שער התבונה פרק יד – טז שבט

 

ויש שסיבת הרגל עוונו בא לו מצד ההפקר, דהיינו שהוא רואה שהדבר זה הוא הפקר בעיני הרבה מבני אדם בעוונותינו הרבים, ולא נחשב בעיניהם לעוון כלל, על כן נתרשלו ידיו משמירתו.

 

ועצה לזה, שיחשוב בנפשו אילו היה, חס ושלום, חולה הוא ואנשי עירו באיזה מן המחלות הגדולות, ה’ ישמרנו, עד שנלאו כל רופאי העיר לבקש עוד מזור ותרופה לזה, והיה נשמע שבא לעיר רופא גדול המפורסם בכל העולם שאין כמוהו ברפואותיו, שמחזירין את החולה הנואש לבריאותו הישנה, ולא ניכר בו עוד שום שמץ מחלה, האם היה מתרשל לשלוח תיכף אחר הרופא הזה שיבוא לראות בצרתו שמוטל על ערש דווי? אולי ירפאו מחוליו. ואם היה שואלו אחד מאוהביו: למה אתה זריז יותר מאחרים? בודאי היה משיבו שוטה שבעולם, בדבר שחיי תלויין בו אפילו בספק ספיקא אין אני צריך להסתכל על אחרים, ועל אחת כמה וכמה ברופא הזה שאנו מכירין אותו בעצמנו מכבר, וגם הוא מפורסם בכל העולם ברפואותיו הנוראות שהוא מרפא לכל חולי הנואש, האם אפקיר חיי בשביל אלו השוטים שאינם חסים על חייהם? ואם זה היה בענייני הגוף, קל וחומר בענייני הנפש. שידוע לנו שמי שינצור לשונו מרע הוא יזכה לחיות חיי נצח בעולם הבא, כמו שנאמר (תהלים לד, יב-יג): "לכו בנים וגו’, מהי האיש החפץ חיים" וגו’, ומי הוא רופא נאמן יותר מאדונינו דוד עליו השלום. ולהיפך, חס ושלום, אין לו רפואה למכתו נצח, וגם בעולם הזה לבסוף יבואו עליו ייסורים ומכאובים על ידי זה, כמו שנאמר למעלה בשם המדרש, על אחת כמה וכמה שאין לו להסתכל בזה על אחרים.

 

 

 

 

 

והיא העצה היעוצה לנו לקראת יום הדין, להרבות שלום בינינו ולדון את כל האדם לכף זכות, וכמו שאמר רש"י בשבת (קכ"ז ב): "דן את חברו לכף זכות בכלל הבאת שלום, שמתוך שהוא מכריעו לזכות ואמר לא חטא לי בזאת, אנוס היה או לטובה נתכוון, יש שלום ביניהם", עיין שם. ונמצא שעל ידי שזוכה לדון חברו לכף זכות, זוכה גם כן להשכנת שלום ביניהם. (שיחות מוסר לגר"ח שמואלביץ זצ"ל, מאמר כ"ח תשל"ג).