כוחו של המדבר

 

 

עיקר ההבדל בין האדם לשאר היצורים הוא הדיבור, כמו שמבואר בתורה שהיצורים נחלקים לארבע קטגוריות: דומם, צומח, חי, מדבר.

 

נמצא שהדיבור של האדם הוא הדבר העיקרי שמבדיל אותו משאר היצורים. למרות שלחיות יש שפה, ואפילו לצמחים ולדומם יש שפה, כמו שכתוב על שלמה המלך שהבין את שפת החיות והעופות ושיחת דקלים ורוחות, על כל פנים אין זה נקרא דיבור ממש, אלא סימנים מסוימים של תקשורת.

 

אומנם היתרון של האדם בכח שיש לו בפיו יכול להוות גם חיסרון, מכיון שבכל כח שיש בעולם אפשר להשתמש לשני כיוונים, אפשר לבנות ואפשר להרוס, ואצל האדם זה ניכר ביותר, מאחר ורואים אנו שהחיה האכזרית ביותר לא יכולה לגרום להרס כמו שהאדם יכול, בפרט עם כוח הדיבור.

 

בשורה התחתונה – הכל תלוי בפיו של האדם, אף על פי שיש לאדם הרבה כוחות אחרים כגון, מחשבה, המצאה, פיתוח ויצור, שהם כביכול הביטוי המעשי לעליונות שלו על כל היצורים, אבל מאחורי כל הכוחות של האדם מונח הכח של הדיבור.

 

גם הקב"ה ברא את עולמו על ידי הדיבור, כפי שכתוב: "ויאמר אלוקים ויהי אור, ויהי אור" – נמצא איפוא, שהדיבור הוא לא רק הכח העיקרי בבריאה, אלא הוא השורש של כל הבריאה.

 

מדברים אלו מובן מה שאמרו חז"ל: "איזהו דבר העומד ברומו של עולם? זו התפילה!", דהיינו, שהתפילה היא הכח החזק ביותר שיש לאדם, והיא הכח העיקרי שיש לאדם, והיא הכח המועיל והמעשי האמיתי שיש לאדם. ומכיון שהקב"ה השתמש בכח הזה לעשות את כל מעשיו הנפלאים עד אין חקר, והוא נתן אותו לאדם, סביר להניח שגם האדם צריך להשתמש בו שימוש דומה של בריאת עולמות ועשיה נפלאה.

 

ונשאל – אם היה כח אחר לברוא בו את העולם, מדוע לא השתמש בו הבורא? ומדוע הוא הבדיל את האדם משאר היצורים דווקא בדבר הזה, שהוא כח הדיבור? משמע הדבר הוא, שרצה הקב"ה שהאדם ימלא תפקידו בעולם בעזרת הכח הזה.

 

והנה ידוע כמה מילה יכולה להיות פוגעת, וההיפך, כמה היא יכולה לעודד ולחזק, וזה בודאי חלק חשוב מהשימוש שיש בכח הדיבור. אבל הוא שייך בעיקר ליחסים שלנו עם הסובבים אותנו. אבל הקשר עם בורא העולם הוא השימוש העליון ביותר שיש בכח הדיבור, לכן אמרו חז"ל שהתפילה היא דבר "העומד ברומו של עולם", כמו שהסברנו, שבעזרת התפילה מתחברים עם הבורא ומקיימים את כל הבריאה כולה.

 

ולמרות זאת, כתבו חז"ל בהמשך – "ובני אדם מזלזלים בו!"

 

הראיה לכך היא, שאנו ממעטים להתפלל, כי אם היה האדם מבין את מעלת התפילה, הוא לא היה מפסיק להתפלל לרגע, כמו שכתוב: "הלוואי והיה האדם  מתפלל כל היום כולו". אבל היצר הרע גם יודע את זה, לכן הוא שם את כל הדגש במלחמתו באדם, על ענין התפילה. וזו הסיבה שרוב בני אדם יכולים לעסוק בכל מיני עבודות ועיסוקים בלי הפרעה כמעט, ויכולים להתרכז וללמוד ולהמציא המצאות ולחשוב מחשבות עמוקות עד אין חקר, אבל כאשר הם מנסים להתפלל, מיד נתקפים בבילבולים וקוצר רוח בלי סוף.

 

טבע האדם הוא, שבזמניו הלחוצים אין לו את הרצון והסבלנות להתפלל לבוראו. המחשבות וטירדות היום-יום מתמקדים בחסרונות, ויוצרים אצל האדם כבדות וחוסר אמונה ורצון להתפלל. משה רבנו בפרשת "ואתחנן" מלמד אותנו, שלמרות כל עיסוקיו ודאגותיו לעם גדול ורב, הוא בא עם התפילה ועם התחינה לקב"ה, שירחם עליו ויזכה אותו להיכנס אל הארץ הטובה, כאשר תפילותיו היו כה רבות כמניין ‘ואתחנן’ = 515 תפילות! ואותו מספר שווה ל – תפלה. מכאן ניתן להבין מה גדול כוחה של התפילה, שהיא, בעצם, הכוח המייחד את האדם!. לכן ראוי לו לכל אדם לשים את מיטב כוחותיו ורעיוניו במלחמה הזאת על התפילה, כי בה תלוי כל תיקונו וכל תיקון העולמות כולם. וכן מובא בספרים שמשיח יתקן את כל העולם ויגאל אותנו על ידי תפילה, הן על ידי התפילה שלו האישית שיתפלל לבורא עולם, ובנוסף לזה, ישתמש בכל התפילות שהתפללנו במשך הדורות לקב"ה שיגאל אותנו.

 

ובאמת אדם הראשון לפני החטא היה צריך לעסוק בעיקר בתפילה והיה מתקן בכך את כל הבריאה, כי כידוע בספרי הקבלה, לפני חטאו של אדם הראשון לא היה העולם גשמי, ולא היתה בו עשייה במובן שאנו מכירים, כי אדם הראשון היה בעולם רוחני לגמרי. אולם בגלל החטא נפל לעולם העשיה הגשמי, והנשמה התלבשה בלבוש גס ומגושם הנמשך מהנחש הקדמוני. לכן נדמה לנו כל הזמן שאנו חייבים לעסוק אך ורק בעשייה גשמית, שזו הקללה של "בזעת אפך תאכל לחם".

 

מי שמצליח להתגבר על הגשמיות שלו, ולהאמין שבאמת הוא נשמה קדושה ורוחנית, ולעסוק יותר ויותר בתפילה – הוא זה שיכול לזכות ולהשתחרר מהקללה הזאת, כי בכח התפילה הוא יכול להמשיך את כל ההשפעות, ולעשות ניסים ומופתים בעולם כמו שעשו ועדיין עושים הצדיקים שבכל דור.

 

אז מה עושים?…מתפללים!

 

זאת אומרת, שמי שרוצה להתקרב לתפילה ולזכות בה, צריך ודאי קודם כל לקרוא בספרים שמדברים ממעלת התפילה (אפשר למצוא דרכים ועצות בספרי רבי נחמן, כגון, השתפכות הנפש וכן בשאר ספריו העוסקים בנושא) והעיקר, להתפלל לבורא עולם כל יום כמה דקות, ולבקש ממנו שיקרב אותו לתפילה ולאמונה.

 

פרט לעובדה שהתפילה היא כוח עצום המאפיין את האדם (המדבר), היא גם מהווה עבורו כוח עצום לדבוק בבורא עולם, מה שאין באפשרות שום נברא בעולם, שהרי בזה הכוח נתייחד האדם משאר הברואים.

 

המחשה לנושא זה אנו מוצאים בפסוק: "ואתחנן אל ה’ בעת ההיא לאמור" – בעת – הוא הזמן. ההיא – היא התפילה, המחייבת את האדם הרוצה לדבוק בבוראו להיות בעת ההיא. כלומר, שימצא האדם עצמו תמיד מונח בתוך התפילה, עד שמציאותו תהיה ואני תפילה. תפילה כזאת בוקעת רקיעים ומצמיחה ישועות ורפואות כאשר האדם שם לנגד עיניו ובתוך ליבו, את ההצלה המגינה כמלאך המתלווה אליו – היא התפילה, אותה תאב הקב"ה לשמוע יותר מכל דבר אחר. וכל אדם חייב לבוא אל התפילה, ואפילו הוא עשיר כקורח, הוא יצטרך את התפילה בזמניו הקשים, כשם שהיא מכפרת על כל חטאי האדם.

 

כשבית המקדש היה קיים, אדם היה מקריב את קורבנו וכך היה מתכפר לו עוונו. אולם עכשיו כשאין בית מקדש, אזי האדם הוא עצמו המקדש. לכן הוא בעצמו צריך להקריב את עצמו אל בוראו. איך יעשה זאת? על ידי תפילתו שהיא בחינת הקורבן, כי היא זו שמחברת אותו לבורא עולם.

 

התורה הקדושה נתנה לנו תרי"ג מצוות- בין אדם לחברו ובין אדם למקום, שבתות וחגים. אולם האדם לא תמיד יוכל להשקיע את מירב מאמציו וכוחותיו בצורה מושלמת ומתמידה כמו בתפילה. שבת יש אחת לשבוע, חגים לעיתים רחוקות, ושאר המצוות תלויות בהזדמנות הנופלת בחלקנו כדי לקיימן. אולם בתפילה, יכול האדם לעסוק כמה שהוא רוצה ובכל מקום שיחפוץ, כי התפילה היא הכוח המניע לקיום המצוות, השבת והמועדים, והיא זו שממלאת אותנו בשמחה ובהתלהבות האמיתית

 

יהי רצון שכל עם ישראל יעסקו בתפילה וישתמשו עם הכח האמיתי שלהם, כמו שאמרו חז"ל על הפסוק: "אל תיראי תולעת יעקב" – מדוע נמשלו ישראל לתולעת? אלא מה תולעת אין כוחה אלא בפה, אף ישראל אין כוחם אלא בפה", ונזכה לגאולה שלמה ברחמים במהרה בימינו אמן ואמן.

 

כדי להרחיב יותר בנושא זה ניתן להאזין לקלטות מפי הרב שלום ארוש שליט"א, העוסקות בעניין מעלת התפילה והדרך לזכות בה: שיחה עם ה’, לבקש ברחמים ותחנונים, אתה בעל כוח גדול, תפילה בוקעת רקיעים ועוד.