תורה קכב- קכג- קכד- קכה- קכו- קכז- קכח

 

 

כי זה ידוע, שמידת הנצחון אינה סובלת האמת, כי אף אם יראה לעיניים דבר אמת, ידחה אותו מחמת הנצחון, וזה מבורר מאד. אך לא כמידת בשר ודם מידת הקב"ה, כי הקב"ה אף בהנצחון הוא אמת, ואינו משקר ח"ו. וזהו: וגם נצח ישראל לא ישקר:

 

 

 

העיקר והיסוד שהכל תלוי בו – לקשר עצמו להצדיק שבדור, ולקבל דבריו על כל אשר יאמר כי הוא זה, דבר קטן ודבר גדול. ולבלי לנטות ח"ו מדבריו ימין ושמאל, כמו שאמרו רז"ל (ספרי פ’ שופטים): אפילו אומר לך על ימין שמאל וכו’, ולהשליך מאיתו כל החכמות, ולסלק דעתו כאילו אין לו שום שכל בלעדי אשר יקבל מהצדיק והרב שבדור, וכל זמן שנשאר אצלו שום שכל עצמו, אינו בשלימות ואינו מקושר להצדיק.

 

וישראל בעת קבלת התורה היו להם חכמות גדולות, כי אז היו עובדי עבודה זרה שבימיהם, שהיה טעותם ע"פ חכמות וחקירות גדולות, כידוע, ולולי שהיו ישראל משליכין מעצמן החכמות, לא היו מקבלים התורה, כי היו יכולין לכפור בכל ח"ו, ולא היה מועיל להם כל מה שעשה משה רבינו עמהם, ואפילו כל האותות והמופתים הנוראים שעשה לעיניהם לא היה מועיל להם, כי גם עתה נמצאים אפיקורסים הכופרים ע"י שטות וטעות חכמתם. אך ישראל עם קדוש ראו האמת והשליכו החכמות והאמינו בה’ ובמשה עבדו, ועל ידי זה קיבלו התורה.

 

והיינו שתרגם אונקלוס (דברים לב): עם נבל ולא חכם – עמא דקבילו אורייתא ולא חכימו, כי עיקר קבלת התורה היה ע"י ולא חכימו, היינו ע"י שהשליכו מאיתם כל החכמות כנ"ל. וזה: נבל – ראשי תיבות: לב נתיבות, שהוא כלליות התורה, והיא החכמה האמיתית, אשר אצלה כל החכמות בטלים. והיינו נבל, שהיא בחינת התורה, הנקראת נובלות החכמה העליונה (ב"ר פ’ יז).

 

(ובוא וראה שעתה מבואר ומיושב התרגום הזה, שהוא פליאה גדולה, וכל העולם תמהים עליו: מה ענין תיבת נבל לתרגמו על קבלת התורה? אך עתה מה נמלצו לחיך דברי התרגום האלו).

 

והעיקר העבודה – להיות תם וישר, ירא אלקים וסר מרע, בלי שום חכמות. ושלמה המלך ע"ה, אחר שכתוב בו (מלכים א, ה): ויחכם מכל האדם, אמר (משלי ל): כי בער אנכי מאיש, ולא בינת אדם לי, וכן אמר אסף (תהלים עג): ואני בער ולא אדע, בהמות הייתי עמך, וכן כתיב (משלי כא): אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה’:

    

    

 

כי כשמדבר לפני הקב"ה ומפרש שיחתו בטענות ובקשות, רוצה לנצח את הקב"ה, כביכול, והשם יתברך יש לו תענוג מזה. על כן שולח לו דיבורים שיוכל לנצח אותו, כביכול, כדי לקבל התענוג. כי בלא זה בודאי לא היה אפשר לבשר ודם לנצח את הקב"ה, אך השם יתברך עצמו שולח ומזמין לו דיבורים וטענות לנצח אותו כנ"ל:

 

 

 

ולמדו רז"ל (שבת קיז ע"ב) מכאן, שחייב לאכול שלש סעודות בשבת, כי תלתא "היום" כתיבי. נמצא, שעל כל סעודה משלש סעודות כתיב "היום", לרמז שלא לאכול בסעודה של שבת רק בשביל היום. כי לפעמים אוכלים בשביל שרעב מאתמול, ולפעמים בשביל שלא יהא רעב למחר, אך בכל סעודה משלש סעודות של שבת לא יאכל כי אם בשביל היום, היינו סעודה זו לא בשביל קודם ולא בשביל אחר כך:

 

[וזה הענין לא שמעתי מפיו הקדוש בעצמו, רק מפי אחר שאמר משמו, וכתבתיו כמו ששמעתי. אח"כ נזדמן, שדברתי עמו ז"ל מענין זה, ופקפק בעצמו על זה ואמר: הלא אכילת שבת יקרה מאד מאד, וכמבואר בכל דברי רז"ל, שבשבת צריכין דווקא לאכול ולשתות ולהרבות במעדנים. והבנתי שאין כוונתו במאמר זה הנ"ל למעט באכילת שבת ח"ו, ותוכן כוונתו במאמר זה לא ביאר לי כלל, כי לא זכיתי לדבר עמו עוד ממאמר זה. רק אח"כ שמענו מפיו הקדוש ז"ל כמה וכמה תורות על ענין מעלת קדושת אכילת שבת, שיקרה מאד, ואמר בפירוש, שצריכין בשבת להרבות במאכל ובמשתה כפשוטו, כי אכילת שבת היא כולה אלקות, כולה קודש וכו’. עיין בהתורה "שאלו את רבי יוסי בן קיסמא" בסימן נז, ולקמן בסימן רע"ז, מה שכתוב שם, שעיקר כבוד שבת הוא האכילה, עיין שם ועוד בכמה מקומות]:

 

 

 

בזוהר, בכמה מקומות ששיבחו החבריא את רבי שמעון בר יוחאי, איתא: וי לדרא כד תסתלק, פוק עיין ותשכח. והוא בחינת (שמות לא): שבת וינפש – כיון ששבת, וי אבדה נפש (ביצה טז). היינו שמחמת גודל התענוג של הנפש יתירה שבא בשבת, על כן מתחילים תיכף להתגעגע ולהצטער על אבידת הנפש במוצאי שבת, כן התבריא, מחמת גודל התענוגים והשעשועים שקבלו מרבם, רבי שמעון בר יוחאי, על כן תיכף ומיד התחילו להתגעגע, ועלה על ליבם צער ההסתלקות שיהיה להם:

 

בכל מקום ששיבחו החבריא את רבי שמעון בר יוחאי על שגילה להם סוד נפלא, תמצא שאח"כ אמר להם עוד חידושי תורה:

 

 

תורה קכז

 

הבגדים הם בסוד החשמ"ל, שהוא שמירה, ועל כן הבגדים יהיו שלמים תמיד ולא קרועים, כי הוא קלקול השמירה. הבגדים בעצמן תובעין את האדם אם לא נזהר בשמירתן לכבדן כראוי ולהחזיקן בנקיות: (גודל אזהרה זאת, לשמור את הבגדים מכתמים, עיין לעיל בסימן כט):

 

 

תורה קכח

 

איתא בגמרא (יומא סט ע"ב): לענין היצה"ר דעבירה, דהיינו של תאוות המשגל: כחלינהו לעיניה ושבקוהו. נמצא, שאע"פ שסימו את עיני היצר הרע של ניאוף, אעפ"כ נשאר. וזה בחינת מה שנמצא לפעמים באנשים הכשרים קצת, שמחמת שנוגע יראת ה’ בליבו, הוא משפיל עיניו ואינו מסתכל בנשים, ואעפ"כ הוא גונב את העין כלאחר יד ומסתכל מן הצד, והוא בחינת כחלינהו לעיניה דיצרא – שמסמא עיני היצר הרע, שרוצה להסתכל, והוא מסמא עיניו ע"י שמונע עצמו מלהסתכל, ואעפ"כ נשאר היצר הרע, כי מסתכל מן הצד כלאחר יד: