולדים שתי בחינות, שהם בחינת יעקב ועשו. יעקב, הוא בחינת החכמה, בחינת דיבור בידיעה, שהוא בחינת המתקת הדין של יצחק, ועשו הוא בחינת הסיגים והפסולת גמור, שמשתלשלין ויורדין מבחינת הדין, והוא בחינת: נפש כי תחטא. וזהו: אלה תולדות יצחק בן אברהם, ופרש רש"י: יעקב ועשו. היינו כנ"ל. כי המתקת הדין של יצחק, הוא ע"י בחינת יעקב, שהוא בחינת דיבור בדעה. כי יעקב הוא בחינת חכמה, כמו שכתוב: ויעקבני, ותרגם אונקלוס: וחכמני.

 

כי יש דיבור בלא דעה ויש דיבור בדעה, ושני בחינות אלו הן בחינות הושענא-רבא ושמחת תורה, שהן בחינת יצחק ויעקב, כי הושענא-רבא הוא בחינת דיבור בלא דעה, שהוא בחינת ערבה, כי ערבה דומה לשפתיים, כי איתא בזוהר הקדוש: אית מאן דלעי באורייתא ומגמגם בה בגמגומא דלא ידע, כל מלה ומלה סלקא לעילא, וקודשא-בריך-הוא חדי בהאי מלה, ונטע לה סחרנין דההוא נחלא, ואתעבידו מאינון מילין אילנין רברבין, ואיקרון ערבי נחל. נמצא, שערבי נחל הם בחינת דיבור בלא דעה. וזהו בחינת הושענא-רבא, שהוא בחינת דין, בחינת פחד יצחק, שנמשך ממוחין דקטנות, ועל כן הדיבור בלא דעת עדיין. אבל שמחת תורה, הוא בחינת דיבור בדעה, והוא החיות של הנפש, כדאיתא בזוהר: זכאין אינון דידעין אורחוי דאורייתא, ומשתדלי בה באורח מישור, דאינון נטעין אילנא דחיי לעילא דכולא אסוותא. וזה בחינת יעקב, שהוא בחינת חכמה, בחינת מוחין דגדלות, שהוא בחינת רפואת הנפש, בחינת: שמש צדקה ומרפא בכנפיה, כי שמש הוא בחינת יעקב, [כמו שכתוב (בראשית לב): ויזרח לו השמש], שהוא בחינת חכמה, בחינת דיבור בדעה, שהוא בחינת התורה, בחינת שמחת תורה, שהוא בחינת אילנא דאסוותא כנ"ל.

 

וזה בחינת: שמש ומגן ה’ אלקים. ה’ אלקים זה בחינת רחמים ודין, בחינת יעקם ויצחק, שהם בחינת שמש ומגן. וזה בחינת: והיה אור הלבנה כאור החמה, כי הלבנה היא בחינת יצחק, והחמה היא בחינת יעקב, וצריך להמתיק הדין של יצחק, שהוא בחינת לבנה, על ידי בחינת שמש, שהוא בחינת יעקב, עד שיהיה אור הלבנה כאור החמה, ואז נעשה מצדק צדקה, בחינת: שמש צדקה ומרפא, כי כשהמלכות בבחינת דין, נקראת צדק, וכשממתיקין אותה ע"י בחינת יעקב, אזי היא בבחינת צדקה, בחינת שמש צדקה, שהוא בחינת דיבור בדעה, בחינת: אני ה’ המדבר בצדקה ורב להושיע, כי הנפש שהיה מקודם בבחינת דין, בבחינת צדק, בבחינת מוחין דקטנות, בחינת דיבור בלא דעה, כשעולה מצדק לצדקה, זהו המתקתה וישועתה, בחינת: מדבר בצדקה ורב להושיע וכנ"ל.

 

וזהו בחינת: תורת ה’ תמימה משיבת נפש. תורת ה’ תמימה, היינו חכמת התורה, בחינת דיבור בדעה. זהו עיקר ההמתקה, שהוא בחינת רפואת הנפש, בחינת משיבת נפש וכנ"ל. וזהו בחינת: רִפְאוּת תהי לְשָׁרֶיךָ, שנאמר בשבח התורה. לְשָׁרֶיךָ, זה בחינת מלכות, בחינת: שֶׁשָּׂרָה על כל העולם, שמשם נמשך הדין של יצחק, והתורה, היא הרפואה וההמתקה של הדין הזה כנ"ל. כי כשבא לחכמת התורה, נתתקן הנפש ומעלהו לשרשו. כי טיפת הזרע של הולדת הנפש נמשכת מהמוח, ומוחא חכמה, כי ישראל עלו במחשבה תחילה, והמחשבה היא חכמה, שהיא שורש נפשות ישראל ושורש כל העולמות, כי שורש כולם הוא חכמת התורה, כי באורייתא קודשא-בריך-הוא ברא עלמין, והתורה נקראת חכמה, כמו שכתוב (משלי ח): אני חכמה וכו’. וכשזוכה הנפש לחכמת התורה, זהו בחינת חידוש העולם, כי חידוש כל העולמות היה ע"י חכמה, שהוא התורה כנ"ל.

 

ואזי כשזוכה לחכמה, אזי נתגלה כבודו יתברך, שזהו עיקר התכלית של כל עבודות האדם, כי תכלית כל העבודות, שצריך האדם לעבוד את הבורא יתברך, הוא רק כדי שיתגלה כבודו, [כמו שכתוב (ישעיה מג): לכבודי בראתיו וכו’]. והכבוד נתגלה ע"י החכמה, כמו שכתוב: ואם אב אני איה כבודי. ואב הוא בחינת חכמה, כמו שכתוב: אברך, ופרש רש"י אב בחכמה. וזה פירוש הפסוק: רומה על השמים אלקים. שמים, זה בחינת יעקב (כמובא במקום אחר). כשהוא מעלה בחינת נפש, שהוא בחינת אלקים, דינא קדישא, לבחינת יעקב, שהוא בחינת שמים, בחינת חכמה. אזי: על כל הארץ כבודך – אזי נתגלה כבודו כנ"ל:

 

 

  

דהנה יש מידת נצחון ומחלוקת ומלחמה. ומהיכן בא מידה זו? מדמים שעדיין לא עבד בהם השם יתברך, כמו שכתוב: ויז נצחם, ופרש רש"י: דמים. ולא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום וכו’ (עוקצין פ"ג). ובמחלוקת יש בחינת העושה שלום, והוא בחינת העלאת מיין נוקבין. למשל, כשנופל לאדם איזה קושיא, הוא בחינות מחלוקת, והתירוץ הוא בחינת העושה שלום, והוא העלאת מיין נוקבין. ולפעמים, שלום עושה שלום במקום אחר, והוא העלאת מיין נוקבין למקום אחר. ותורה ותפילה הוא גם כן בחינת העלאת מיין נוקבין, שהוא שלום, כמו שכתוב: בורא ניב שפתים שלום. ועושה שלום ובורא את הכל.

 

כי בשעת בריאה נפלו עולמות למטה, והעולמות הם אותיות, ונתפזרו לכמה ניצוצות, וע"י העלאת מיין נוקבין של תורה ותפילה נעשה צירוף מהנצוצות ונעשה עולם. וזה: ונתתי שלום בארץ, כי מהארציות נתעלה הניצוצות, ונעשה שלום. וזהו: ויאמר לציון עמי אתה, אל תקרי עַמִּי אלא עִמִּי בשותפי וכו’. כי הוא גם כן כמו בורא במלולו שמים וארצ כנ"ל. ובחינה זאת נעשה בכל יום, עד ביאת משיח, עד: וביום ההוא יעמדו רגליו על הר הזיתים, שהוא בחינת רגלין.

 

ותורה ותפילה הם גם כן בחינת עמידה. תורה, כמו שכתוב: ואתה פה עמוד עמדי, ויתייצבו בתחתית ההר. ותפילה – ויעמוד פנחס ויפלל. והוא בחינת רגלין וע"י בחינת רגלין דתורה ותפילה נתקרבו, בחינת: ועמדו רגליו על הר הזיתים, כמו שכתוב: צדק לפניו יהלך, וצדק הוא תורה ותפילה, כמו שכתוב: צדק תדברון. וזה פירוש: שותא דינוקא בשוקא דאבוה ודאימא (סוכה נו), כי ע"י הדיבורים של תורה ותפילה, נעשה בחינת שוקין ורגלין, ובדבר ה’ שמים נעשו, לכן יש ניצוצות שנפלו בכל דבר: במאכל ובמשתה ובמלבוש. והתענוג שיש מן הדבר מאכל ומשתה הוא הניצוצות, והניצוצות הם אותיות, וקודם שמוציא אל הדיבור, הם בחינת דם, והוא בחינת נפש, כמו שכתוב: כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוא.

 

וכשיצאה לדיבור, הוא בחינת: נפשי יצאה בדברו, וקודם היא בחינת: צולע על ירכו, ובהיציאה אל הדיבור הוא בחינת: ויבן את הצלע. ומפני שניצוצות הנ"ל קודם הדיבור, אין להם צירוף, והם בחינת שברים ומחלוקת, כי כל ניצוץ מתגבר על חברו, ובהוציאו אל הדיבור הוא בצירוף, והוא בחינת שלום.

 

נמצא, שצריך בהניצוצות הנ"ל לדבר בדברי תורה ותפילה, ולא בדברים אחרים. וזהו פירוש הגמרא (סוכה נג תענית כה): לוי הטיח דברים כלפי מעלה ואיטלע, שהוא בחינת צולע על ירכו. כי מכח שהוציא הניצוצות בדברים אחרים, נשאר בבחינת צולע על ירכו, וצריך לדבר בתורה או בתפילה, עד שיהיה הגוף בטל ואפס. וזה פירוש הפסוק: והיו לבשר אחד – שיהא הגוף אחד עם הדיבור, עד שיהא כאפס. ובמה הוא בא לדבר הזה? ביראה! כי אמרו חז"ל (ב"ב י): גוף קשה, פחד שוברו. ופחד הוא פחד יצחק, הוא יראה: