תורה רלב-רלג-רלד

 

 

בשעה שאומר: הללו את ה’ מן השמים וכו’, הללוהו כל מלאכיו, הללוהו כל צבאיו וכו’, אזי האדם קורא לכולם ומצוה לכולם שיהללו את ה’. ומזה ראוי לאדם להתעורר לתפילה בכוונת הלב, מאחר שבתפילתו קורא לכל העולמות להללו ולשבחו יתברך:

 

 

תורה רלג

 

כשמתגברים על האדם מחשבות רעות והרהורים, והוא מתחזק ומתגבר עליהם ומנצח אותם, יש להקדוש ברוך הוא תענוג גדול מזה, והוא יקר מאד בעיני השם יתברך, כמשל שיש אצל המלכים לפעמים ביומא דפגרא, הם מניחין כמה חיות שינצחו זה עם זה, והם עומדים ומסתכלים, ויש להם תענוג גדול מן הנצחון, כמו כן המחשבות הם באים מבחינת החיות, ומחשבות קדושות הם בחינת חיות טהורות, ומחשבות רעות הם בחינת חיות טמאות, ומניחים בכוונה מלמעלה שינצחו זה עם זה, ויש להקב"ה תענוג גדול כשהאדם מתגבר על החיות טמאות ומנצח אותם:

    

הכלל, שאי אפשר בשום אופן בעולם שיהיו שני מחשבות ביחד בפעם אחד. על כן בקל יכולין לגרש מחשבות רעות, רק בשב ואל תעשה, דהיינו שלא לחשוב אותו המחשבה, רק לחשוב איזה מחשבה אחרת: בתורה או עבודה או אפילו משא ומתן, כי אי אפשר שיהיו שני מחשבות ביחד בשום אופן. וכבר מבואר במקום אחר (לעיל בסי’ עב), שאין צריכין לעשות מלחמה ולנענע ראשו אנה ואנה כדי לגרש המחשבות רעות, כי אין זה מועיל כלל, אדרבא, על ידי זה מתגברים יותר, רק לבלי להשגיח עליהם כלל, רק לעשות את שלו במה שהוא עוסק, בתורה או תפילה או משא ומתן, ולבלי להסתכל לאחוריו כלל, ועל ידי זה ממילא תסתלק:

 

 

תורה רלד

 

דע, שסיפורי מעשיות מצדיקים, היינו ממה שאירע להם, הוא דבר גדול מאד, ועל ידי זה נטהר מחשבתו. אבל אי אפשר לספר מעשיות של צדיקים, כי אם מי שיכול להדמות עצמו להשם יתברך, דהיינו שיכול להבדיל בין אור וחושך כמו השם יתברך, כביכול. כי כנגד כל מעשה של צדיק, יש כנגדו רע, דהיינו שיש כנגדו מעשיות של רשעים, שגם להם אירע כיוצא בזה, כגון שמצינו, שפינחס עשה דבר גדול שפרח באויר, וכנגד זה יש מעשה של רשע, שגם בלעם פרח באויר, וכן כיוצא בזה, כי הרע לעומת הטוב.

 

וההפרש הוא רק מי שיכול להבדיל כין אור וחושך, זה יודע גודל ההבדל וההפרש שבין מעשיות של צדיקים למעשיות של רשעים, כי זה מסיטרא דקדושה על ידי תפילתו, כמו שכתוב באלישע (מלכים ב, ח): ספרה נא לי הגדולות, היינו שעשה הנסים על ידי תפילה (מגילה כז), אבל מעשיות של רשעים הם על ידי תחבולות או כישוף או דבר אחר מסיטרא-אחרא.

 

נמצא, שעיקר ההפרש יודע רק זה שיודע להבדיל בין אור לחושך, היינו בין רע לטוב. וגם כי שאין לו זה הדעת להבדיל וכו’, אבל יש לו אמונה שלימה, שמאמין ההבדל שיש ביניהם כנ"ל, גם זה יכול לספר מעשיות של צדיקים, אבל צריך שתהיה האמונה אמונה שלימה ברורה מאד, עד שע"י האמונה יהיה דומה לו כאילו רואה הדבר שמאמין בעינים ממש, בחינת סתים וגליא, כמובא במ"א (לעיל בסי’ סב).

 

וזה שמובא במדרש (בראשית פרשה ב): להבדיל בין האור ובין החושך: אור – אלו מעשיהם של צדיקים, חושך – אלו מעשיהם של רשעים. היינו שמעשיות של צדיקים הם בחינת אור, ולהיפך מעשיות של רשעים הם בחינת חושך, ומי שיכול להבדיל בין אור לחושך, יכול לספר מעשיות של צדיקים כנ"ל, ועל ידי זה נטהר מחשבתו, גם ניצול מצרות. כי בלבול הדעת הוא בחינת מוחין דקטנות, ומזה באין צרות, כי מוחין דקטנות הם בחינת דינין, וסיפורי מעשיות של צדיקים הם בחינת מוחין דגדלות, כמו שכתוב: ספרה נא לי את הגדולות, בחינת המאור הגדול, ועל ידי זה מטהר מחשבתו ממחשבות רעות, שהם נמשכין ממוחין דקטנות, ועל ידי זה ממתיק הצרות והדינים, שכולם הם מבחינת מוחין דקטנות כנ"ל:

 

גם צריך לידע איך לספר המעשה. כי בכל מעשה יש צמצום, וגם כשרוצה לטהר מחשבתו ע"י סיפור המעשה של הצדיק, נמצא שנעשה אצלו מהמעשה ומהסיפור, שהוא דיבור, נעשה אצלו מחשבה, ובודאי צריך שיהיה זה הצדיק שמספר ממנו גבוה ממנו, כדי שיהיה מעשיות של אותו הצדיק בבחינת מחשבה אצלו, על כן צריך לידע ממי לספר ואיך לספר, ואזי נטהר מחשבתו ויכול לעלות אל עולם המחשבה, שזה נקרא עליית העולמות, כי המחשבה גבוה מאד, ומי שרוצח ליכנס אל עולם המחשבה, צריך לשתוק, ואפילו אם ידבר אז דיבור הגון, הוא מפסיד המחשבה, כי המחשבה הוא דבר גבוה מאד, שאפילו דיבור הגון מפסידה.

 

וזה בחינת (מנחות כט): שתוק, כך עלה במחשבה – שלעלות אל המחשכה צריך לשתוק. ואפילו אם ישתוק ולא ידבר כלל, עם כל זה יש בלבולים שמבלבלין המחשבה ומונעין אותה, ועל זה צריך טהרת המחשבה, וזה ע"י סיפורי מעשיות כנ"ל:

 

ולזכות לזה, שיוכל להדמות אליו יתברך להבדיל בין אור וחושך כנ"ל, הוא ע"י השגחה, היינו שיצא מטבעיות, שזה בחינת כלליות הקדושה. וזה זוכין ע"י ארץ ישראל, כי ארץ ישראל הוא כלליות הקדושה שבכל הקדושות, כי שם כל העשר קדושות, ועל כן נאמר בארץ ישראל (דברים יא): תמיד עיני ה’ אלקיך בה, כי שם הוא רק השגחה, בחינת (דברים כו): השקיפה ממעון קדשך. וזה (תהלים טז): שויתי ה’ לנגדי תמיד, היינו כשאני רוצה להשוות ולהדמות עצמי להשם יתברך כנ"ל, אזי: לנגדי תמיד, היינו בחינת ארץ ישראל, כמו שכתוב במדרש (תהלים קה): אין תמיד אלא ארץ ישראל, שנאמר תמיד עיני ה’ אלקיך בה:

 

ודע, שיש שֵׁם, שכשרוצין לעשות מלך משתמשין בזה השם, והשם הוא קמה – ראשי תיבות: ה’שקיפה מ’מעון ק’דשיך, וזה בחינת (דניאל ב’): מהעדה מלכין ומהקם מלכין. וזה שנאמר ביוסף (בראשית לז): והנה קמה אלומתי: