חלק שני פרק ג – טז סיון

והנה ידוע, שאמרו חז"ל, שהמקיים מצוה, אף שנצטוינו על זה מפי ה’ יתברך, חושבו הקב"ה כאילו הוא בעצמו חידש המצוה. וזהו אפילו במצוה אחת, וכל שכן בזה, שהוא חלק גדול תורה, יתחזק לקיימם, ויחשבו אותו לעתיד לבוא, כאילו הוא בעצמו חידש מדעתו את כל העניינים הקדושים, שכתוב באלו הפרשיות, כמה גדולה וכבוד יקבל לעתיד לבוא עבור זה, וכמה ישמח ליבו עבור זה, ויקויים על זה האיש מה שאמר הכתוב (תהלים קה, ג): ישמח לב מבקשי ה’.

 

 

 

"זאת תהיה תורת המצורע" (ויקרא יד, ב).

 

להורות על מה שאמרו חז"ל (ערכין טו): "זאת תהיה תורת המוציא שם רע". לפי שלשון הרע היא עבירה חמורה מכל שאר עבירות שהם סיבת הנגעים, שהם עשרה דברים שמנו ז"ל.

 

והלשון הרע, כבר אמרו (שם) שהוא שקול כנגד עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים. בעבודה זרה כתיב, "אנא חטא העם הזה חטאה גדולה" (שמות לב, לא). בגילוי עריות כתיב, "ואיך עשה הרעה הגדולה" (בראשית לט, ט). בשפיכות דמים כתיב "גדול עווני מנשוא" (שם ד, יג). ובלשון הרע כתיב "לשון מדברת גדולות" (תהלים יב, ד). ואחר שהיא שקולה כנגד אלו השלושה, היא שקולה כנגד כל העשרה דברים שבעבורם באים הנגעים. ולכן אמר בכאן "זאת תהיה תורת המצורע" שהוציא שם רע, וכאן כלולים כל העשרה דברים.

 

 

והטעם בזה, לפי שכבר ידוע שהנפש יש לה חליים כחליי הגוף, כאומרו "רפאה נפשי כי חטאתי לך" (שם מא, ה), וכן "דרכיו ראיתי וארפאהו". וכמו שחליי הגוף יש קצת מהם שהם חלאים מסוכנים, כן חליי הנפש יש מהם מסוכנים. וחליי הגוף לפעמים יקראו מסוכנים אף על פי שיהיו קלים, כמו חולי השיניים שאינו מסוכן, אלא מפני שאין לו רפואה. כן יקרה בלשון הרע שנראה שהוא קל ואין בו מעשה, ומפני קלותו אין לו רפואה. באופן שהוא קשה מהחמורים, כי לפי חומרתם מבקשים להם רפואה. אבל לשון הרע מפני שנראה להם קל, אין חוששין לרפאותו.

 

 

ולפעמים יקרא החולי מסוכן אף על פי שאינו מסוכן ויש לו רפואה, אלא שהרפואה היא נמאסת, ויבחר החולה מוות לעצמותיו קודם שישתה או יקח רפואה. וכן לשון הרע אף על פי שאינו חולי מסוכן, מפני שרפואתו נמאסת הוא מסוכן. כי רפואת הלשון, הוא שיבקש מחילה מאדם שהוציא עליו שם רע. ואותו אדם הוא אהוב לו, ואיך ילך לומר לו אני דיברתי ממך לשון הרע, וקודם ימות שיאמר זה.

 

 

וכן לפעמים אין החולי מסוכן ויש לו רפואה והרפואה אינה נמאסת, ויקרא מסוכן, לפי שרפואתו רחוקה מהלך יום או יומיים, ובעוד שילכו להביא רפואה ימות החולה. כן החולי לשון הרע רפואתו רחוקה, לפי שהוא דיבור מאנשים רבים שאינו מכיר, או שהם רחוקים, ואולי ימות קודם שיראם, ובעבור זה יקרא מסוכן.

 

 

וכן לפעמים אין החולי מסוכן ויש לו רפואה והרפואה אינה נמאסת ואין הרפואה רחוקה, ועם כל זה יקרא מסוכן, לפי שהחולי נסתבך בגוף סיבוך חזק. כן לשון הרע נסתבך בגוף, לפי שאין דבר שיורגל יותר מהלשון, והדיבור ביום ובלילה תמיד לא יחשו. ובהכרח הוא לחטוא, כאומרם וכל המרבה דברים מביא חטא (אבות א, יז), ובעבור זה יקרא מסוכן

 

 

וכן לפעמים יקרא מסוכן, אף על פי שיהיו לו כל הרפואות טובות וקרובות, לפי שהחולי מצד עצמו הוא מהחלאים המסוכנים. כן לשון הרע חולי מסוכן מאוד, לפי שברוב דיבורו והתגברותו מדבר בהשם יתברך, כאומרו "אשר אמרו ללשוננו נגביר שפתינו איתנו מי אדון לנו" (תהלים יב, ה). שבכאן רמז שבהתגברות הלשון לדבר גדולות ובהתמדת הדיבור, שזהו שפתינו איתנו ביום ובלילה, עד שבזה אומרין מי אדון לנו.

 

 

וזה שאמרו מוות וחיים ביד לשון (משלי יח, כא). עד שלזה שקולה עבירת לשון הרע מעבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים (ערכין שם), לפי שבה נכללים החלאים והעוונות. עד שלזה הזכיר תורת המצורע, שהוא המוציא שם רע, מכל שאר העבירות.

 

וכן אמרו (משלי ו, טז-יט): "שש הנה שנא ה’ ושבע תועבת נפשו". והיא קשה מכולם והיא משלחת מדנים בין אחים. ואמרו "אל תיתן את פיך" (קהלת ה, ה), אל תיתן ללשון שהוא אחד מהאיברים לה, מהחטיא את בשרך על גופך. "למה יקצף האלקים על קולך", קול לשון הרע. "וחיבל את מעשה ידיך" בצרעת. ולכן כמו שבחליי הגוף אין חולי מוכן להתדבק באדם כמו חולי הצרעת, כן בחליי הנפש אין חולי שיוציא האדם מדעתו ושיפסידהו כמו לשון הרע. וכן אמרו (דב"ר ו, ד): אין נגעים באים אלא על לשון הרע. (צרור המור לג"ר אברהם סבע זצ"ל פרשת מצורע).