שגרה – האויב הגדול של האדם

 

"השיבנו אבינו ונשובה אליך, חדש ימינו כקדם" (איכה ד), אומרת כנסת ישראל לקב"ה. ומסביר רבי נתן שמכאן אנו לומדים, שעיקר התשובה תלויה בהתחדשות, שנאמר: "השיבנו – חדש" (ליקוטי הלכות, או"ח הלכות תפילין). כלומר, שאי אפשר להתקרב לבורא-עולם באמת, ולעשות רצונו בשמחה כראוי, אלא אם כן נמצא האדם במצב מתמיד של התחדשות.

 

עצבות נובעת מיסוד העפר (זוהר ח"ב, ריט), הדומם, חסר החיות, ואילו השמחה כל מהותה חיים, תנועה ושינוי.

 

"אסור להיות זקן", אומר רבי נחמן מברסלב. הוא אינו משתמש במילים "לא ראוי להיות זקן", או "לא טוב", אלא במילה אסור דווקא (גם בסיפור "מעשה בזבוב ועכביש" מזכיר רבי נחמן "זקן אחד" שבא לעזרת כוחות הטומאה להילחם בקדושה, ובודאי גם בגלל הנזק שב"זיקנה הרוחנית" הזו בחרו חז"ל ככינוי ליצר-הרע את התואר "זקן"). ובמפורש כתב רבי נחמן מברסלב: "עיקר תיקון האדם וכל העולמות התלויים בו, הוא על ידי בחינת התחדשות" (שיח שרפי קודש, א).

 

גם במציאות היום-יום מגלה כל אדם שכל מעשה, הן של קודש והן של חול, אפילו אם האדם חפץ בו ומוצא בו סיפוק, מאבד את חינו וטעמו ככל שהוא חוזר על עצמו.

 

"תענוג תמידי אינו תענוג", כותב רבי ישראל הבעש"ט הקדוש. ומשמע מכך שסיפוק ותענוג, גם בעבודת ה’, (שהיא כמובן המכוון העיקרי של דברינו), יכולים לנבוע רק מתוך מציאות של שינוי.

 

מדוע, אם כן, מעטים הם כל כך בני האדם אשר מפעמת בהם רוח התחדשות?

 

משום שבקרב רוב בני האדם קיימת נטייה "להתחפר" בתוך המוכר והידוע להם ולדחות מעל פניהם כל השתנות רוחנית, (לעיתים קרובות, למרבית הצער, מהווים שינויים גשמיים חיצוניים תחליף אומלל להשתנות אמיתית). והסיבה להתחפרות הזו בתוך כל המוכר היא שהמציאות המוכרת מספקת תמיד אשליית ביטחון, והשינוי יוצר חוסר ביטחון. הוא דורש אומץ, השקעת כוחות נפש ורצון, נכונות למאבק ונכונות לספוג אפשרות של כישלון. לכן, למרות ש"הזמן קצר" (אבות פ"ב) ואפשר להגיע לדברים לא ישוערו על ידי ההתחדשות (חיי מוהר"ן), עדיין "הפועלים עצלים" (אבות שם).

 

ואם ישאל האדם: "מה רע בשיגרה? מה רע בעבודת ה’ יציבה ובלתי משתנה, בחיים מסודרים וקבועים?" אכן, יש מעלות רבות לסדר ולקביעות, אולם אין די בהם. והראיה – כמה נרגשת היא התפילה הראשונה של האדם, כמה מסעירה היא הפעם הראשונה בה מניח יהודי תפילין. כמה שמחה ממלאה את ליבו של המבין לראשונה סוגיה כלשהי בגמרא, או יוצא לשדה להתבודד עם קונו. ואחר-כך, בפעם העשירית או העשרים או אולי אחרי שנה-שנתיים?…ההתלהבות בהכרח הולכת ופוחתת.

 

אם האדם אינו משקיע את כוחות נפשו כדי להתחדש, לחוש חיות חדשה בכל מעשה, משתלט הצבע האפור על חייו מהר מאוד. החשק לעשיה פוחת והולך ויש לגייס בכל פעם כוחות נפש רבים יותר ויותר, כדי לבצע דברים שבתחילה לא היוו שום קושי.

 

מי יודע אם לא כל אותם אנשים שנחלשים כל כך בקיום המצוות ואפילו עוזבים את הכל חלילה, מתחילים את הידרדרותם באותו אופן בדיוק: קרירות, חוסר-חיות, רצון חלש ורופף, ועשיה ההולכת ומתמעטת..משמע, אם כך, שהרגשת הנעימות והחיות בעבודת ה’ איננה "מותרות" ש"אפשר גם בלעדיהם". הרגשת הנעימות היא ה"דלק" היחידי המאפשר לאדם להמשיך ולצעוד ברצינות ולאורך זמן בדרך ה’, ולהצליח גם להעפיל מעלה מעלה.

 

לאמיתו של דבר, הרצון לדבר מה חדש, מסעיר ומעורר עניין, טבוע בלב כל אדם. ואם לא יופנה הרצון הזה לעליה רוחנית, בהכרח יופנה ל"התחדשות" המדומה של תאוות העולם הזה והבליו.

 

מהו בעצם "דבר חדש?"

 

חדש, משמע שעד עתה לא היה ידוע. נעלם, חידה שיש לגלותה. בתורה ובעולם כולו מצוי שפע של חידות כאלה. אכן, המסגרת החיצונית של קיום התורה והמצוות בדרך כלל קבועה וחוזרת על עצמה. אך התוכן הפנימי והעמוק שאפשר וחייבים לגלות בכל פעם מחדש בכל מצווה ומצווה הוא אין סופי. הוא מוכרח להיות כזה, מאחר ומקורו הוא מהאין-סוף בעצמו, מאין-סוף התחדשותו.

 

בכל צעד ושעל מלא העולם ברזים. המפגש עם הרובד היותר עמוק שבמילות התפילה, בלימוד התורה, בכל מצווה ואף בכל עשיה מותכת של חולין, הינו מרגש, מסעיר את הנפש וממשיך אל תוכה חיות. בהתנסותה בחיות כזו אין הנפש נמשכת עוד לתחליפיו הזולים של העולם הזה. רבי נחמן מכנה מפגש כזה: "להעלות את שבירת כלי החסד הנפולים לשורשם האמיתי, לקשר את ליבו לנקודה השייכת לו בעת הזו" (ליקו"מ ל"ד). כי בכל עת ובכל רגע ממש ישנה "נקודה", כלומר קטע מן המציאות, אשר נוגע אל האדם באופן מיוחד, ומסוגל ללמד אותו "שיעור" מיוחד, אם רק ידע לנצל כראוי את אותו הרגע.

 

שורש הרצון להתחדשות הינו תשוקת הנפש להתעלות תמידית, לשיבה אל מקורה, הוא "חי החיים" – מקור ההתחדשות.

 

חיים פירושם תנועה ("תנועה מורה על השתנות מרצון לרצון", ליקו"מ כ"א), החל מתנועת הכוכבים, וכלה בתנועת האטומים בתוך החומר. מוות – הוא עצירה, סיום התנועה.

 

חיים רוחניים אמיתיים הם תנועה תמידית בנפש אל אותו הרובד הרוחני שעדיין נעלם ממני. כמו שמכנה זאת רבי נחמן: "לבקש בכל פעם "נעשה ונשמע" חדש, שהיה נסתר עד עתה – שיתגלה" (ליקו"מ כ"ב). ועל כן "רשעים בחייהם נקראים מתים" (ברכות יח), כי חיים הם רק חיים חיצוניים, חיי גוף. גם בהם קיים רצון להתחדשות, אך מאחר ונפשם אינה בתנועה אל מקורה, שוכן בקירבם המוות, אף שלמראית עיני בשר נראים הם כחיים.

 

על פי האמת – ראוי שהאדם יתרגש מכל הנקרה בדרכו, שיראה בכל דבר אתגר, חידה חדשה שיש לפענחה, "שיעור פרטי" מבורא-עולם שיש ללמדו, שהרי העולם ומאורעותיו – כולם הם רמזים המיועדים אליו (ליקו"מ נ"ד).

 

גם בלימוד התורה צריכה להיות הרגשה שהאדם עומד בפני חידה שיש לחשוף, סוד שיש לגלות, ובעיקר, כפי שמלמד רבי נחמן "להוציא משפטי הנהגות ישרות מכל לימודו" (ליקו"מ ס"א). "במגילת ספר כתוב עלי" (תהילים מ) – על האדם לבקש: "מה כתוב כאן עלי?", "במה נוגעים לי הדברים הנאמרים כאן?". זהו קשר אחד עם התורה, קשר אישי, ריגשי, אמיתי וחי.

 

ודווקא באופן של הסתרה בנוייה התורה ובדוגמתה העולם, משום שזוהי הדרך הטובה ביותר לעורר באדם רצון, סקרנות לגבי פשר הדברים, וחשק לנוע אל פנימיותם.

 

"צדיקים אפילו במיתתם קרויים חיים" (ברכות יח). נפשם – תמיד בתנועה אל חידות אלוקיות חדשות.

 

(מתוך: "אור פנימי" מאת הרב ארז משה דורון, וכן באתר "לב הדברים")