חלק ב-תורה ז- המשך

 

על כן צריך כל אחד לעסוק בזה – להכניס דעת ויראת שמים בחבירו, שעל ידי זה נעשה חבירו בחינת תלמיד אצלו, ואזי, כשימלאו ימיו ויגיע זמן הסתלקותו, אזי יתלבש בזה הדיבור שהכניס בחבירו, ויהיה נחשב כאילו הוא בעצמו ממש קיים בזה העולם, כמו שכתוב: אשר אין חליפות למו – חד אמר בן, וחד אמר תלמיד.

 

נמצא, כשנשאר בן או תלמיד אחריו, אזי יש חליפות למו, היינו כי יש לו חליפין, מאחר שנשאר דעתו אחריו ע"י בן או תלמיד כנ"ל, כי עיקר הוא הדעת, וכשנשאר הדעת אחריו ע"י בן או תלמיד, נחשב כאילו הוא ממש נשאר קיים בעולם. וזה "חליפות" – ראשי תיבות: פ‘י י‘דבר ח‘כמות ו‘הגות ל‘יבי ת‘בונות (תהלים מט), כי עיקר הוא הדעת, שהוא בחינת: פי ידבר חכמות והגות לבי תבונות, שזהו עיקר ההשארה והחליפות שנשאר מן האדם אחריו, דהיינו מה שהיה מדבר חכמה ותבונה עם חבירו והכניס בו דעת אמת ויראת שמים כנ"ל. ועל כן פ’י י’דבר ח’כמות ו’הגות ל’יבי ת’בונות – ראשי תיבות "חליפות", כי זה עיקר החליפות וההשארה כנ"ל:

 

ובאמת בן ותלמיד הוא כולו חד. כי הבן הוא גם כן תלמיד כנ"ל, וגם התלמיד הוא בחינת בן, כמו שאמאו רז"ל (סנהדרין צט ע"ב וע"ש גם בדף י"ט): כל המלמד כן חבירו תורה, כאילו עשאו; כי נחשב כאילו עשה את הגוף של התלמיד גם כן, כי מקודם לא היה נקרא בשם אדם כלל, מאחר שלא היה בו דעת ולא היה רק דמות אדם, נמצא, שע"י שלמד עמו תורה והכניס בו דעת, על ידי זה נעשה אדם, על כן נחשב כאילו עשאו ממש, על כן גם התלמיד הוא בחינת בן:

 

אמנם, מי שרוצה לדבר עם חבירו ביראת שמים כנ"ל, הוא צריך שיהיה לו יראת שמים, כדי שיהיו דבריו נשמעין אצל חבירו, כמו שאמרו רז"ל (ברכות ו’ ע"ב): כל מי שיש בו יראת שמים, דבריו נשמעין, וגם כדי שיתקיימו דבריו אצל חבירו, כי לפעמים מדבר אחד עם חבירו, ותיכף ומיד עובר והולך הדיבור מלב חבירו, ואינו מתקיים אצלו כלל. על כן צריך לזה יראת שמים, כי מי שיראת חטאו קודמת לחכמתו, חכמתו מתקיימת (אבות פ"ג), היינו שיש קיום לדבריו אצל חבירו.

 

נמצא, מי שרוצה להכניס דעת בחבירו, הוא צריך שיהיה לו יראת שמים, כדי שיהיו דבריו נשמעין, וכדי שיתקיימו דבריו. וזהו: אשר אין חליפות למו, ולא יראו אלקים (תהלים נה), היינו כשאין נשאר דעתו אחריו ע"י בן או תלמיד, שזה בחינת חליפות כנ"ל, זה סימן שלא יראו אלקים, כי ע"י יראה נשאר דעתו אחריו כנ"ל: