שער הזכירה פרק ה – כו תשרי

וגרסינן בספרי על מה שכתוב (דברים כד, ח-ט): "השמר בנגע הצרעת" וגו’, וכתוב עוד "זכור את אשר עשה ה’ אלקיך למרים" וגו’, ומה עניין זה לזה, אלא מלמד שלא נענשה אלא על לשון הרע. והלוא דברים קל וחומר, ומה מרים שלא דיברה אלא באחיה הקטן ממנה, נענשה. המדבר במי שגדול ממנו על אחת כמה וכמה. דבר אחר, ומה מרים שכשדיברה לא שמע אותה שום בריה אלא הקב"ה בלבד, כעניין שנאמר (במדבר יב, ב): "וישמע ה’", כך נענשה, המדבר בגנות חברו ברבים על אחת כמה וכמה.

 

וגם דרשו (קהלת רבה, ה, ה, ויקרא רבה טז, ה) על פסוק (קהלת ה, ה): "אל תיתן את פיך לחטיא את בשרך", אל תאמר לשון הרע בפיך להעניש כל בשרך בחטא זה. רבנן פתרי המקרא הזה במרים, "אל תיתן את" וגו’, זו מרים, ככתוב (במדבר יב, י): "והנה מרים מצורעת כשלג" ואל תאמר לפני המלאך זה משה, שנאמר (שם) "וישלח מלאך ויוציאנו ממצרים", כי שגגה היא, שנאמר (שם): "אשר נואלנו ואשר חטאנו". למה יקצוף האלוקים על קולך, על לשון הרע שאמרת על משה, שנאמר (שם ט): "ויחר אף ה’ בם וילך, וחיבל את מעשה ידיך", אמר רבי יוחנן, בפיה חטאה וכל איבריה לקו, שנאמר (שם י): "והענן סר מעל האהל והנה מרים" וגו’, הוא זה שכתוב "אל תיתן את פיך לחטיא את בשרך" וגו’, "שומר פיו ולשונו" וגו’ (משלי כא, כג).

 

 

 

 

והנה מבשרי אחזה, כמו בחולי הגוף אם נחלה עד כמעט כלות הנפש, יש סם המעורר כוח וחיים, כגן סם המכונה פיז"ם וכדומה, לעורר כוח החיוני לחזקו ולאמצו, כן בחולי הנפש אם חס וחלילה הרבה לחטוא בכל איבריו מכף רגל ועד ראשו אין בו מתום, אם בפה ולשון נשמר ונזהר מחטוא, או אפילו חטא עד כלות רוח החיוני, ובא לגדר וגבול סמוך למיתה, כמאמרם: "רשעים בחיים קרויים מתים", עם כל זה יש סם המעורר כוח החיוני, והוא התשובה והחרטה ועזיבת החטא, וידוי פה בתפילה ותחנונים.

 

והן הן דברי הרוכל שהכריז מאן בעי למזבן סמא דחיי וכו’ (מי רוצה לקנות את סם החיים), עד שהוציא ספר תהלים, והראה "מי האיש החפץ חיים" וגו’ (העיקר) "נצור לשונך מרע" וגו’, "סור מרע", היינו עזיבת החטא, כלומר במה שנוצר לשונו מרע יש לו מלאך מליץ לפני המלך בוידוי ותחנונים, לבקש רחמים לעורר כוח החיוני של כל האיברים כאמור, ועל פי זה מבואר הפסוק שהביא המדרש כאן "אל תיתן פיך לחטיא את בשרך" (ייטב לב, פרשת מצורע).