שער התבונה פרק ג – כד כסלו

ואם התחיל לדבר עם ראובן אודות שמעון, כי לא ידע שהוא שונאו, ובתוך כך ניכר לו לפי העניין שיש לו בליבו עליו, ויבוא על ידי זה ללשון הרע, אם אין לו עצה איך להישמט וללכת מאתו, ישמיט את עצמו מעניין זה לעניין אחר^*).

 

וכל זה שכתבנו הוא כשאין לו עצה איך לתקן את הדבר, אך אם דבריו נשמעים, ויכולת בידו לעשות שלום ביניהם, בודאי מצוה לשמוע כל מה שביניהם, ואין בזה כלל משום איסור לשון הרע.

 

^*)וכן אם אירע שהתחיל לדבר, והרגיש בעצמו שכשיסיים בדיבורו ילכד על ידי זה בעוון לשון הרע או שאר דיבור אסור כיוצא בזה, יתאזר בנפשו ללחום עם יצרו להפסיק באמצע, וישיא את הדברים לעניין אחר, דומיא (דומה הדבר) שאם היו מודיעים לו באמצע אכילתו שזה הוא דבר איסור, בודאי היה פוסק תיכף והיה פולט אפילו מה שבתוך פיו (כמו שכתב בספר "יערת דבש") ואפילו אם יתבייש לפעמים על ידי זה, אמרו חז"ל (עדויות פ"ה מ"ו): "מוטב שיקרא שוטה כל ימיו, ואל יהי רשע שעה אחת לפני המקום". וכבר כתב הרמב"ן בספר "שער הגמול", ששעה אחת בגיהנום קשה יותר מיסורי איוב כל ימיו. וידוע שהאדם מתרצה יותר להתבייש ולא לסבול יסורים קשים.

 

 

 

 

"כל הבכור אשר יולד בבקרך ובצאנך הזכר תקדיש לה’ אלקיך" (דברים טו, יט).

 

ולכן כתב ה"אור לשמים" (פרשת קדושים, ד"ה "איש אמו ואביו תיראו"): "וצריך כל אדם קודם הנחת תפילין, לישב בעצמו ולפשפש במעשיו שלא יאמר עליו: "מה לך לספר חוקי" (תהלים נ, טז) ובפרט מעוון לשון הרע ח"ו, שבזה גורם חלילה פסול בתפילין דמארי עלמא, ככתוב בהוא "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ" (ועניין תפילין דמארי עלמא מובן שאינו כפשוטו, אלא הכוונה לאהבת ה’ לישראל, והתקשרות ישראל אליו יתברך).

 

אין רשאי לומר על ישראל שום דבר רע

 

ותראה עוד מה שכתב ה"קדושת לוי" (שם, ד"ה "היום אתם יוצאים בחודש האביב"): "נראה שהנה הבורא ברוך הוא לא בחר רק בישראל, לפיכך אין שום אחד רשאי לומר על ישראל שום דבר רע, רק ללמד זכות על ישראל, כמו שכתוב לגבי מרדכי (אסתר י, ג): "דורש טוב לעמו", ומרדכי כמניין רב חסד, דהיינו שהקב"ה נותן רב חסד לישראל". [ומקורם במכילתא על הכתוב (שמות טו, ז): "וברוב גאונך תהרוס קמיך" עיין שם]. (באר משה לאדמו"ר מאוז’רוב זצ"ל פרשת ראה, דברים טו, יט).