ענייני שמירת הלשון לפי סדר פרשיות – ב מנחם אב

 

 

"הוכח תוכח את עמיתך, ולא תישא עליו חטא" (שם יט, יז), דהיינו, שלא להלבין פניו ברבים, אף שהוא דרך תוכחה, וכל שכן שלא בדרך תוכחה. המלבין פני חברו, גדול עוונו מנשוא, ככתוב בבבא מציעא (דף נח, ע"ב): כל המלבין פני חברו ברבים, כאילו שופך דמים. וכתוב שם בגמרא (שם נט, ע"א): נוח לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן האש, ואל ילבין פני חברו ברבים. מנא לן? מתמר, ככתוב (בראשית לח, כה): "היא מוצאת, והיא שלחה אל חמיה לאמור וגו’", ומכוח מזה, שאפילו אם אותו האיש גם כן חייב בדבר, אפילו הכי צריך ליזהר מאוד שלא לביישו. ומוכח שם עוד בגמרא, שמי שמרגיל להלבין פני חברו ברבים, אין לו חלק לעולם הבא.

 

כתוב בפרשת בהר (שם כה, יז): "ולא תונו איש את עמיתו". כאן הזהירה התורה על אונאת דברים, דהיינו שלא יקניט את חברו בדברים. ואמרינן בגמרא (ב"מ נח, ע"ב): גדול אונאת דברים מאונאת ממון, שזה בגופו וזה בממונו, וזה ניתן להשיב וזה לא ניתן להשיב. ואמרינן שם (נט, ע"א): כל השערים ננעלו, חוץ מן שערי אונאה, להיפרע מן המאנה. ואונאת דברים היא גם כן נכנס בכלל לשון הרע, ככתוב במסכת יומא (דף מד, ע"א).

 

 

 

 

 

והנה על כל העוונות יוכל האדם לטעות בנפשו ולומר נקי אנכי, שאני שומר שבת ומניח תפילין בכל יום וכדומה שאר מצוות, אבל על המצוות עשה והלאוין התלויים בחלק הדיבור, אמרו לנו חז"ל, שכולם בלשון הרע, ושם לשון הרע כולל כל חלקי דיבורים האסורים [והגם שהגמרא מקשה: בלשון הרע סלקא דעתך? אלא אימא, באבק לשון הרע – כבר כתב הרמב"ם, שאנו בדורותינו הלואי שננצל מלשון הרע עצמו].

 

וגם אנו בעצמנו כולנו מודים לזה, וכאשר נשאל לאדם בינו לבין עצמו: אמרו לי ידידי האמת, האם תחשוב בנפשך שאתה שומר את התורה? יענה לך: בדרך כלל אני שומר התורה. ואם תשאלנו על חלק הדיבור: אמור לי האמת, האם אתה שומר העניינים התלויים בחלק הדיבור לפחות בחלק קטן מחייך, דהיינו חלק רביעי מחייך או חלק עשירי מחייך לפחות? יענה לך במר נפשו: אינני זוכר אם שמרתי אפילו אחד מימי חיי כראוי.