חלק שני פרק ז – כו סיון

 

והנה לפי מה בארנו לעיל, תלוי בזה בניין הבית שלעתיד, [והנה כתבו הספרים בשם הזוהר הקדוש, דבי כנישתא חדא, אם היו שומרים מידת השלום כדבעי, יכולים לזכות לביאת המשיח. ואם כן, ביאת המשיח תלויה בידינו. וידוע, שמידת השלום אין אנו יכולים לזכות בו, רק אם נהיה זהירים מתחילה מעוון שנאת חינם ולשון הרע], וכל אחד שיתחזק לתקן החטא הזה, יהיה לו חלק בהבית הבנוי לעתיד, שבלתם היה הבית חרב לעולם, חס ושלום.

 

והנה אם היה לנו רשות לבנות בית המקדש, והיה צריך כסף לזה, ידוע שכל אחד מישראל היה מתנדב בנפש חפצה כל מה שבכוחו לזה, כדי שיהיה לו גם כן חלק בהבית המקודש, ובענייננו אין צריך כסף כלל, רק להתחזק ולהתרחק מן החטא החמור של לשון הרע ושנאת חינם, ולאחוז במידת השלום, ועל ידי זה יתוקן החטא, ונזכה לביאת המשיח ולבניין המקדש. וכמה יתרומם שמו של האיש הזה, שהוא היה הסיבה לבניין הבית, וכאשר נמצא בנחמיה (פרק ג): נרשם שם לנצח שמות האנשים, שנתנו חלק בחומה של ירושלים, ועל אחת כמה וכמה בהבית גופא.

 

 

 

 

והנה אמרו חז"ל (מדרש פרשת מצורע יט, ב): בשעה שנשא שלמה את בת פרעה ועבר על "לא ירבה לו נשים" (דברים יז, יז) עלתה היו"ד שלא ירבה, לפני ה’ יתברך ואמרה: דיתיקי שבטלה מקצתה בטלה כולה, אם שלמה ביטלני, מי יקיימני. (רוצה לומר, שמצוה זו אינה תלויה, רק במלך).

 

ענה הקב"ה: שלמה ואלף כיוצא בו, ואל יבטל אות אחת מן התורה. ומזה נראה בעליל, שהקב"ה מקפיד גדול כשדבר אחד מן התורה נעשה הפקר לכל. וכאשר נתבונן היטב, איזה דבר מן התורה הוא הפקר, נמצא שהעוון של לשון הרע הוא הפקר בעיני הבריות שלא טעמו טעם התורה.

 

 

וראה אחי, את גודל ההפקר שיש בזה למי שרגיל בה, ואינו נחשב ברעיוניו ללא תעשה כלל, שאפילו אם ידבר רע על חברו ויגנהו בתכלית הגנות, אם תשאלהו: למה דיברת לשון הרע ורכילות? יאמר לך על זה מאה היתרים, שדבר זה אינו בכלל לשון הרע, ואם תברר לו בראיות שדבר זה הוא בכלל לשון הרע גמורה, יחזור מדיבורו ויאמר: אף אם דבר זה הוא בכלל לשון הרע, אבל על איש כזה בודאי לא כיוונה התורה, שראיתי עליו עוולה פלונית ופלונית, והוא חנף, ומצוה לפרסמו.

 

הקיצור, כל דבר שתרצה להראותו את גודל עוונו, שעבר על ידי דיבורו שדיבר עד עתה, יחזור לדבר עליו עוד יותר לשון הרע ויותר רכילות, ויציאנו גם כן מעמיתך, שהוא אינו בכלל ישראל לפי שיטת יצר הרע שלו.