קצה-קצו-קצז-קצח-קצט-ר-רא-רב-רג-רד

 

היינו, שגם אפילו בהצרה בעצמה השם יתברך מרחיב לנו. כי אם יסתכל האדם על חסדי ה’, יראה שאפילו בעת שהשם יתברך מיצר לו, גם בהצרה בעצמה השם יתברך מרחיב לו, ומגדיל חסדו עמו.

 

וזה: בצר הרחבת לי, היינו אפילו בתוך הצרה בעצמה נחת לי הרחבה בתוכה, מלבד מה שאנו מצפים שהשם יתברך יושיענו בקרוב מכל הצרות וייטיב עמנו מאד, אך אפילו גם בהצרה בעצמה מרחיב לנו:

 

 

 

כי אסור לאדם לעמוד עצמו על שום דבר, היינו שאסור להתעקש בתפילתו שהקדוש ברוך הוא יעשה לו דווקא את בקשתו, כי זה הוא כמו לוקח דבר בחזקה, בגזילה, רק צריך להתפלל ולהתחנן לפני השם יתברך ברחמים ותחנונים, אם יתן השם יתברך –  יתן, ואם לאו – לאו, כמובא במקום אחר.

 

וזה: אל תעשה תפילתך קבע, מלשון גזלה, כמו שכתוב (משלי כב): וקבע את קובעיהם נפש. היינו, שכל מה שהוא מבקש, הן פרנסה או בנים או שאר צרכים, אסור להתעקש ולעמוד עצמו בתפילתו, שדווקא יעשה הקדוש ברוך הוא את תפילתו, כי זה הוא תפילת קבע שלוקח הדבר בחזקה, בגזילה, רק יתפלל רחמים ותחנונים כנ"ל:

 

 

תורה קצז

 

דע, שלשון הרע של העולם מזיק ופוגם את העניוות. שעל ידי לשון הרע שהעולם מדברים, על ידי הפגם הזה אי אפשר להצדיקים להיות ענווים. כי פגם לשון הרע מפריד בין ענוה לחכמה, ועל ידי זה, נפגם הענוה, ואי אפשר להיות ענו, ואפילו אם יהיה ענו, הוא בלא חכמה.

 

וזה ידוע, שענוה בלא חכמה אינה כלום, כי בודאי אין זה מעלת הענוה להראות עצמו בכפיפת ראש בדרך שטות כאלו הוא ענו, כי זה ענוה פסולה, ועיקר הענוה – כשהיא בחכמה, ועל ידי פגם לשון הרע נעשה פירוד בין ענוה לחכמה, ועל ידי זה אי אפשר להיות ענו.

 

וזה היה מעלת משה רבינו ע"ה, ששבחה התורה אותו, שהיה כל כך גדול במעלת הענוה, עד שאפילו לשון הרע לא הזיק לענוותנותו. וזה שכתוב (במדבר יב): ותדבר כו’ במשה כו’. נמצא, שהיה פגם לשון הרע בעולם, אעפ"כ – והאיש משה ענו מאד, כי היה במעלה גדולה כל כך בענוה, שאפילו פגם לשון הרע לא הזיק לו לענוה שלו:

 

 

 

כשאחד צועק להשם יתברך, אומרים לו ליסע, כמו שכתוב (שמות יד): "מה תצעק אלי דבר אל בני ישראל ויסעו":

 

 

 

דע, שיש המתקה להנצל מעונש של אלמן, שלא תמות אשתו ח"ו, והוא על ידי שמרגישין טעם מתיקות בהתורה, על ידי זה ניצולין מזה העונש לבלי להיות אלמן ח"ו ,וזה אותיות "אלמן" – ראשי תיבות: מ’ה נ’מלצו ל’חכי א’מרתך (תהלים קיט), שעל ידי שמרגישין מתיקות בהתורה, ניצולין מהעונש הזה. וגם הכתוב מסיים: מדבש לפי – שעל ידי זה המתיקות שמרגישין בהתורה ממתיקין הדין של מיתת אשתו ח"ו, כי "דבש" בגימטריא "אשה", כמובא בכתבים:

 

 

 

הטעם שהצדיקים שבזמן הזה הם עשירים, ובזמנים הקודמים היו רובם עניים ואביונים, זה מרומז במשנה (אבות פ"ד): כל המקיים את התורה מעוני סופו לקיימה מעושר. והצדיקים שבזמן הזה הם הם הצדיקים שהיו בזמנים הקודמים בסוד הגלגול, וכבר קיימו התורה מעוני, על כן זוכים עתה לקיימה מעושר:

 

 

 

מרומז בתרגום, שבפסח צועקין בהתפילה. כמובא על פסוק: קול נתנו בבית ה’ כיום מועד (איכה ב) – כקל עמא דימצלין בחנא דפסחא, עיין שם בתרגום. צ’דקה ת’ציל מ’מות (משלי י) – ראשי תיבות "מצת". סגולה לחולי נופל ר"ל, לפזר צדקה. פ’יזר נ’תן ל’אביונים (תהלים קיב) – ראשי תיבות "נפל":

 

 

 

כל מי ששכלו קטן ביותר, צריך לחלוק לו כבוד ביותר. כי כל מה ששכלו יותר קטן, הוא יותר חפץ בכבוד, וכמו שאנו רואים בחוש, שהנשים מקפידין מאד על כבודם, ורוצים מאד את הכבוד, וזה מחמת, שהנשים דעתן קלה וקטנה מאד:

 

 

 

מסיפורי דברים של הנשים יכולים לידע מעמד השכינה, איך היא אוחזת כעת.

 

וזה שכתוב אצל מרדכי (אסתר ב), שהיה מתהלך לפני חצר בית הנשים לדעת את שלום אסתר, ואסתר היא השכינה. כי מרדכי היה משיג זאת, לידע שלום השכינה, מחצר בית הנשים – ע"י סיפורי דבריהם:

 

 

תורה רד

 

מעלת הצדקה ידוע, בפרט כשנותנין לתלמיד חכם, כמובא, שהמעות שנותנין לתלמיד חכם הוא בחינת תומכי אורייתא. אבל באמת זה המעות שנותנין לתלמיד חכם הוא בחינת תורה ממש, ואין עבירה יכול לכבות זה המעות שנותנין לתלמיד חכם, כי אין עבירה מכבה תורה, כמו שאמרו רז"ל (סוטה כא), וזה המעות הוא בחינת תורה ממש כנ"ל.

 

וזה: "מעות" – ראשי תיבות: ו’אין ע’בירה מ’כבה ת’ורה. ועוד יש בעניין זה דברים הרבה, כי בעת שגילה זאת סיפר איזה מעשה בעניין זה, אך לא זכינו לכתוב כי אם דברים אלה: