מתי אתה מרגיש שלם עם עצמך

מתי לאחרונה הרגשת שלם עם עצמך, או אולי, שלום עם עצמך?

 

מה הקשר בכלל בין שלם לשלום?

 

אז ככה, כדי להרגיש שלם צריך שלום. ישנם שני סוגי שלום, האחד – שלום כללי עולמי, שלום בין האומות אותו אנו שואפים להשיג מאוד. השני – שלום פנימי, שלום השורר בעצמותינו, אותו אנו שואפים להשיג לא פחות מהסוג הראשון, ואפילו יותר.

 

כדי להרגיש שלם באמת אנו זקוקים לסוג השני של השלום – הפנימי. זה לא סתם שלום, אלא שלום שעוזר לנו להכיר את המהות שלנו. השלום הפנימי הוא תחושת הבטחון והשקט בתוכנו. בלי דאגות, בלי טרדות יתרות, אלא בטחון עצמי שגורם לנו להרגיש שלמות, ובעזרתו אנו מרגישים שיש ביכולתנו את הכוח להתמודד עם כל הבא עלינו, יהיה אשר יהיה. שלמות זאת נובעת כאשר ששורר שלום בין שני המרכיבים העיקריים שלנו – הגוף והנשמה.

 

אבל מה קורה כשיש ‘סיכסוך’ בין השניים?

 

הנשמה, כידוע, רוחנית במהותה וכאלה הם גם רצונותיה ושאיפותיה. כל רצונה הוא לקיים את "והלכת בדרכיו", ללכת בדרכו של צור מחצבתה. אולם הגוף עשוי מחומר וכאלה הם גם רצונותיו ושאיפותיו, לכן דבק הוא בכל מה שקשור למירוץ האגואיסטי והמטורף אחרי כסף, כבוד, מעמד ושאר התאוות. כל רצונו הוא לספק כמה שיותר את צרכיו הגשמיים. לעומת הנשמה, שלא רוצה שום דבר לעצמה אלא רק להתבטל ליוצרה.

 

בנקודה זו מתחיל הסכסוך. אולם גדול הוא השלום רצוי וחיוני מאוד, לכן אנו לא מוותרים. למרות שישנם מכשולים ומונעים שונים המפריעים לנו בדרך השגתו, אנו לא מתייאשים. אך למרות שאנו לא מוותרים ולא מתייאשים, עדיין קשה להשיג אותו. למה?? למה רק לעיתים רחוקות אנו זוכים להשכין שלום בתוכנו ולהרגיש שלמות בזמנים מסויימים? מדוע אנו מרגישים שהוא לא ניתן להשגה?

 

אחת התשובות, מתוך רשימה ארוכה ומרשימה תלויה בעובדה, שאנו לא נותנים תשומת לב נכונה למידות הטבועות בנו, או יותר נכון, לא עושים מספיק למען הטעון שיפור. עניין זה מהווה את אחד המחסומים העיקריים ואף הגבוהים בדרכו של כל אחד ואחד אל האמת ואל השלום, עד שהם הופכים לבלתי ניתנים להשגה, הן לפרט והן לכלל.

 

בחלק ממידות אלו בחרנו להתעמק, מכיון שהן קשורות מאוד לעניין השלום הפנימי (ואף הכללי). הבנת דרך פעולתן והשפעתן עלינו, תעזור לנו להתמודד מולן וכמובן, להשיג את השלום המיוחל.

 

 

כל אחד רוצה לנצח. אבל מה המחיר שאנו מוכנים לשלם כדי להרגיש מנצחים? רבי נחמן מסביר לנו, שכל זמן שהאדם רוצה לנצח, הוא בעצם נמנע מלקבל את האמת, וכדבריו: "הנצחון אינו סובל את האמת!". כל זמן שאנו שואפים לנצח ולהרגיש צודקים, האדם שיעמוד מולנו יהיה תמיד בקטגורית ה"לא-צודק", כי הוא אף פעם לא צודק רק אני. ו’רק אני’ – זהו ביטוי הולם כדי להמחיש עד כמה מידת הנצחון טבועה בנו. וכש’רק אני’ צודק, אז גם ‘אני’ מבלי לשים לב גורם למחלוקת וריב. וכשיש מחלוקת וריב הייתכן שיהיה שלום, לא רק ביני ובין חברי, אלא אף בתוכי? אפשר להרגיש שלם? ממש לא. בזמן כזה השקט והרוגע לא מוצאים מקום בתוכנו, כי את מקומם תופסות מחשבות כמו: ‘אני צודק ואין על מה להתווכח’, ‘הייתי צריך להראות לו’. למחשבות אלו מתלוות תחושות של רוגז כעס ונקמה שדואגות להציף ולמלא את חסרונם של השקט, הרוגע והנחת שנאלצו לפנות את מקומם. המירמור הוא גדול –  לא הצלחנו לכבוש את היעד – להשיג עוד ניצחון בויכוח, שלא פעם מסתבר כוויכוח סרק וכזאת היא גם תחושת הניצחון. אדם שמחפש תמיד את תחושת הניצחון מול הזולת, בעצם, מחפש ורודף אחר הכבוד. מרדף זה לא ימנע ממנו להגיע למצב שהוא יהנה להתכבד בקלונם של חבריו ולחגוג את נפילתם, גם אם הדבר נעשה בצורה ‘מעודנת’, הרי הוא הופך למאוס ובזוי.

 

רבי נתן אומר לנו, שהניצחון האמיתי הוא כיבוש המידות והתאוות, ותיקון הרצונות הרעים שבנו. רק כך מרגישים מנצחים אמיתיים ורק כך מרגישים שלמים, וכמובן שרק כך זוכים לשלום פנימי אמיתי.

 

 

היצר הרע שונא את האדם ומבקש לגרום לו נזקים רוחניים וגשמיים. הדבר מובן שמבחינה רוחנית שאיפתו תהיה גבוהה, כי יש לו מה להרוויח בנפילה רוחנית של אדם. אבל נפילה גשמית? אם כבר אז כבר, למה לא. (מבחינת היצר כל מה שיכול לפגוע באדם הוא אמצעי ‘כשר’ להשגת המטרה). אחת הדרכים המתוחכמות בה משתמש היצר הרע לצורך מפלה כפולה זאת היא, חידוד וחיזוק של מידת הקנאה. אותה מידה קשה שמשאירה אותנו תמיד עם הרגשה של חוסר סיפוק וללא שלווה ורוגע. אותה מידה שהפגנו מהרגע שזכינו לצבור ‘רכוש’ – בימים שהיינו תינוקות חמודים – ש"הצעצוע הזה שלי וגם מה שיש לך – שלי!" ובעצם, כל מה שהיה בידיו של אדם אחר רצינו.

 

חז"ל מלמדים אותנו שאדם שקנאה מקוננת בליבו יש בכוחה להרוס אותו. היא מכרסמת את גופו (עוד בטרם יצאה נשמתו), את שלוות נפשו, את ליבו ובעיקר תפגע בבריאותו, מכיון שהקנאה לא נותנת מרגוע ומנוח ממחשבות כגון: כיצד יתכן הדבר שלהוא יש ולי אין? – אז אין מנוחה ואין שינה ואין ואין… אז זה המקום לשאול שאלה (ואפילו שתיים) – איך אדם כזה יכול להרגיש שלם או שלום במהלך חייו, כשכולו בוער מקנאה אחרי דברים לא לו? איזו מנוחת הנפש יכולה להיות לאדם כזה, שעינו רעה באחרים וברכושם, ומרגיש רע עם עצמו כשזולתו מצליח מעט?

 

הכרה בסוג זה של קנאה, הנובעת מחמדנות וצרות עין, תסייע ותהווה צעד ראשון בעבודת השיפור והתיקון של מידותינו. חוסר הכרה בהשלכותיה יגרמו להרס האדם, הן רוחנית והן נפשית, עוד לפני שהוא יבין בכלל מה קורה. נקודת פתיחה שתסייע בתהליך ההכרה היא, מציאת נקודות זכות אצלנו ואצל הסובבים אותנו, כלומר התמקדות בטוב ובמציאתו.

 

 

אחת הדרכים הנוספות לגרום לשלום זה להיות בלתי מושג היא, הוצאת דיבה ובשמה המפורסם והידוע – לשון הרע, שהורס את חייהם של בני האדם יותר מכל דבר אחר. להוציא דיבה על אדם משמעו, לומר שיש בו פגם מסויים. ואין דבר גרוע מזה, שתמיד מחפשים פגמים באחרים ומודיעים עליהם בראש חוצות, שיכול לגרום ליאוש ודיכאון. החברים הטובים יכולים להיהפך לאוייבים הגרועים ביותר, רק בגלל שאמרנו עליהם לשון הרע. לשפוט בני אדם, שלא על פי המניעים האמיתיים שלהם ולספר עליהם לשון הרע, מגיע ממקום אחד – מהשקר. ורק האמת ומידת הענווה הם אלו שיצילו את האדם מלשון הרע. כל זמן שאדם מוציא דיבה על חברו ומדבר לשון הרע, ברור הדבר שהסיכוי שלו להגיע אל השלום הוא קלוש לחלוטין.

 

אז מה צריך לעשות? פשוט מאוד, לדבוק באמת ולהיצמד כמה שיותר למידת הענווה. לימוד הלכות לשון הרע יתרום מאוד במערכה זאת. ולא פחות חשוב, להפוך את דברי לשון הרע היוצאים מפינו לדברים חיוביים ולהימנע כמה שיותר מהעברת ביקורת על אחרים.

 

 

כל מה שלא הולך כפי שאנו רוצים ולפי לוח הזמנים והתוכניות שהגדרנו לעצמנו וגורם לנו לכעס והתמרמות, נובע מתוך גאווה ויוהרה. וזאת מכיון שאדם חושב שהוא זה שקובע איך יתנהלו חייו, אולם הוא שוכח לרגע שיש בורא לעולם, שמכתיב הכתיב ויכתיב כיצד יראו הדברים (פרט ל"הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים", כלומר, לסור מרע ולעשות טוב – שהוא הדבר היחיד שנשאר בידיו של האדם, להחליט אם צדיק או רשע יהיה). אדם שלא מסוגל להגיע להבנת נקודה זאת, הוא בחינת "כוחי ועוצם ידי עשו לי את החיל הזה" – ואני הוא זה שמכתיב כיצד יתנהלו הדברים, אני הוא זה שקובע את לוח הזמנים ואת התוכניות, את העתיד, ואני הוא זה שימצא פתרון – והכל רק אני! וכשמשהו לא מסתדר ולא הולך כפי שתוכנן ונקבע – כאן נכנסת לתמונה זוגתה של הגאווה – הכעס, והאדם נוחל תבוסה ואכזבה – ‘איך וכיצד דברים יצאו משליטתי? הרי אני הוא זה ששולט וקובע’ – ואז הוא הופך לאדם מוטרד מתוסכל, כעסן וחסר סבלנות. וזה המקום לשאול שוב, האם אדם כזה יכול לדעת ולהרגיש מה זה שלם או שלום?

 

אז מה עושים כדי להגיע להכרה הפנימית והשלום המיוחל מול השתיים? גם כאן, כמו בקודמתן הוצאת הדיבה, נצמדים אל מידת הענווה כדי להבין שיש מי שמנווט עבורנו את הדברים, מתכנן קובע וממציא. ברגע שנזכה להאמין שכל מה שקורה איתנו הוא כפי שרוצה בורא עולם, בהחלט נרגיע את הכעס המיותר ונפיג את תחושת התיסכול. כשנגיע לנקודה זו במסע הכרת מהותנו, נגיע גם אל השלום הפנימי אותו אנו מחפשים.

 

נגענו כאן במספר נקודות המהוות מחסום עצום בפני השגת השלום. כל אדם מכיר את עצמו ויודע היכן נמצאות נקודות התורפה שלו – כי האדם הכי קרוב אל עצמו. לכן גם כל אדם יודע מה עליו לתקן ולשפר כדי לזכות להרגיש שלם, וכמובן גם שלום.

 

את השלום אפשר להשיג בדרכים שהוצעו לעיל, אולם מעל לכל, ניתן להשיג את השלום בתפילה להשכנת שלום בתוכנו ובעולם כולו, כי גדול השלום "ולא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה, אלא השלום" (חז"ל).

 

ומי מאיתנו לא רוצה להיות כלי המחזיק ברכה ושלום? כולנו זקוקים ורוצים ברכות שישפיעו על כל תחומי חיינו, אולם ברכה ללא שלום ערכה מועט והיא אינה שלמה, מכיון שהשלום הוא הכלי שמחזיק אותה.

 

הדרך לשלום, הן הפנימי והן הכללי, היא ארוכה ורצופת נסיונות, מלאה בקשיים ומכשולים, ריבים וחילוקי דיעות, הן עם הזולת והן בתוך נפשנו. אולם אם נתבונן היטב נראה, שאין הצר שווה בנזק המלך – ועדיף במצבים מסויימים לוותר ולהבליג, כי העיקר הוא השלום המביא ברכה וזהו ניצחונו האמיתי של האדם.

 

כשנזכה לשלום פנימי ולהכרה במהותנו, נזכה לאחד שני דברים המנוגדים זה לזה בתכליתם – הגוף והנשמה, ואף נצליח להשיג ולבטא את הרצונות הטובים שבליבנו, ולבטל אחת ולתמיד את הרצונות הרעים המקוננים בתוכנו.

 

רבי נתן כתב שאהרן הכהן הגדול הוא התגלמות השלום, הוא היה רודף שלום וחסד ומפיץ שלום בעם ישראל. הוא זה שתיווך בין בני זוג בזמן ריב וויכוח עד אשר התפייסו, הוא זה שהשכין שלום בזמן שפרצה מחלוקת בין אדם לשכנו, הוא זה שזכה לכהונה גדולה לו ולזרעו עד עולם – בגלל הרצון והמאמצים לשמירת השלום. כל אחד מאיתנו צריך שיהיה ‘אהרן רודף שלום’ בתוכו, שישכין שלום בין עצמותיו ואבריו, בין גופו ונשמתו. וכמובן שדבר זה יוביל להשכנת שלום בין אדם לסובבים אותו.

 

יהי רצון שישכנו האהבה והאחווה, השלום והשלווה בתוכנו ובעולם כולו, אמן.