חלק ב-תורה צ -צא

טעם על ושבירת כלי חרס בשעת השידוך הוא בשני ענינים. כי באמת צריכן ליזהר מאד מאד שלא לגרש את אשתו, כי אמרו רז"ל (עירובין מא עב): שלושה אינם רואים פני גיהנום וכו’, ומי שיש לו אשה רעה. למאי נפקא מינה? לקבולי באהבה. ופירשו המפרשים, שמפני זה לא אמר כאן הנפקא מינה דלעיל, כי קודם לזה איתא שם: שלושה דברים מעבירין את האדם על דעתו ועל דעת קונו. למאי נפקא מינכ? למיבעי רחמי. וכאן לא אמר נפקא מינה זו. כי באלו השלושה צריכין לקבל באהבה דווקא, מאחר שעל ידם אינו רואה פני גיהנם.

 

וזהו בחינת שבירת כלי חרס בשעת השידוך, כי שער החרסית היה בירושלים (שהיו משליכין שם שברי חרסים, כמו שפירש רש"י שם), וזה השער הוא כנגד פתחה של גיהנום, כמו שכתוב (ירמיה יט): ויצאת אל גי בן הנם אשר פתח שער החרסית. וגי בן הנם זהו בחינת הגיהנום, כמו שאמרו רז"ל (סוכה לב ע"ב ועירובין יט): שתי תמרות יש בגי בן הנם, ועולה עשן מביניהן, וזהו פתחה של גיהנום. וזהו ששוברין כלי חרס בשעת השידוך, כי מרמזים לו בזה שני ענינים. היינו שמרמזין לו: אם היא אשה רעה, תזהר לבל תבגוד בה, רק תקבל באהבה, כי על ידי זה אינך רואה פני גיהנןם כנ"ל, ואם היא אשה טובה, דע וזכור כי יש גיהנום, ולא תהיה נמשך אחר תאוותך, ותקדש עצמך כראוי, כי זכור תזכור שיש גיהנום. וכל זה מרמזין לו ע"י שבירת כלי חרס, שהוא בחינת שער החרסית, שהוא בחינת פתחה של גיהנום כנ"ל, ועל כן ע"י שבירת כלי חרס מרמזין לו שני ענינים הנ"ל:

 

                  

 

דע, כי ההתקשרות באמת לצדיקים אמיתיים, הוא תועלת גדול מאד מאד, כי על ידי זה זוכין לתשובה שלמה ולכפרת עון, ונמתקין הדינין ונתבטלין לגמרי, ונעשה על ידי זה יחוד קודשא-בריך-הוא-ושכינתיה, כי איתא בזוהר הקדוש (ויגש רו ע"ב): כי הנה המלכים נועדו. תרין עלמין קדישין, עלמא עילאה ועלמא תתאה וכו’, כד מתחברן כחדא כדין כל אנפין נהירין וכל חובין איתעברו וכו’, עיין שם.

 

כי דע, כי יש שני בחינות חכמה: חכמה עילאה וחכמה תתאה. וחכמה תתאה נמשך מחכמה עילאה, ויונק ומקבל משם. והוא כמו הרב והתלמיד, כי מה שהרב מלמד עם תלמידו והתלמיד מקבל ממנו, הוא בחינת חכמה עילאה וחכמה תתאה. וחכמה עילאה, דהיינו מה שהרב מלמד להתלמיד, זה בחינת יוד, ומה שהתלמיד מקבל ממנו, שזה בחינת חכמה תתאה, הוא בחינת למד, שהוא בחינת מגדל הפורח באויר (חגיגה טו ע"ב ע’ רש"י שם), כי הלב פורח באויר, ושומע מה שהרב אומר, ועל ידי זה מבין האדם השומע. כי עיקר הבנת התלמיד הוא ע"י הלב, כי הרב צריך לומר דברים המתיישבין על הלב. והתלמיד צריך ליתן הלב ולהתבונן במה שאמר הרב, וכמו שכתוב (משלי יז): לקנות חכמה ולב אין, ועל כן מה שהתלמיד מקבל הוא בחינת למד, בחינת מגדל הפורח כנ"ל. וזה בחינת למד, לשון תלמיד הלמד מהרב.

 

נמצא, שהרב והתלמיד, שהם בחינת חכמה עילאה וחכמה תתאה, הם בחינת למד יוד. ודע, כי כלל התורה הקדושה הוא בחינת חכמה עילאה, וכלל החכמות שבעולם נמשכין מבחינת חכמה תתאה, וכשהחכמות שבעולם שיונקים מחכמה תתאה הם נפרדים מהתורה ומהשם יתברך, מבחינת חכמה עילאה, כמו התלמיד שאינו רוצה להבין מה שהרב אומר, זה בחינת מיעוט הלבנה, בחינת גלות השכינה. כי כל אדם באשר הוא שם, הוא צריך לקשר שכלו ממקום שהוא להתורה ולהשם יתברך, שהוא בחינת חכמה עילאה. אבל אם מפריד שכלו וחכמתו ח"ו מהשם יתברך, זה בחינת (משלי טז): ונרגן מפריד אלוף – שמפריד אלופו של עולם, וגורם ח"ו פגימת הלבנה על ידי שאינו מקשר חכמה תתאה בחכמה עילאה, דהיינו שאינו מקשר החכמות של כל העולם להשם יתברך ולהתורה, שהוא בחינת חכמה עילאה כנ"ל: