שער הזכירה פרק ח – ט מרחשון

 

ופשוט הוא שמי שמרגיל עצמו בזה החטא בתמידות, עונשו שנענש עבור זה בעניות ודלות ושארי צרות הוא גם כן בתמידות, תמורת צרעת מוחלטת שהיא ראויה להיות עליו עבור זה (וכנ"ל בפרק ה). הרי נתבאר מכל אלו גודל עונשו, שנפרעים ממנו בזה העולם, ונענש עבור זה בצרות ועניות תמידיות, ולפעמים גם במיתה חס ושלום. ולא די לבעלי לשון הרע שגורמים ללקות בעצמם בזה, אלא שלוקים העולם בחטאם גם כן בזה האופן, שנגרע מהם מזונותיהם על ידי זה, כמו שכתוב (בתענית ז, ע"ב): אמר רבי שמעון בן פזי: אין הגשמים נעצרים אלא בשביל מספרי לשון הרע, שנאמר וכו’. וגם גורם מותא וחרבא וקטלא בעלמא על ידי זה, כמו שכתבנו (פרק ב) בשם הזוהר הקדוש. על כן החפץ בחייו ובחיי העולם, ינצור לשונו מרע, והיה לו טוב בזה ובבא.

 

 

 

והוא שהרוכל כרוזא קרי מאן בעי סם חיים, ודייק בלישניה לומר סם חיי ולא אמר מאן בעי חיי (כלומר, הרוכל דייק לומר מי רוצה סם חיים ולא אמר מי רוצה חיים). כלומר, שהנה חיים הנצחיים לאדם הם לעולם הבא, הם מהתורה ומהמצוות אשר יעשה אותם האדם הן בעודנו חי בעולם הזה, וכשם שבתבואה ושאר דברים גופניים יש דבר המעמיד, שלא ירקבו ולא יסריחו, כן יש סם המעמיד התורה והמצוות, והן הן דברי הרוכל בחכמתו אשר ישא משלו ויאמר מאן בעי סם חיים, פירוש לקיים החיים הנצחיים ולהעמידם על מכונם שלא יתעפשו ולא יפסדו. (ראש דוד לחיד"א, פרשת תזריע מצורע).