תורה קא המשך – קב – קג – קד – קה

 

וזהו: בקרֺב על מרעים – זה בחינת תרין רעין דלא מתפרשין, שהם בחינת י"ק, שהוא חכמת התורה, בחינת אדם. צריך לאכֺל את בשרי – היינו לאכול ולהמית העצמיות שלי, כי אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה כנ"ל. ואזי ממילא: צרי ואויבי לי המה כשלו ונפלו – כי כל הצרים והאויבים, שנאחזין באנפין חשוכין, נכשלים ונופלים, כי נתבטלים בחינת האנפין חשוכין, וזוכה לאנפין נהירין, שהוא חכמות התורה, שהוא בחינת י"ה, בחינת תרין רעין דלא מתפרשין, שעל שם זה דייקא נקראין ישראל אדם כנ"ל, ואז כל הצרים והאויבים שנאחזין באנפין חשוכין, בתאוות ומידות רעות, נכשלים ונופלים, כי זכה לאנפין נהירין כנ"ל:

 

 

 

הענין הוא, כי כל מה שברא הקדוש ברוך הוא, לא ברא אלא לכבודו (אבות פ"ו), כדי לגלות מלכותו, ועל ידי זה, ניכפפין הקליפות תחת השכינה. ובאיזה ענין נתגלה מלכותו? כשמשפיע רב טוב לישראל, אז מודים כל אחד ואחד כי מלכותו בכל משלה (תהלים קג). ובמה יכולים להוריד השפע? על ידי התפילות, כי התיבות הם כלים לקבל השפע, ועל כן כל אחד יזהר בתפילתו, שיתפלל באופן שיוכל לעורר השפע בעולם, על דרך שאמרו רבותינו ז"ל (סנהדרין לז): חייב כל אדם לומר בשבילי נברא העולם. ובאיזה ענין יוכל לעורר השפע בעולם? ביראה. כמו שאמרו רבותינו ז"ל (ברכות ו ע"ב): כל מי שיש בו יראת שמים דבריו נשמעין.

 

ויש שני מיני יראה: האחד – יראה עליונה, שבאה לאדם לפעמים, מתי שתרצה, ועל יראה כזו אין שכר. ויש יראה שבאה לאדם מכח אדם עצמו, ויראה זו נקרא: צדיק מושל יראת אלקים (שמואל ב, כג), וביראה כזו התפילה נשמעת, ושפע יורד לעולם, ונתגלה מלכותו.

 

וזהו: אתה תהיה על ביתי – ביתי הוא יראה, כמו שאמרו חכמינו ז"ל (שבת לא ע"ב): חבל על דלית ליה דרתא וכו’. רוצה לומר, כשהצדיק מושל ביראת אלקים, על ידי זה: ועל פיך ישק כל עמי, ותרגום אונקלוס: ועל מימר פומך, היינו התפילה, יִתְזַן כל עמי, היינו שיתעורר השפע בעולם. וזהו: רק הכסא – היינו מיעוט המלכות, כי "רק" הוא מיעוט, "כסא" הוא מלכות. אגדל ממך – היינו מיעוט המלכות, שעתה היא במיעוט, נתגדל ממך. כי מכח התפילה, שהיא ביראה, מוריד שפע בעולם, ונתגדל מלכותו כנ"ל:

 

 

 

 

איתא בגמרא (סנהדרין דף צא ע"ב): כל המונע הלכה מפי תלמיד, כאילו גוזלו מנחלת אבות, שנאמר: תורה צוה לנו משה מורשה וכו’. וכיון שראה משה שבני ראובן ובני גד מניאין (לב) בני ישראל מנחלת אבותם, בשביל זה קרא להם: תרבות אנשים חטאים (במדבר לב), ותרגם אונקלוס: תלמידי גברייא חייביא. הדבר הזה קבלתם מרבניכם, שרבכם גזל מכם הלכות, והלכות הם נחלת אבות כנ"ל, ועתה גם אתם הולכים בדרכי אבותיכם, ורצונכם לגזול מישראל נחלת אבותם. ובפרק קמא דבבא-בתרא (דף ח’ ע"ב): ומצדיקי הרבים ככוכבים – אלו מלמדי תינוקות, ועכשיו שראה שהם מחייבים רבים, שמניאין לב בני ישראל, מסתמא גם רבם אינם מצדיקי הרבים, אלא מחייבי הרבים. בשביל זה קרא להם: תרבות אנשים [חטאים], ותרגם אונקלוס: תלמידי גברייא חייביא:

 

 

 

 

איתא במדרש: בשביל שאמר משה לבני גד: תרבות אנשים חטאים, נענש שבן בנו עבד לפסל מיכה (הובא בספר חסידים קלז, ובראשית-חכמה שער ענוה פרק ה).

 

והדבר קשה: מה ענין זה של תרבות אנשים חטאים, לעונש שלו, שיעבוד בן בנו עבודה זרה? והתירוץ, כי אמרו חז"ל (כתובות קי ע"ב): כל הדר בחוץ לארץ כאילו אין לו אלוה, ואמרו חז"ל (שבת צז): החושד בכשרים לוקה בגופו, ומשה היה חושד אותם, שבני ראובן ובני גד אינם רוצים בארץ ישראל שום חלק, נמצא שאין להם אלוה, בשביל זה נענש בבן בנו שלא היה לו אלוה, כי הם כשרים היו בדבר, כי רצו ליטול חלק בארץ גם כן, כמובא:

           

 

הנה העולם צריכין רחמים גדולים, הן ברוחניות הן בגשמי. וכל אחד מבקש רחמים, ואינו יודע היכן הוא. והרחמים הוא לעיני כל, כמו שכתוב (דברים ל): לא רחוקה היא ולא בשמים וכו’. והנה איתא בזוהר (נשא דף קלז ע"ב): אית רחמים ואית רחמים. אית רחמים פשוטים  דזעיר אנפין, ואית רחמים גדולים דעתיקא סתימאה, כמו שכתוב (ישעיה נד): וברחמים גדולים אקבצך.

 

ואנו צריכין רחמים, אך בעוונינו הרבים בדור הזה אין מי שיתפלל כך, שיוכל להמשיך הרחמים, מחמת שאין מי שיכיר גדולת הבורא כל כך, מפני גודל הגלות והדחקות, והקדוש ברוך הוא בעצמו צריך להתפלל על זה, כדאיתא בגמרא (ברכות ז’): מנין שהקדוש ברוך הוא מתפלל? שנאמר: ושמחתים בבית תפילתי. תפילתם לא נאמר, אלא תפילתי. מכאן שהקדוש ברוך הוא מתפלל. ומה מתפלל? יהי רצון וכו’. ובמה יכול לבוא שהוא יתברך יתפלל? על ידי תורה. כי בכל אדם יש בו חלק מכללות כל העולמות וצירופים, ובכל מה שהוא מדבק את עצמו, לשם הוא מקשר את חלקו.