תורה עט – בטח בה’

           

 

הנה הכלל –  שצריך כל אדם לראות, שמצידו לא יהיה עיכוב משיחא, דהיינו לעשות תשובה שלימה ולתקן מעשיו.

 

ובכל צדיק וצדיק, מי שהוא צדיק באמת, יש בו התגלות משיח, ואף על פי שאין בו התגלות משיח, יש בו מידה של משיח, שהוא בחינת משה, כמו שכתוב בזוהר הקדוש (בראשית דף כה ע"ב): משיח דא משה, כמו שאפרש.

 

כי משה מסר נפשו בעד ישראל, כי ידע שפלותו באמת, וידע חשיבות וגדולות ישראל, כמו שכתוב (במדבר יב): והאיש משה ענו מאד מכל האדם, ומחמת זה מסר נפשו וחיותו בעדם. לכן מי שהוא צדיק באמת ויודע שפלותו, ויכיר חשיבות ישראל, יכול למסור את נפשו בעדם. ואימתי יכול לראות שפלותו? בשבת. כי בשבת נאמר (שמות טז): ראו כי ה’ נתן לכם את השבת, כי שבת הוא שין בת. שין – תלת גוונין דעינא, ב"ת – בת עין. ועל כן בשבת יכול לראות שפלותו. וזהו: שבו איש תחתיו הנאמר בשבת (שם), היינו תחת מדרגתו, שפל ממה שהוא, ועל כל פנים אל יצא איש ממקומו, היינו למעלה ממדרגתו, כגון: עושה מעשה זמרי ומבקש שכר כפינחס (סוטה כב ע"ב). ואימתי יכול לראות שפלותו בשבת? כשעושה תשובה שלימה, שהיא שבת, כמו שכתוב (דברים ל): ושבת עד ה’ אלקיך, אתוון דדין כאתוון דדין.

 

כי יש שני תשובות. אחת: יש בני אדם שעושין משא ומתן, והולכין בהבלי עולם הזה, ובאמצעות נופל לו הרהורי תשובה, ואח"כ חוזר למקומו הראשון, וזהו בחינות (יחזקאל א): החיות רצוא ושוב, שאין לו נייחא, כי פעם טמא ופעם טהור, כשר ופסול, אסור ומותר, וזהו בחינות ששת ימי חול. אבל תשובה שלימה הוא בחינות שבת, שיש לו שם נייחא, כי בא שבת בא מנוחה – שיש לו מנוחה מכל וכל, ונדחה הרע לגמרי.

 

ותדע נאמנה, שתשובה שלימה הוא בחינות שבת, כי איתא במדרש רבה (בראשית פ’ כב): כשפגע אדם הראשון לקין ושאל לו: מה נעשה בדינך, והשיב לו שעשה תשובה, אמר: אם כך תקיף חילא דתשובה. פתח ואמר: מזמור שיר ליום השבת. ולכאורה, מה ענין שבת אצל תשובה. אבל לפי דברינו מכוון היטב, כי כשעושה תשובה שלימה ונדחה הרע לגמרי, ויש לו נייחא – זהו בחינות שבת, ובחינת שדי ובחינת מט"ט. כי מה הוא שדי – שאמר לעולמו די (חגיגה יב ב"ר פ’ מו). ובחינות שבת גם כן כך, כמו שכתוב (בראשית ב): וישבות ביום השביעי מכל מלאכתו, ואמר די. ובחינות ממ"ט הוא גם כן בחינות שדי, כנודע.

 

וזהו שכתוב בזוהר הקדוש (בראשית דף כז) על פסוק "ויקח את האדם ויניחהו בגן עדן וכו’": ויקח – מאן נטל ליה? – אלא נמל ליה מארבע יסודין דיליה וכו’. בזימנא דתב בתיובתא ומתעסיק באורייתא, קודשא-בריך-הוא נטל ליה מתמן. ועליה אתמר: ומשם יפרד – אפריש נפשיה מתאוה דילהון וכו’. לעבדה – בפיקודין דעשה, ולשמרה בפיקודין דלא תעשה וכו’. ואי עבר על אורייתא, איתשקיה ממרירו דאילנא רע, דאיהו יצר הרע. ואם תייבין בתיובתא, אתמר בהון: ויורהו ה’ עץ, דא עץ החיים, וביה וימתקו המים. ודא משה משיח, דאתמר ביה: ומטה האלקים בידי. מטה דא מט"ט, מסטריה חיים ומסטריה מיתה, עד כאן לשונו.

 

וזה כמו שפירשנו, היינו כשעושה תשובה שלימה, שידחה הרע לגמרי ונעשה כולו טוב, זהו בחינות משה משיח, דאיתמר ביה: ומטה האלקים בידי, היינו שהיה בידו להפוך [מרע לטוב]. ומטה דא מט"ט, מסטריה חיים ומסטריה מיתה, כי מט"ט הוא בחינות משנה, שזהו בחינות ששת ימי החול, שהם בחינות ששה סדרי משנה, שכלולים מששה בחינת: כשר ופסול, טמא וטהור, אסור ומותר, כנודע.

 

ועל כן אלו בני אדם שאינם קבועים עדיין בעבודת הבורא יתברך ואין תשובתם שלימה עדיין, רק לפעמים נופל לו הרהור תשובה ומתחיל קצת מעבודתו יתברך, ואח"כ נופל מזה וחוזר למקומו, ואח"כ הוא חוזר ונתעורר, וחוזר ונופל, וכן משתנה בכל פעם מטוב לרע ומרע לטוב – זאת התשובה היא בחינות ששת ימי החול, שהם בחינות כשר ופסול וכו’ כנ"ל. כי הוא גם כן פעם כשר ופעם פסול, פעם טמא ופעם טהור וכו’, כי אין לו נייחא. אבל כשעושה תשובה שלימה, זהו בחינות שבת, כמו שפירשנו.

 

וזהו בחינת משה משיח, שהיה בידו להפוך מרע לטוב, ונדחה הרע לגמרי, וזהו בחינות שדי, ויש לו נייחא מכל וכל. ובחינת מט"ט גם כן בחינות שדי, אעפ"י שאמרנו שבחינות מט"ט הוא משנה, זהו בששת ימי החול, אבל כשבא שבת – בא מנוחה, וישבות מכל מלאכתו, וזהו בחינת שדי. [אזי נכלל מט"ט בבחינת שד"י]. היוצא לנו מזה – שכשעושה תשובה שלימה, שהוא בחינת שבת, כמו שאמרנו, על ידי זה יכול לראות שפלותו כנ"ל:

 

וזה הוא: בטח בה’ – לשון השקט ובטח, שיש לו מנוחה מכל וכל. ועשה טוב – היינו שנתהפך מרע לטוב גמור. שכן ארץ – היינו בחינות נפש, כמה דאת אמרת (תהלים קמג): נפשי כארץ וכו’, היינו שהנפש יש לו נייחא, מהמת שעשה תשובה שלימה כנ"ל. וכשעושה תשובה שלימה, הוא בחינות שבת, ויכול לראות שפלותו, וחשיבות וגדולות ישראל. וזהו: ורעה אמונה – היינו שיכול להיות כמו רעיא מהימנא, שיכול למסור את נפשו בעד ישראל:

 

שייך לעיל, לענין שפלות, שהוא בחינות: שבו איש תחתיו, דהיינו שמחזיק עצמו שפל למטה תחת מקומו ומדרגתו:

 

שוב שמעתי משמו ז"ל, בענין זה, שעל ידי זה שזוכין לראות שפלותו באמת, על ידי זה אין שום אדם יכול להוציאו ולדחותו ממקומו, דהיינו לקפח פרנסתו ח"ו, כי מאחר שהוא ענו ושפל באמת, הוא בבחינת אַַיִן, ואינו תחת המקום כלל, על כן בודאי אין יכולין לדחותו ממקומו.

 

וזהו: שבו איש תחתיו אל יצא איש ממקומו. היינו, ע"י שזוכין לשפלות, שזהו בחינות: שבו איש תחתיו, שמחזיק עצמו תמיד בשפלות למטה תחת מקומו ומדרגתו כנ"ל, על ידי זה: אל יצא איש ממקומו, כי שום אדם לא יוכל להוציאו ממקומו, דהיינו לדחותו מפרנסתו ח"ו כנ"ל.

 

וזה שאמרו רז"ל (סנהדרין פא): כל היורד לאומנות חברו, כאילו בא על אשת איש וכו’, כי מאחר שיורד לאומנות חברו ורוצה לדחות חברו ממקומו ומפרנסתו, נמצא שהוא רוצה לפגום בחינת שפלות הנ"ל, בחינת: שבו איש תחתיו וכו’ כנ"ל, ועל כן הוא כאילו בא על אשת איש. כי "אשת" ראשי תיבות: ש’בו א’יש ת’חתיו, היינו שפוגם בבחינת ענוה ושפלות, שהוא בחינת: שבו איש תחתיו, שעל ידי זה: אל יצא איש ממקומו כנ"ל: