תורה עה – המשך

 

 

וזה פירוש הפסוק: יברכנו אלקים וייראו אותו. כלומר: כי הברכה כשיהיה בבחינת יראה, כל אפסי ארץ. כלומר: כל ארציות נעשים אפס, כמו שכתוב: והיו לבשר אחד:

 

ובתורה ותפילה יש שני גוונים: מחשבה וצעקה, והוא בחינת משה ודוד. כי הצעקה בחינת: חכמות בחוץ תרונה, ובמחשבה בחינת: חמוקי ירכיך. במשה כתיב: ויצעק משה, וכתיב: וילך וידבר וכו’. כלומר, שהיה מקהיל קהילות ברבים, וזה בחינת: חכמות בחוץ תרונה. ובדוד כתיב: במקהלות ברכו אלקים, והוא גם כן: חכמות בחוץ תרונה:

 

[גם זאת התורה, הלשון אינו מתוקן ומסודר כלל, גם חסר הרבה. וכל אשר מצאה ידי להבין מדברים אלו בעזר השם יתברך, הוכרחתי לחזור ולכותבם במהדורא תנינא. וזהו]:

 

 

כי יש מידת נצחון ומחלוקת ומלחמה. ומידה זאת באה מדמים שעדיין לא עבד בהם את השם יתברך, כי עיקר מידת הנצחון הוא מהדמים, כמו שכתוב (ישעיה סג): ויז נצחם, ופרש רש"י: דמים. וצריך כל אחד לבטל מידת הנצחון והמחלוקת, ולרדוף אחר השלום, כי לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה אלא השלום (עוקצין פ"ג). וזה זוכין ע"י שידבר הרבה בתורה ותפילה, על ידי זה יזכה לשלום.

 

כי כשיש מחלוקת, צריכין לעשות שלום, וזה העושה שלום, הוא בבחינת העלאת מיין נוקבין, כי כשנופל לאדם איזה קושיא, הוא בחינת מחלוקת, כי חלוק ליבו ואינו מבין הדבר, כי נראה לו כאילו הדברים סותרין זה את זה וחולקין זה על זה. והתירוץ הוא בחינת העושה שלום, כי ע"י התירוץ הוא עושה שלום בין הדברים הנראים כחולקים וסותרים זה את זה, וזהו בחינת העלאת מיין נוקבין.

 

[כי עיקר בחינת העלאת מיין נוקבין הוא בחינת השתוקקות ואהבה, שמעורר אחד לגבי חכבירו, כגון כשאחד משתוקק להשם יתברך או לנסוע לצדיק אמיתי, זהו בחינת העלאת מין נוקבין, שעל ידי זה מתחברין ומתקשרין להשם יתברך ולצדיקיו. נמצא, שזה העושה שלום, שמכניס אהבה בלב כל אחד לגבי חברו ומקרבם יחד ועושה שלום ביניהם, זהו בחינת העלאת מיין נוקבין].

 

ולפעמים, זה השלום עושה שלום במקום אחר, והוא בחינת העלאת מיין נוקבין למקום אחר. וכל הדיבורים שמדברים בתורה ותפילה, הם בבחינת העלאת מיין נוקבין, כידוע, שהוא בחינת שלום, כמו שכתוב (ישעיה נז): בורא ניב שפתיים שלום. וזה עיקר תיקון הבריאה, כמו שכתוב: עושה שלום ובורא את הכל. כי בשעת בריאה נפלו עולמות למטה (על ידי שבירת כלים, כידוע), והעולמות הן בחינת אותיות, ונתפזרו לכמה ניצוצות. וע"י העלאת מיין נוקבין של תורה ותפילה, נעשה צירוף מהניצוצות והאותיות, ונעשה עולם, וזהו בחינת שלום, כי קודם שמכניס אלו הניצוצות והאותיות תוך דיבורי תורה ותפילה, אין להם שום צירוף וחיבור, והם בבחינת שברים ומחלוקת, כי כל ניצוץ מתגבר על חברו, וכשמכניסם אל הדיבור דקדושה, הוא מצרפם ומחברם, שזהו בחינת שלום.

 

כי ע"י הדיבור דקדושה של תורה ותפילה, נעשה העלאת מיין נוקבין, שעל ידי זה נעשה שלום כנ"ל, שעל ידי זה נתתקנין ונתחדשין כל העולמות הנפולין, ונחשב כאילו בראן מחדש. וזהו מה שאמרו רז"ל (הקדמת הזוהר דף ה): ולאמר לציון עמי אתה – אל תקרי עַמִּי, אלא עִמִּי, בשותפי. מה אנא בורא שמים וארץ במילולי, אף אתה כן וכו’. כי בודאי הוא בורא שמים וארץ בדיבורי תורה ותפילה, כי חוזר ומחדש ומתקן העולמות הנפולין כנ"ל. וזה בחינת (ויקרא כו): ונתתי שלום בארץ, כי מהארציות נתעלין הניצוצות ונעשה שלום, שזהו עיקר תיקון הבריאה כנ"ל.

 

על כן צריכין לדבר רק דיבורים קדושים, ולא דברים אחרים, כדי להעלות הניצוצות הנ"ל, לתקן כל העולמות, כי עיקר הבריאה היתה ע"י הדיבור, כמו שכתוב (תהלים לג): בדבר ה’ שמים נעשו, וע"י השבירה נפלו ניצוצות בכל הדברים: במאכל ובמשתה ובמלבוש ובכל התענוגים שבעולם. כי התענוג שיש בהדבר שאוכל ושותה וכיוצא בזה, הוא מהניצוצות שנפלו לשם, והניצוצות הם אותיות כנ"ל, וקודם שמוציאם אל הדיבור הם בבחינת דם, שהוא בחינת נפש, כמו שכתוב (ויקרא יז): כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוא, וכשמוציאם ע"י הדיבור, זהו בחינת (ש"ה ה’): נפשי יצאה בדברו. ואז מעלה הניצוצות ומחברם יחד, ועושה שלום ביניהם.

 

וזהו שאמרנו למעלה, שע"י הדמים שלא עבד בהם את השם יתברך, מזה בא נצחון ומחלוקת, כי עיקר הנצחון והמחלוקת הוא מבחינת הניצוצות הנפולין הנ"ל, קודם שמחברם ומתקנם, שאז הם בבחינת מחלוקת כנ"ל, ואזי הם בבחינת דמים כנ"ל. ועל כן צריך לעבוד את השם יתברך בכל הטיפי דם שנמצאים בו, דהיינו שידבר הרבה בתורה ותפילה, עד שיהיה נעשה מכל הדמים דיבורים של תורה ותפילה, כי הדיבור הוא מהנפש, שהוא בחינת דמים כנ"ל, ואזי מבטל כל הנצחון והמחלוקת הנמשך מהניצוצות הנפולין הנ"ל, שהם הם בחינת הדמים שעדיין לא עבד בהם את השם יתברך כנ"ל:

 

ובחינה זאת של בירור הניצוצות נעשה בכל יום עד ביאת המשיח, עד שיתקיים (זכריה יד): ועמדו רגליו ביום ההוא על הר הזיתים (כמובא בכתבי האריז"ל). כי עיקר תיקון הניצוצות הוא בבחינת רגלין (כמבואר במקום אחר), כי תורה ותפילה הם בחינת עמידה, שהוא בחינת רגלין. תורה, כמו שכתוב (דברים ה): ואתה פה עמד עמדי, וכתיב (שמות יט): ויתיצבו בתחתית ההר. ותפילה, כמו שכתוב (תהלים קו): ויעמוד פנחס ויפלל. וזה בחינת (שם פה): צדק לפניו יהלך. צדק הוא בחינת הדיבור של תורה ותפילה, כמו שכתוב (שם נח): צדק תדברון, שעל ידי זה נתתקנין הרגלין, בבחינת: צדק לפניו יהלך, ועל ידי זה זוכין לבחינת: ועמדו רגליו ביום ההוא וכו’. (וזה בחינת שותא דינוקא וכו’, עיין לעיל – זה איני מבי כלל).

 

כי קודם התיקן, דהיינו קודם שמוציא הניצוצות אל הדיבור דקדושה, אזי הם בחינת: צולע על ירכו (בראשית לב), שהוא בחינת פגם הרגלין, ואחר כך, כשמוציאם אל הדיבור ובונה מהם דיבור דקדושה, זהו בחינת (שם ב): ויבן את הצלע – שמתקן בחינת צולע על ירכו. וזהו בחינת (מגילה כב:): לוי הטיח דברים כלפי מעלא ואיטלא – זה בחינת צולע על ירכו, כי מחמת שפגם בהדיבור, על כן איטלע, כי נשאר בבחינת צולע על ירכו, שהוא בחינת פגם הדיבור כנ"ל.

 

וצריכין לדבר בתורה ותפילה, עד שיהיה הגוף בטל ואפס, וזהו בחינת (בראשית ב): והיו לבשר אחד – שיהא הגוף אחד עם הדיבור (שהוא בחינת חוה, כמו שכתוב (תהלים יט): ולילה ללילה יחוה, כמבואר במקום אחר, שהיא בחינת הצלע הנ"ל, בחינת: ויבן את הצלע, שעל זה נאמר: והיו לבשר אחד), דהיינו שיתבטל הגוף לגמרי כאין וכאפס על ידי תורה ותפילה. ולבוא לזה, לבטל הגוף לגמרי, הוא על ידי יראה, כמו שאמרו רז"ל (ב"ב י): גוף קשה, פחד שוברו. ופחד הוא בחינת (בראשית לא): פחד יצחק, דהיינו יראה:

 

וזה פירוש הפסוק: יברכנו אלקים – זה בחינת שלום, כי לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה, אלא השלום. וייראו אותו – היינו יראה, שעל ידי זה נתבטל הגוף לגמרי, על ידי דיבורי תורה ותפילה כנ"ל. וזה: כל אפסי ארץ, היינו שכל הארציות נעשים אפס ואין, כי נתבטלים לגמרי כנ"ל. אזי זוכין לברכה, שהוא בחינת שלום, בחינת: יברכנו אלקים וכנ"ל:

 

(ובתורה ותפילה יש שני גוונים: מחשבה וצעקה וכו’ – גם זה לא הבנתי כלל):