חכם ותם

חכם, מה הוא אומר?

 

אלך בעולם ואסתכל מה לעשות. והלך ושוטט בעולם ונעשה למדן ואיש חשוב מאוד, עד שהעולם ובני-העולם נעשו בעיניו כְּלֹא- וכאַין.

 

תם, מה הוא אומר?

 

אישתי תני לי אוכל! והיתה נותנת לו חתיכת לחם. ואחר כך ביקש: אישתי תני לי גם מהרוטב. והיתה נותנת לו אישתו עוד חתיכת לחם, והיה שמח מאוד ומשבח את הרוטב. ואחר כך ביקש: אישתי תני לי גם בשר. והיתה נותנת לו שוב פעם חתיכת לחם, והיה שמח עוד יותר ומשבח את הבשר.

 

רבי נחמן מברסלב סיפר מעשיות שבהן יש מוסר מחד, ומאידך מעשיות אלה טמנו בתוכן סודות גדולים מאוד. המעשה ‘מחכם ותם’ הוא אחד מאותם סיפורים שסיפר רבי נחמן לתלמידיו, כדי להסביר להם שני יסודות חשובים שקיימים בכל אחד ואחת מאיתנו – חוכמה ותמימות – שני יסודות שעל ידם ניכר אופיו של האדם.

 

וסיפר:

 

"מעשה בשני בעלי-בתים שהיו בעיר אחת, והיו גדולים בעשירות, והיו להם בתים גדולים, והיו להם שני בנים, לכל אחד בן אחד, ולמדו שניהם בחדר אחד. ואלו שני הבנים – אחד מהם היה בר-הבנה והאחד היה תם (לא שהיה טיפש אלא שהיה לו שכל פשוט ונמוך). ואלו שני הבנים היו אוהבים זה את זה מאוד, אף-על-פי שהאחד היה חכם והאחד היה תם ומוחו היה נמוך, אף-על-פי-כן אהבו זה את זה מאוד".

 

הכל טוב ויפה. שני אנשים שווים ברכוש ומעמד – ניכר כי יש שיוויון בין השניים. אך לא כך הדבר. לאחד היה בן חכם, ואילו לשני היה בן תם – כאן מפנה רבי נחמן את תשומת-ליבנו לעובדה שלאחד היה יתרון על השני. האמנם?

דבר נוסף שרבי נחמן שם עליו דגש הוא העיניין של: ‘אף-על-פי כן אהבו זה את זה מאוד’. מה משמעות העיניין?

דרך האדם לאהוב את הדומה לו. במילים פשוטות – אדם מתחבר לאנשים שהם ‘בראש שלו’ עם אותו קו מחשבה ודפוסי התנהגות זהים לשלו. אך כאן: אף-על-פי-כן אהבו זה את זה.

אז למה בכל זאת אהבו זה את זה? כי בזמן שיש תמימות יש חיבור ואהבה. התם במידותיו הוא אדם ענו ואוהב שמצליח להתחבר לכל אחד. האהבה בין שני הבנים הנ"ל היא למעשה גדולתו של התם ולא של החכם.

 

והמשיך לספר:

 

"לימים ירדו האבות מנכסיהם, עד שאיבדו הכל ונעשו אביונים, ולא נשאר להם כי אם הבתים שלהם והבנים שגדלו עם הזמן. אמרו האבות לבנים: אין בידינו לשלם עבורכם, עשו לכם מה שתעשו (כדי להתפרנס). הלך התם ולמד מלאכת רצען (סנדלרות). והחכם, שהיה בר הבנה לא היה רצונו לעסוק במלאכה פשוטה כזו, וישב בדעתו שילך בעולם ויסתכל מה לעשות, והיה הולך ומשוטט בשוק".

 

גם בחלק זה אנו רואים נקודת שיוויון נוספת – שני האבות יורדים מנכסיהם, ושניהם פונים לבנים שלהם שיצאו לחפש פרנסה.

 

תם, מה הוא עושה?

 

הולך ללמוד רצענות (סנדלרות) – מלאכה פשוטה, לא משהו. כל רצונו היה למצוא פרנסה שבעזרתה יוכל להתפרנס בכבוד, בסיס והתחלה להקים בית. לא מקצוע עם משרה בכירה. אדם תמים לא מבזבז ולא מזלזל בשום רגע. הוא צריך כסף, צריך אוכל, צריך…

 

חכם, מה הוא עושה?

 

הוא חכם. בעל הבנה. לא רצה לעסוק במשהו פשוט סתם כך. הוא רצה מקצוע מכובד, אבל אל לנו לשכוח עובדה חשובה: הוא חכם! על כן ישב בדעתו – אחרי שיחה קצרה עם עצמו מבלי להאריך בדיבורים – החליט שהוא יסתובב בעולם הגדול ויסתכל מה לעשות – טוב, חכם כמנהגו נוהג! הוא צריך תחילה לבדוק ה-כ-ל, לבחור ורק אחר כך להתחיל. מן הסתם הפגין זילזול מוחלט במצב בו היה קיים.

 

כאן מתגלות תכונות אופי על השניים:

 

התם – באמת אדם תמים ופשוט, מקבל באהבה את המצב, לוקח את עצמו בידיים וקדימה לעבודה. בלי הרבה חוכמות.

החכם – בררן, חוכמתו מעל לכל, לכן גם לא יכול לעסוק במשהו פשוט, הוא צריך לבדוק ולחקור. בעל גאווה, לא החליט מה הוא רוצה לעשות עם עצמו למרות שהמצב דוחק, הוא ‘הולך ומשוטט’ – הולך בשביל מטרה, ומשוטט ללא מטרה מוגדרת, אלא נהנה מראיית העולם – תכונה המעידה על משיכה אל דברים חיצוניים, דברים שיוצרים רושם. הוא לא מרוצה מהמציאות שבה הוא קיים, לכן הוא מעדיף לטייל בעולם הגדול.

 

אדם חכם באמת, לא צריך לשוטט בשוק. אדם חכם באמת מפעיל מיד את ההיגיון ומישב את דעתו, עושה חשבון נפש מה טוב ומה לא. מה כדאי לעשות ומה לא, אבל בטח לא הולך לשוק לבזבז את זמנו.

 

והמשיך לספר:

 

"והיה הולך בשוק וראה עגלה עם סוחרים. שאל את הסוחרים: מאין אתם? השיבו לו: מוורשא. שאל: להיכן אתם נוסעים? ענו: לוורשא. שאל: שמא אתם צריכים משרתים? וראו הסוחרים שהוא בר הבנה ומזורז, והוטב הדבר בעיניהם, וקיבלו אותו עמהם ונסע עימם ושימש אותם היטב עד בואו לוורשא. מאחר שהיה בר-הבנה, יישב עצמו: מאחר שכבר אני בוורשא, למה לי להתקשר עם אלו? אולי יש מקום טוב מהם? אלך ואבקש ואראה. והלך בשוק, והתחיל לחקור ולשאול על האנשים שהביאו אותו ואם יש טוב מהם. אמרו לו: האנשים הללו הגונים, וטוב להיות אצלם, אבל מצד שני קשה מכיון שהמסחר שלהם מגיע למרחקים מאוד (נוסעים רחוק מאוד)".

 

באמת, איזה כפוי טובה. הולך חוקר ושואל על אנשים שהרגע עשו לו טובה ונתנו לו טרמפ לוורשא. בנוסף לכך הוא גם מדבר עליהם לשון הרע – שואל אם יש אנשים טובים מהם. הנה הגיעה לידיו הזדמנות לשוטט בעולם הגדול כפי רצונו, שהרי דרכם של הסוחרים להגיע עם מסחרם למקומות רחוקים, אבל הוא, כזה חכם, מה הוא עושה? מישב דעתו לראות אם יש מקום טוב מהם. זו דרכם של חכמים – יש להם מאה רוצים מאתיים, יש להם מאתיים רוצים ארבע מאות. ועל כך אמרו חז"ל: אין אדם מת וחצי תאוותו בידו.

 

וכך חזר הסיפור על עצמו: החכם נדד ממקום למקום, החליף מלאכה אחת בשניה, עד אשר החליט שהוא צריך מקצוע קבוע ומכובד, לא להיות יותר משרת נודד. אז הוא שוב פעם מישב דעתו ומחליט: אהיה רופא גדול. והוא אכן נעשה רופא גדול מאוד, וכמובן שחוכמתו גדלה והתעצמה עד אשר העולם התחיל להיות בעיניו כלא וכאין. וגם בני העולם נעשו בעיניו כלא וכאין – עד לאן דירדרת את עצמך? כבר אין לך עם מי לדבר מרוב שאתה חכם!

 

רבי נחמן מספר לנו במעשיה זו על חכם ותם. על החכם והתם שיש בכל אחד מאיתנו. לנו יש את האפשרות לבחור. ככל שהאדם נעשה חכם יותר, כך הוא מתרחק מהתכלית האמיתית שלו ואף מבוראו. בורא עולם הוא לא מציאות קיימת בשבילו, ומכיון שכך הוא גם לא מאמין ולא נושא עיניו אל השמים לבקש את צרכיו, כי הוא חכם ומלא הברקות ועצות, לכן הוא לא צריך להתפלל. הוא גם לא שמח בחלקו. הוא רוצה עוד ועוד, ואף על פי שמשיג ומקבל הוא מבקש משהו אחר, מלאכה עשירה יותר, לדאוג לעתיד – יש לו עכשיו מה לאכול, אבל הוא חושב מה הוא יאכל בעוד עשרים שנה.

 

החכם במעשה זה הגיע לדרגה של אַין – אין אדם שיוכל להשתוות אליו, לכן גם אין לו חברים ואין לו עם מי לדבר. לאורך כל המסעות שהוא עשה בעולם הגדול הוא התייסר, למה? כי הוא זילזל בכולם והרחיק אותם ממנו – כאילו אומר להם: אם אתם לא צורפים מומחים, פילוספים, למדנים, רופאים ובעלי מעמד – אין לכם מה לחפש לידי. הוא מחפש את החסרונות שיש באנשים. הוא גם לא מוצא שום מקום ראוי לישון בו, כי בכל אכסניה שאליה הגיע הוא לא מצא חדר כיאה למעמדו, כך גם בעיניין הלבוש. אבל בסוף הסיפור מה קורה לו? הוא נעשה מוכה ומיוסר, מונח ברפש עד אשר הוא מואס בכל מה שלמד והאמין בו.

 

חכם אמיתי – מתבטל בפני כולם, משבח ומפאר כל אדם, שמח בהצלחת הזולת, שמח בחלקו ורואה רק את הטוב שבכולם. ועל חכמה אמיתית נאמר: "וחכמת אדם תאיר פניו".

 

התם במעשה זה, אף על פי שחי בדוחק ועוני, ונהנה מכל חתיכת לחם שהוגשה לפניו עד שדימה אותה לרוטב ולבשר, ונחשב לא פעם בעיני הסובבים אותו כמשוגע, היה תמיד שמח בחלקו – ומנהגו היה שהיה תמיד בשמחה. הוא ידע שהוא "ואני תפילה" – שופך ליבו בפני בורא-עולם עד שזכה לקבל את השפע הכלכלי והרוחני, כי העשירות היא מבורא עולם. בסוף סיפור מעשה זה אכן התם זוכה להגיע למעמד של שר ומושל – אדם שנוהג בתמימות וביושר יוכל להגיע לדרגות גבוהות – הן ברוחניות והן בגשמיות.

 

התמימות –  מובילה לאמת, והאמת מובילה ליושר.

 

החכמה – היא הבחירה והנסיון.

 

יש אפשרות ללמוד חוכמות שפות ועוד הרבה דברים. אולם ריבוי חוכמה תביא עימה סיבה להיכשל ולהילכד בתוך גאווה נוראית, או מאידך, להגדיל את האמונה והתמימות, כי בלי התגברות אין ערך ואין מהות לטוב.

 

אז למי היה יתרון על מי?