חלק שני פרק א – ח סיון

 

ולמה הדבר דומה? לחתן, שמוליכין אותו השושבינין להכניסו לחופה, ובתוך כך פגעוהו ריקים ופוחזים, וישליכו עליו רפש וטיט וכל דבר מאוס מכף רגלו ועד ראשו, וכאשר יצעקו עליהם: הוי ריקים ופוחזים! למה תעשו ככה? ואיה השגתם כל כך רפש וטיט? הם מראים לכל, שהחתן הוא ממיודעיהם, והוא בעצמו הכין הרפש וטיט עד למרבה. כן הדבר הזה ממש. האדם בעצמו על ידי חלאת עוונותיו בורא על ידי זה לבוש מאוס וטמא, ובעל כורחו נתלבש בהן, ולא יוכל לפטור עצמו מזה, אחרי שהוא הכין בעצמו. והוא כמו שאמר הכתוב (ישעיה נ, יא): "לכו באור אשכם ובזיקות בערתם, מידי היתה זאת לכם". וכעין זה אמרו חז"ל (כתובות מו, ע"א): אל יהרהר אדם ביום ויבוא לידי טומאה בלילה. הורו לנו בזה, שאם לא הכניס מתחילה במחשבותיו הרהור, לא היו יכולין להתדבק בו רוחות הטומאה ולטמאותו.

 

וכל זה רמז לנו הכתוב בעניין יהושע בן יהוצדק* הכהן הגדול, דכתיב (זכריה ג, א): ויראני את יהושע הכהן הגדול עומד לפני מלאך ה’, והשטן עומד על ימינו להשטינו וגו’, ויען ויאמר וגו’ הסירו הבגדים הצואים מעליו וגו’.

 

והנה הבגדים הצואים מורה על טומאת העוונות, שמאוס כמו צואה, ומדכתיב (זכריה ג, ד): הסירו מעליו. מוכח, שמעיקרא היה מלובש בהן בעל כורחו. וזהו שכתבה לנו התורה בקצרה: ולא תטמאו בהם ונטמתם בם.

 

*ואף שהוא בעצמו היה צדיק גמור, אכן מפני שבניו נטו מדרך ה’ ונשאו נשים נכריות והיה חילול ה’ גדול, על כן נמשכה רוח הטומאה גם עליו.

 

***

 

 

 

והמרגיל את עצמו לספר דברים טובים על חברו, זוכה שיקראהו הקב"ה בשמו, שהוא שלום, כמו שכתוב (שופטים ו, כד): "ויקרא לו ה’ שלום". ולהיפך, חס ושלום, נקרא בשם רע, כמו שאמרו חז"ל (מדרש משלי פרק יד): כל מי שמדבר עם חברו ואוכל ושותה עמו, ומדבר עליו לשון הרע, הקב"ה קורא אותו רע, שנאמר (משלי יב, כ): "מרמה בלב חורשי רע". וכל מי שאינו אוכל ושותה עמו ואינו נושא ונותן עמו [פירוש, שלא קיבל מאתו שום טובה] ומספר עליו דברים טובים, הקב"ה קורא אותו שלום, שנאמר "וליועצי שלום שמחה". (שמירת הלשון שער הזכירה פי"א).   

 

 

אם אדם מדבר טוב על חברו, גם המלאכים מדברים טוב עליו, ואם מדבר רעה, גם המלאכים מדברים עליו רעה. אילו לא היה אלא זאת שכר המדבר טוב ורעת המדבר לשון הרע, דיינו להיזהר בזהירות יתירה. (אורות אלים לפלא יועץ).