תורה קכט – קל – קלא – קלב – קלג

 

כשמקורב להצדיק, אף שאינו מקבל ממנו כלל, הוא גם כן טוב מאד, והאמונה לבדה, שמאמין בהצדיק, מועיל לעבודת השם יתברך. כי טבע האכילה – שהמזון נתהפך לניזון, כגון כשהחי אוכלת צומח, כגון עשבים, נתהפכין העשבים לחי, כשנכנסין בתוך מעיה. וכן מחי למדבר, כשהמדבר אוכל החי, נתהפך החי למדבר. ולכל מקום שנכנס לשם המזון שנתחלק להאברים, נתהפך למהות האיבר ממש שנכנס לשם, כגון החלק מהמזון הנכנס להמוח, נתהפך למוח, והנכנס ללב נתהפך ללב, וכן לשאר האברים.

 

וזהו: ארץ אוכלת יושביה – כי ארץ הוא בחינת אמונה, כמו שכתוב (תהלים לז): שכן ארץ ורעה אמונה. וזהו: אוכלת יושביה – כי כשנכנס לארץ, שהיא בחינת אמונה, נאכל אצלה, היינו שנתהפך למהותה, היינו כשדבוק להצדיק ומאמין בו, שהוא בחינת ארץ, נאכל להצדיק ונתהפך למהות הצדיק ממש.

 

וכן ארץ ישראל בעצמה יש לה גם כן הכח הזה, ועל כן אמרו רז"ל (כתובות קיא): כל היושב בארץ ישראל, שרוי בלא עוון, שנאמר: העם היושב בה נשוא עוון, כי היא ארץ אוכלת יושביה, שהיושב שם נאכל אצלה ונתהפך למהותה הקדוש. ועל כן אפילו המהלך ארבע אמות בארץ ישראל, מובטח לו שהוא בן עולם הבא, כמו שאמרו רז"ל שם. וזהו גם כן ענין המבואר במקום אחר (לעיל בסימן קא) על פסוק: בקרוב עלי מרעים לאכול את בשרי – שכלל הענין שם, כשאני רוצה שיקרבו תרין רעין דלא מתפרשין, אני צריך לאכול את בשרי, היינו להכניע החומר. וזהו: לאכול את בשרי – לאכול דייקא, שצריך שהנפש תאכל הבשר, שתתהפך למהותה.

 

וזהו (ש"ה ה): איכלו רעים, היינו תרין רעין דלא מתפרשין, שהם המוחין הקדושים, שצריכים שהמוח והדעת הקדוש יאכל את הגוף, דהיינו שהגוף יתהפך למהות הנשמה הקדושה, שהוא המוח והדעת (כמבואר במקום אחר), שזהו בחינת אכילה, שהמזון נתהפך לניזון כנ"ל.

 

וזהו: שכן ארץ ורעה אמונה, היינו שאתה תהיה רועה ומזין את האמונה, היינו שתהיה נאכל להאמונה כנ"ל, בחינת המזון שנתהפך לניזון. אך אעפ"כ העיקר תלוי ברצון: אם רצונו חזק מאד להתקרב להשם יתברך ולעבוד אותו, רק שקשה לו לשבור תאוות גופו, אזי ע"י התקרבות ואמונת הצדיקים הוא בחינת אכילה ונאכל להצדיק, היינו שנתהפך למהותו כנ"ל, אך אם אין רצונו כלל לעבוד את ה’, לא יועיל לו שום התקרבות לצדיקים, והוא בחינת מזון שאינו נתהפך לניזון. כגון: אם אוכל אכילה שאין הטבע סובלת אותו, אזי אינו מתעכל ואינו מתהפך לניזון, רק הגוף מקיא אותו. כן הוא בחינת זו ממש, כי אינו נאכל כלל להצדיק, אף שמקורב אצלו, כי הצדיק אינו יכול לסובלו ומקיא אותו. והוא בחינת הכתוב בארץ ישראל (ויקרא יח): כאשר קאה את הגוי, דהיינו שאינה יכולה לסובלו להיות נאכל אצלה שיתהפך למהותה, רק היא מקיאה אותו, ה’ יצילנו:

 

 

 

על ידי ענוה ניצול מניאוף, וזוכה לשמירת הברית, כמו שאמרו רז"ל (סוטה ד ע"ב): כל המתגאה, לסוף נכשל באשת איש, שנאמר: ואשת איש נפש יקרה תצוד. וזה פירוש הסמיכות (במדבר יב): והאיש משה ענו מאד וכו’, לפסוק: ותדבר אהרן ומרים במשה, כי הם דיברו על אודות האשה הכושית אשר לקח, כי כושית על שם יופיה נקראת, והם אמרו שלקחה לשם יופי, ועל כן דיברו על הפרישות, כי הם לא רצו להאמין שאפשר להיות פרוש.

 

ועל זה השיבה התורה וסמכה תיכף: והאיש משה ענו מאד מכל האדם – כי ע"י שהיה ענו מכל האדם, היה אפשר לו להיות פרוש לגמרי, ולא היה לו יחודא תתאה כלל. וזה שאמרו רז"ל (סנהדרין יט ע"ב): תוקפו של יוסף – ענוותנותו של בועז, תקפו של בועז – ענוותנותו של פלטי בן ליש. כי הוא תלוי בענוה, כי ע"י ענוה ניצול מפגם הברית.

 

וזה שאמרו: כל הגדול מחברו – שיש לו גדלות, יצרו גדול ממנו – שמתגבר עליו היצר הרע בתאוות ניאוף, כי זה עיקר היצר הרע, כמובא בזוהר (ויקרא דף טו ע"ב): עיקרא דיצרא בישא לגלאה עריין:

 

 

 

צריך להתיירא ולפחוד מן הכבוד, כי כבוד הוא סכנה גדולה, סכנות נפשות, כי הוא דן את כל הדינים, כמו שכתוב (תהלים כד): מלך הכבוד, כי כבוד הוא בחינת מלכות, הדן את הכל. ואזי הכל חוקרים ושואלין: מי הוא זה מלך הכבוד, אם הוא ראוי לזה.

 

וזה שכתוב (שמות כט): ונקדש בכבודי – אל תיקרי: בכבודי, אלא במכובדי (זבחים קטו ע"ב), כי ע"י הכבוד יוכל לגרום לו מיתה ח"ו, ואזי הוא נשקל במאזניים, אם ח"ו יפגום בהכבוד כחוט השערה, שלא יקבלו כמו שצריך, אזי ח"ו כף חובה מכרעת. וזה נקרא: מאזני צדק (ויקרא יט), כי צדק מלכותא קדישא, שהוא בחינת כבוד, מלך הכבוד כנ"ל. והיינו מאזני צדק, כי אז נשקל במאזניים:

 

 

 

יש צדיק שהוא מפורסם גדול במדינה אחת, ובמדינה הסמוכה אינו חשוב כלל, ושוב במדינה אחרת הוא מפורסם. הוא ענין הכתוב בזוהר (תצא דף ר"פ): מעין דנפֵק מאתר חד, ואזלי מתחות לארעא, עד שנובע ויוצא בריחוק במקום אחר, ואף במקום שהולך תחות ארעא, הוא משקה שרשי אילנא:

 

 

 

כי השמש בעצמה מאירה במקומה בשוה בתחלת היום ובאמצע היום, רק המניעה הוא מחמת הארץ, המפסקת בין בני אדם ובין השמש, על כן אין האור מתפשט כל כך בתחילת היום, רק מקצת מקצת, עד שנתפשט על הארץ. כן הצדיק, הוא בעצמו מאיר תמיד, רק המניעה מחמת המקבלים, והמניעה הוא מחמת הארץ המפסקת, היינו העולם הזה, כי בני אדם משוקעים בעולם הזה, ועל כן אינם יכולים לקבל אור הצדיק: