זמן ומחשבה מאירים את החיים

 

 

רבינו הקדוש כותב בליקוטי מוהר"ן (תורה ט) שאת עיקר החיות מקבלין מהתפילה, כמו שכתוב (תהלים מב): "תפלה לא-ל חיי". ולכן זה צריך האדם להתפלל בכל כוחו, וכשמתפלל בכל כוחו ומכניס כוחו באותיות התפילה, אזי נתחדש כוחו שם, בבחינת: "חדשים לבקרים רבה אמונתך" וכו’. ואמונה זו תפילה, כמו שכתוב (שמות יז): ויהי ידיו אמונה", ותרגומו: פרושות בתפילה. נמצא, שהתפילה היא הדבר החשוב ביותר בעולם, שהרי משם מקבל האדם את עיקר חיותו.

 

אולם כשאדם רוצה להתפלל, באותו רגע באים היצר הרע וכל חילותיו – חיל הים וחיל האוויר, הקומנדו, הסיירת וכו’, ומפריעים לו להתפלל, ומכניסים בו קוצר רוח, מחשבות והרהורים, וכשהוא מסיים את התפילה, הוא מתבונן לאחור ורואה שהיצר הרע גנב לו את כל התפילה, וכל התפילה הייתה כולה במחשבה זרה אחת ארוכה, ומי יודע אם הצליח לומר ולו מילה אחת בכוונה באמת, וכמו שמספרים על אחד שהלך בשוק, קנה ירקות ופירות, פגש איזה חבר, עמד להסתכל על איזו קטטה שהתפתחה בין הרוכלים וכו’, ולפתע הרגיש מכות אגרוף על החזה, פקח את עיניו, והנה הוא הגיע לתחנון….

 

וזהו שאמרו חז"ל: "כרום זולות לבני אדם" – איזהו דבר העומד ברומו של עולם ובני אדם מזלזלים בו? זו התפילה! כי כאמור, התפילה היא המקור לכל חיות האדם, והיא הפתח לכל הישועות שהוא צריך, ואדם שיתפלל בכוונה ובכוח את תפילת ‘שמונה עשרה’, בודאי ישלים את כל חסרונותיו, ובמקום לבזבז כוח וזמן על פרנסה, יקבל הכל מהתפילה, וכן במקום לעמוד בתור לקופת חולים, הוא ימשיך את כל הרפואות לו ולבני ביתו על ידי התפלה, וכן ברוחניות – אדם שחסרה לו דעת, או שחסרה לו תשובה, או סליחה ומחילה וכדומה, כשיעמוד ויבקש: "חננו מאיתך חכמה בינה ודעת", או כשיבקש: "סלח לנו" וכו’, ויבקש זאת באמת, בודאי יושפעו עליו חכמה בינה ודעת, סליחה וכפרה, ויומתקו ממנו כל הדינים, ויצא מחסרונותיו הרוחניים והגשמיים.

 

אנשי כנסת הגדולה, שתיקנו את תפילת ‘שמונה עשרה’, כללו בה את כל הצרכים של האדם – הרוחניים והגשמיים, הן בפרטיות והן עבור כלל ישראל. ובודאי מה שה’ ציווה עלינו לעמוד בכל יום שלוש פעמים בתפילה, זה כדי שנקבל את כל ההשפעות על ידי תפילתנו. כל זה נכלל במה שאמרו: איזהו דבר העומד ברומו של עולם  – זו התפילה.

 

אולם, בני אדם מזלזלים בו… אדם מגיע לתפילה, פתאום הוא ממהר, ופתאום אין לו זמן, וגם אם נאמר שישנם פעמים שבהן באמת האדם אנוס והוא חייב להזדרז בתפילתו, אך האם זה יתכן שכל ימיו הוא יהיה "אנוס"? והוא יעביר את כל חייו בלי להתפלל בכוונה שום תפילה משלושת התפילות בכל יום? אדם יגיע למעלה אחרי מאה ועשרים שנה, ויגידו לו שהוא לא התפלל. והוא יתרעם: כיצד זה יתכן? כל יום התפללתי שלוש תפילות כמו יהודי טוב. יאמרו לו: אמנם קראת את התפילה, אבל לא התפללת אותה…

 

ואמרו חז"ל: תפילה בלא כוונה, כגוף בלא נשמה… גוף ללא נשמה מה הוא? מת. לא זז. כך היא תפילה ללא כוונה, שאינה עולה כלל אלא נופלת לארץ, ממש כמו פגר מת, שהרי אמרו חז"ל בפירוש: כגוף ללא נשמה. וכמו שמסופר על הבעל שם טוב, שהגיע ביחד עם תלמידיו לאיזה בית כנסת, ואמר להם: בית הכנסת הזה, כולו מלא תפילות עד גדותיו. חשבו התלמידים שזהו שבח. אמר להם הבעל שם טוב: אין זה שבח כלל – כל התפילות כולן נשארו בבית הכנסת ולא עלו כלל, מאחר והיו ללא כוונה…

 

וזה מה שכותב רבינו הקדוש בהמשך המאמר, שעל אף החשיבות הנוראה של התפילה, ואולי דווקא בגלל חשיבותה, היצר הרע נלחם בתפילה יותר מכל עבודת ה’ אחרת שיש לאדם, וכשאדם עומד להתפּלל אזי באות מחשבות זרות וקליפות ומסבבין אותו, והוא נשאר בחושך ואינו יכול להתפלל.

 

אבל למעשה, ישנם פתחים רבים בחושך הזה כדי לצאת משם, אבל האדם הוא עיוור ואין יודע למצוא את הפתח. אולם על ידי אמת זוכה למצוא את הפתח. כי עיקר אור המאיר הוא הקדוש-ברוך-הוא, כמו שכתוב (תהלים כ"ז): "ה’ אורי וישעי", ורק על ידי השקר הוא מסלק את הקדוש-ברוך-הוא, כי "דבר שקרים לא יכון לנגד עיניו" (תהלים ק"א) אבל על ידי אמת, הקדוש-ברוך-הוא שוכן עמו, כמו שכתוב (תהלים קמ"ה): "קרוב ה’ לכל קוראיו לכל אשר יקראו באמת", וכשהקדוש-ברוך-הוא עמו, הוא מאיר לו את הדרך לצאת מהחושך המונע אותו בתפילתו.

 

עיקר העצה לזכות לתפילה בכוונה, ועל ידי זה האדם יזכה לאור ה’ שיאיר לו בכל חייו, היא שימשוך את עצמו לאמת, ויתאמץ לומר כל מילה ומילה באמת, דהיינו שיחשוב היטב מהי המילה שאומר, ויגיד אותה באמת, כגון, כשיאמר: "סלח לנו" – יכוון באמת, שמבקש מה’ באמת: סלח לנו… וכך בכל מילה ומילה, ועל ידי זה יאיר לו אור ה’.

 

אבל מי שלא מתאמץ לומר את מילות התפילה באמת, למעשה תפילתו היא שקר, כמובא בדברי רבינו הקדוש: דובר שקרים לא יכון לנגד עיניו…וה’ אין עמו…והוא לא מוצא את הפתחים לצאת מהחושך המסבב אותו.

 

ובאמת, כדי להתפלל בכוונה מוכרחים להשקיע בזה זמן, ולחשוב על כל מילה לפני שאומרים אותה, כי אנשים כערכינו, שאין מוחנו זך וצח, אם לא נחשוב על הדיבור לפני שנוציאו מפינו, יהיה הדיבור ללא מחשבה, כלומר – ללא כוונה, לכן מוכרחים אנו לחשוב על הדיבור לפני שמוציאים אותו בפינו, ורק אז תהיה התפילה בכוונה. זה אמנם לוקח זמן – לפחות חצי שעה עד שעה, לתפילת ‘שמונה עשרה’ אחת.

 

אולם לצערנו הרב, בכל מקום שבאים להתפלל כולם ממהרים, ותפילת שמונה עשרה, במקרה הטוב, חולפת תוך עשר דקות, ומי שמאריך יותר מזה, לועגים לו ושואלים אותו: האם נהיית "מקובל"? איזה כוונות אתה מכוון בתפילה, שלוקח לך זמן רב כל כך בתפילת שמונה עשרה? וכל זה נכלל במה שאמרו חז"ל: ובני אדם מזלזלים בו…

 

למעשה, זו הסיבה מדוע אנשים לא מתקדמים בתשובה שלהם, ונעשים "דתיים". משום שאינם משקיעים כוחות בתפילת שמונה עשרה, וממילא הם נשארים בחושך שלהם, ואור ה’ אינו מאיר להם לצאת מהחושך, וכל החיים אינם רואים שום אור. גם מי שמתבודד אין לו שום היתר לזלזל בתפילה הכתובה, כי התיקון שיש בתפילה שתיקנו אנשי כנסת הגדולה, אי אפשר שיעשה על ידי התבודדות, אלא אך ורק על ידי שיתפלל את תפילת שמונה עשרה בכוונה מילה במילה, כי על ידי זה נעשים תיקונים גדולים, והוא משבר את הקליפות, וכל מחשבה זרה שמצליח להתגבר עליה הוא מתקן אותה, כמובא במקום אחר, ומאיר לו אור ה’ לצאת מהחושך וכו’.

 

וצריכים להתבונן: מהו ההבדל בין הצדיקים לשאר בני העולם? מדוע הצדיקים מתקדמים תשובתם מיום ליום ומתחדשים כל הזמן, וזוכים לעלות מדרגה לדרגה, וזוכים להשגות וקדושה, עד שישנם צדיקים שאמרו על עצמם, שאם ידעו שמחר הם יעמדו על אותה דרגה, הם לא רוצים את עצמם בעולם כלל? וכי לצדיקים יש סידור אחר? ספר תהלים אחר? תורה אחרת? ההבדל הוא רק בפרט הזה, שהצדיקים עושים כל דבר באמת ומושכים עצמם תמיד לאמת, ובפרט בזמן התפילה, הם לא מזלזלים בתפילת שמונה עשרה, ולכן בכל תפילה ותפילה, שלוש פעמים ביום, הם רואים את החושך שלהם, לפי בחינתם, ומחפשים את אור ה’ שיאיר להם לצאת מהחושך הזה, ומכוונים בכל מילה, ומתאמצים להגיד אותה כמה שיותר באמת, עד שבכל תפילה שמתפללים מאיר להם אור ה’ והם רק עולים מעלה.

 

ואנו, אנשים פשוטים כמונו, אולי איננו יכולים לעמוד כל תפילה משלושת התפילות במשך חצי שעה או יותר, כי ישנם בינינו אנשים עובדים הממהרים לעבודה, ויש שצריכים לקחת ילדים לבית ספר וכו’, אבל לפחות תפילה אחת ביום, חייבים להשתדל ולומר אותה מילה במילה, לחשוב על כל מילה קודם שמוציאים אותה מהפה, ולומר אותה באמת. ועל ידי זה לזכות לאור ה’ שיאיר לנו לפחות פעם אחת ביום, לצאת מהחושך ולהתקרב אל ה’ באמת, ומה גם שעל ידי התפילה נשלמים כל החסרונות, ובדרך כלל, הסיבה שבגללה אנו ממהרים, היא דווקא הסיבה להתפלל באריכות, כגון, אם ממהרים בגלל הפרנסה – אדרבה, על ידי תפילה בכוונה תהיה לנו פרנסה עם פחות יגיעה והשתדלות, וכן על זו הדרך בכל תחום.

 

ה’ יתברך יזכנו למשוך עצמנו לאמת ולהתפלל בכוונה את כל התפילות, אמן כן יהי רצון.