חלק ב-תורה טז- המשך

 

והתירוץ: דע, שכל הפרנסה של ישראל צריכין לקבל על ידי המלך, כמו שכתוב מלך (דניאל ד): אילנה די חזית די רבה ולתקף וכו’ ומזון לכולא ביה אנת הוא מלכא.

 

ועיקר המלכות הוא ע"י ענוה, בבחינת (משלי טו): ולפני כבוד ענוה, שעיקר כבוד וגדולת המלכות הוא ע"י ענוה דייקא, כי כן דרך המלכות בכל פעם, שצריך שיקדים ענוה לכבודו וגדולתו, כמו שבכל יום בשעה שקם ממיטתו, שאזי עדיין הוא בקטנות, שמלובש במלבושים פשוטים, וגם פניו אינו בצחות וזכות עדיין קודם הרחיצה, ואח"כ מייפה עצמו ומתלבש בבגדי כבוד, ומתפשט בגדולתו כדרך המלך. וכן אמרו רז"ל (יומא כב ע"ב): מפני מה לא נמשכה מלכותו של שאול? מפני שלא היה בו שום דופי, כי אין ממנין פרנס על הציבור אלא אם כן קופה של שרצים תלויה מאחוריו, שאם תזוח דעתו עליו, אומרים לו: כלך מאחריך. כי עיקר המלכות – ע"י ענוה כנ"ל, וכל מה שיש להמלך ענוה ביותר, מתפשט מלכותו ביותר כנ"ל, וכשנמשך המזון ע"י המלך כנ"ל, נעשה ממנו בירורים, כגון תבואה, שהרבה ממנה אוכלין בהמות, ואח"כ מתברר עוד, ואוכלין ממנה עכו"ם, עד שמתברר ממנה לישראל. וגם בהאכילה יש בירורים, עד שמתברר ונעשין מהם אמרי שפר, דהיינו ברכות שמברכין עליהם תחילה וסוף, ומתפללין ועובדין השם יתברך בכוחות האכילה.

 

וזה בחינת (בראשית מט): מאשר שמנה לחמו והוא יתן מעדני מלך, נפתלי אילה שלוחה הנותן אמרי שפר. שמינה לחמו וכו’, דהיינו הפרנסה, שהיא בחינת מעדני מלך, כי מקבלין אותה ע"י המלך, ועל כן תיכף כתיב אחריו: נפתלי וכו’ הנותן אמרי שפר, דהיינו אמרי שפר של ברכות ותפילות וכיוצא, שנעשין מן הבירורים של מעדני מלך כנ"ל.

 

ואלו הבירורים הם בחינת קטורת כידוע, שקטורת היא בחינת בירורים, ומאלו אמרי שפר שנעשין מן מעדני מלך, נעשה עטרה להמלך, וגם יכולין לראות זאת העטרה. וזהו בחינת (ש"ה ג): צאנה וראינה בנות ציון במלך שלמה, בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו וביום שמחת ליבו – היינו לראות העטרה של המלך שנעשה ביום חתונתו, כי התחברות שמתחברין האמרי שפר עם המלך, זה בחינת חתונה, בבחינת (משלי כב): חן שפתיו רעהו מלך, שחן השפתים, דהיינו האמרי שפר, מתחברין עם המלך בבחינת רעות – וזהו ביום חתונתו. וזהו: וביום שמחת ליבו – זה בחינת קטורת, בבחינת (משלי כז): שמן וקטורת ישמח לב, כי הבירורים שמהם נעשה אמרי שפר כנ"ל, שמהם נעשה העטרה כנ"ל, הם בחינת קטורה כנ"ל. וזהו: שעטרה לו אמו – היינו בחינת חוה, שהיא היתה אם כל חי (בראשית ג), כי כי "חוה" – ראשי תיבות: ה’מעטריכי ח’סד ו’רחמים (תהלים קג), היינו בחינת העטרה הנ"ל, שנעשה ע"י בחינת: המשביע בטוב עדייך, דהיינו בחינת מעדני מלך כנ"ל (והעיקר חסר).

 

והכלל – שצריכין לראות את המלך, בבחינת (ישעיה לג): מלך ביופיו תחזינה עיניך, דהיינו כשהוא ביופיו וגדולתו, ולא בשעת קטנות. ואם היו נותנין לו פרנסתו תיכף ומיד, לחם מזומן, היה אפשר שיראה את המלך בשעת קטנות, כגון שמקטין את עצמו ומחשב את עצמו שקופה של שרצים תלויה מאחוריו וכיוצא, כנ"ל, אבל עכשיו, שנותנין הפרנסה על ידי סיבובים, נמצא שבאה בעיתים מיוחדים, כי לכל סיבה צריכה עת מיוחד, עד שתצא הפרנסה אליו, ועל כן לא יבוא לראות את המלך בקטנותו, רק ביופיו כנ"ל, כי אין נותנין לו הפרנסה תיכף, רק בעת מיוחד, באופן שלא יראהו רק ביופיו, בבחינת: מלך ביופיו וכו’. כי על ידי הפרנסה רואין המלך בעטרה כנ"ל.

 

וזה הסוד מרומז בפסוק (תהלים קמה): עיני כל אליך ישברו ואתה נותן להם את אוכלם בעתו. פותח את ידיך וכו’. עיני כל וכו’ – זהו הקושיא הנ"ל, היינו: עיני כל אליך ישברו, ואתה נותן להם את אוכלם בעתו, דהיינו, שמבקשין על פרנסה, ואין נותנין תיכף, רק בעתו כנ"ל. והתירוץ: פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון: (ולא סיים)