אורח בעל כנפיים

 

 

אחר הדלקת נר חנוכה בלילה, אורח נכנס לבעל הבית, ושאל את בעל הבית: כיצד אתה מתפרנס?

והשיב המארח: אין לי פרנסה קבועה בביתי, רק מחייתי מן העולם.

ושאל האורח: מה אתה לומד?

והשיב לו. והיו משוחחים יחד, עד שנכנסו בתוך שיחת דברים היוצאים מן הלב. והתחיל בעל הבית להשתוקק ולהתגעגע מאוד, איך משיגים ומגיעים לאיזה דבר גבוה שבקדושה.

אמר לו האורח: אני אלמד עימך.

ותמה בעל הבית, והתחיל לחשוב אולי אינו בן אדם כלל, אך חזר וראה שהוא מדבר עימו כדרך בני אדם, אך תיכף נתחזקה בו האמונה באורח, והתחיל תיכף לקרוא לו רבי.

ואמר לו המארח: קודם כל אני מבקש ללמוד ממך איך להתנהג בכבודך, כי לעיתים קשה לאדם להיזהר לגמרי כראוי, על כן אני רוצה שתלמד אותי באיזו דרך של כבוד לנהוג איתך.

והשיב האורח: כעת אין לי פנאי, בזמן אחר שאבוא אליך אלמד אותך זאת. כעת אני צריך ללכת.

ואמר המארח: גם עניין זה אני צריך ללמוד – עד היכן ללוות אותך?

והשיב האורח: עד אחר הפתח.

 

והתחיל לחשוב, איך אצא איתו לבד, מי יודע מי הוא? והוסיף: יש לי פחד לצאת איתך.

ולבסוף יצא עימו. ותיכף שיצא איתו, חטף אותו והתחיל לפרוח עימו, ונעשה לו קר, ולקח (האורח) מלבוש ונתן לו ואמר: קח, מלבוש זה יחמם אותך, ויהיה לך אכילה ושתייה ותשב בביתך.

ופרח עימו, ותוך כדי כך הסתכל המארח וראה שהוא בביתו, ולא האמין בעצמו שהוא אכן בביתו, אך הסתכל, והנה הוא מדבר עם בני אדם ואוכל ושותה כדרך העולם. ותוך כדי כך חזר והסתכל, והנה הוא שוב פורח כבתחילה. חזר והסתכל, והנה הוא שוב בביתו. וכך חזר הדבר על עצמו זמן מה.

 

כעבור זמן, הוריד אותו המארח בין שני הרים בגיא, ומצא שם (המארח) ספר, והיו בו צירופי אותיות, והיו מצוירים שם כלים, ובתוך הכלים היו אותיות, ובתוך הכלים היו גם אותיות של הכלים, שמהם אפשר לעשות על ידם את הכלים עצמם, ונעשה לו חשק גדול מאוד ללמוד את הספר. והנה הוא שוב מסתכל והוא שוב בביתו, חזר והסתכל והנה הוא בגיא.

 

והתיישב בדעתו לעלות אל ההר, אולי ימצא שם איזה ישוב. כשהגיע אל ההר, ראה ששם עומד אילן של זהב עם ענפים של זהב, ועל הענפים תלויים כלים כמו הכלים שהיו בספר, ובתוך הכלים היו כלים שבעזרתם ניתן לעשות את הכלים האלו.

 

והיה חפץ מאוד לקחת משם את הכלים ולא היה יכול, בגלל שהיו סבוכים עם הענפים שהיו בעקמומיות. והנה הוא מסתכל והוא שוב בביתו, ונעשה הדבר בעיניו כפלא עצום, מה זה, שהוא פעם כאן ופעם שם? ורצה לספר את הדבר לאנשים, אך תהה בליבו: כיצד מספרים כזה דבר לאנשים, מי יהיה ראוי להאמין? ותוך כדי מחשבה, הסתכל מהחלון וראה את האורח.

והתחיל מבקש ממנו מאוד שיבוא אליו.

ואמר האורח: אין לי כרגע פנאי, כי אני בא אליך.

השיב: זה דבר מאוד מפליא, הרי אני כאן, ואיך זה שאתה בא אלי?

ענה לו: בזמן שרצית ללוות אותי מן הפתח, אז לקחתי ממך את הנשמה ונתתי לה לבוש מגן-עדן התחתון, והנפש והרוח נשארו אצלך, ולכן כשאתה מדבק מחשבתך לשם, אתה שם, ואתה ממשיך הארה ממנו אליך. וכשאתה חוזר לכאן, אתה כאן.

וחשב האורח: איני יודע מאיזה עולם הוא. מעולם טוב הוא בוודאי.

 

סיפור זה מתחיל בלילה, בחושך המסמל חיסרון. בזמן זה אדם נוהג לישון. הלילה מסמל את זמן התרדמה הרוחנית עם חוסר מודעות לגבי מהותו האמיתית של העולם. בשינה מסוג זה אדם נמצא במציאות דמיונית, לא משהו ממשי, והוא לא יודע מה מתרחש במציאות עצמה. הוא חי בתוך אשליה. אולם כשהוא מתעורר, הוא מבין שהוא למעשה היה ישן, ואז מתגלה מציאות שונה לחלוטין – המציאות האמיתית. כשם שיש שינה והתעוררות פיזית, כך גם יש שינה והתעוררות רוחנית. ברובד השני רוב האנשים נמצאים בתרדמה, חיים בתוך חלום ומנותקים לגמרי מן המציאות.

 

ולמרות זאת, בתוך כל החושך הזה, משהו, די עמום, מטריד את שינתנו. שלמה המלך אמר בשיר השירים: "אני ישנה וליבי ער". מי שאומר דברים אלו היא הנשמה – "אני ישנה" – ואיני מצליחה לקלוט כלום, אבל הלב ער, כי בתוך כל החושך הזה ישנה נקודה קטנה של ערנות, וזה היה עניין הדלקת נר החנוכה – להבת אור קטנה בתוך חושך של תודעה גדול.

 

במושגי הקבלה מתוארים שני דברים: התעוררות מלמטה, והתעוררות מלמעלה. כדי שאדם יתחיל להתקשר ולהבין מציאות רוחנית מסוימת, הוא צריך תחילה לקיים את ההתעוררות מלמטה מצידו. וכאן בא לידי ביטוי עניין הדלקת הנר – להדליק נר קטן. במילים פשוטות: להאיר מעט את החשיכה הרוחנית וחוסר המודעות שבהם האדם נמצא. ברגע שמתקיימת ההתעוררות מתחיל הרצון הפנימי, אפילו במעט שבמעט על מנת להכיר ולהתוודע אל הרוחניות, עד אשר היא מובילה בסופו של דבר לריחוף ותעופה לגבהים. (בדיוק כמו שקרה למארח שעף ממקום למקום).

 

כשאדם מוכן לאפשרות שקיימת מציאות רוחנית, אז: "אורח נכנס לבעל הבית". הבית, הינו מקום המשרה על האדם ביטחון בפני העולם, בפני מלחמות, סכנות וכל מה שיכול לארוב בחוץ. הבית מסמל את חייו הקטנים והרגילים של האדם, את הרגליו והנאותיו. להיות "בעל בית" – משמעו להיות בעלים על משהו, לנהל ולהחליט.

 

שואל האורח את בעל הבית: "כיצד אתה מתפרנס?"

 

נאמר בשיר השירים: "אני ישנה וליבי ער, קול דודי דופק פתחי לי אחותי רעייתי יונתי תמתי, שראשי נמלא טל קווצותי רסיסי לילה". הסביר רש"י – כלשון אדם שבא בלילה, דופק על פתח אהובתו, כאומר: בשביל חיבתך באתי בלילה בעת הטל או הגשם. גם כשקר בחוץ ויורד גשם, מישהו דופק בדלת ורוצה להיכנס, והמבקש להיכנס אינו סתם אדם, אלא מדובר במישהו שיש לו אהבה רבה למי שנמצא בפנים. הקשר של הבורא עם ברואיו הוא קשר של אהבה, קשר של חיבור. סמליות קשר לזה לקשר שבין איש לאישה הוא בעל עוצמה גבוהה, ולכן שלמה המלך משתמש בסמל זה.

 

אדם אהוב מבחוץ קורא אל האדם הישן: קום, התעורר!

 

לעיתים אדם עובר אירועים מסוימים בחייו, נתקל באנשים שונים, במוות, בדברים שמובילים להרבה סימני שאלה בחייו, סימנים שבעקבותיהם עולה בראשו מעין קריאה, כאילו מישהו דופק על דלתות מוחו וליבו.

 

אם כן, "כיצד אתה מתפרנס?" – היא למעשה שאלה על מקור חיותו של האדם, מה מחיה אותו? מה מהנה אותו, והאם זה מספק אותו? האם בזה נגמר העניין, או שמא יש דברים יותר עמוקים וחשובים?

 

על שאלה זו משיב המארח: "מחייתי היא מן העולם", וכאילו אומר: אין לי עבודה קבועה, אין לי מקור הנאה קבוע. פעם דבר אחד מחיה אותי, ופעם דבר אחר. לעיתים אני יכול ליהנות מאוכל מסוים, ולעיתים אני נהנה ממפגש עם חברים טובים, פעם מסרט ולפעמים מהעבודה. יש לי סיפוק ממה שהעולם מציע אך לא הנאה הבאה ממקור פנימי, וכפי שהשיב לו: "אין לי פרנסה בביתי" – כלומר בתוכי.

 

השאלה השנייה הייתה: "מה אתה לומד?" – בעצם שאלה זו, רומז האורח שלא הבנת כראוי את שאלתי הראשונה, כי העולם הזה הוא כמו ספר לימוד. תביט על חייך: מה אתה לומד מהם, מה אתה לומד מהסביבה, ממה שאתה רואה – תסתכל על החיים, על העולם. מכל דבר ניתן ללמוד ולכל דבר יש מסר העומד מאחוריו, ישנה גם משמעות – האם השכלת ללמוד את כל זה?

 

האורח השיב לו מה שהשיב לו. כאן למעשה מתחיל הוא לחשוב על המשמעות של כל מה שקורה סביבו, וזו אכן התקדמות. "והיו משוחחים עד שנכנסו בתוך שיחת דברים היוצאים מהלב" – כשאדם מתחיל לחשוב על החיים בצורה רצינית, הוא מתחיל לגעת בליבו, להרגיש שהוא כבר לא מעוניין בדרך חיים סתמית בעולם הזה. העולם מלא תביעות: אחד רוצה ממני דבר מסוים, אחד רוצה כסף, למעשה כל אחד רוצה ממני משהו אחר, אולם לא סתם, לכל דבר יש משמעות.

 

כשמתחילה ההשתוקקות להבין כיצד פועלים הדברים, מתעוררת תשוקה לדבר אחר ולמשמעות אחרת – לתוכן שייתן טעם בכל מעגל הקסמים הזה שנקרא חיים. כשרוצה האדם להבין כל זאת, הוא יכול לשמוע את האורח שבתוכו אומר לו: "אני אלמַד איתך" – זאת אומרת שמשהו מבפנים אומר לו: יש מציאות כזו של משמעות, לחיי האדם יש מטרה ששווה לו עבורה לעבור את כל מה שעובר עליו. יש תוכן שאפשר להגיע אליו.

 

כאשר מבקש האורח שהמארח ילמד אותו, משיב האורח: "כעת אין לי פנאי, אבוא אליך בזמן אחר ואלמד אותך" – מה קורה כאן? האדם כבר קם ופותח, הוא כבר רוצה ומעוניין, אולם הצד השני פתאום בורח ומתרחק. כאן מסביר רבי נחמן את העיקרון: כשאדם מתחיל תהליך רוחני מסוים, אז לכאורה מפתים ומעוררים אותו, אבל אחר כבר לא. מכאן אומרים לו: תבוא לבד. נראה איך אתה מצליח להתגבר על הקשיים. הוא כבר לא ילד קטן שמחזיקים לו את היד. למה לא? כל ילד שמחזיקים את ידו ישאר ילד קטן אפילו אם יתבגר, שהרי חינוך מבוסס על: קצת להחזיק וקצת לעזוב, רק כך האדם לומד להיות עצמאי – והתנאי הוא שבאמת רוצים להיות עצמאים כולל עצמאות רוחנית.

 

לאחר שהמארח עשה צעד קטן, וליווה את האורח "עד אחר הפתח" – הוא למעשה עשה צעד מבחינתו לקראת הרצון לקבל תוכן ומשמעות, שיכול להיות תחילה זר ולא מוכר, אבל כדי לקבל דברים אחרים צריך לעשות משהו, להשתחרר, לוותר מעט על כל מה שנראה בטוח, על הרגלים קודמים בתוך ביתו. וכשיוצאים, מה קורה? מיד מתחילים לעוף. אדם מתחיל להסתכל על כל הדברים מלמעלה ומרגיש מעין שחרור מכל הצער שנגרם לו בחייו, שחרור זה הופך אותו להיות אדם קצת יותר מאושר ופחות סגור.

 

המארח עף, אך לא בכנפיים שלו (אלא בעזרת "המלבוש" שנתן לו האורח), הוא עדיין נתמך כמו ילד קטן. תהליך ‘התעופה’ ייקח קצת זמן. אולם למרות ההמראה – "בתוך כך הסתכל והנה הוא בביתו" – למרות הנסיקה למרומים, הוא צולל בחזרה לגשמיות: להרגליו ולתפיסות עולם מצומצמות – וכך קורה הדבר מספר פעמים. וכשחוזר הוא לביתו: "לא היה מאמין בעצמו שהוא בתוך ביתו" – האם זה מה שיקרה אחרי תעופה כזו?

מסביר רבי נחמן: אחרי עליה באה ירידה ואחריה ירידה וכן הלאה – וזהו למעשה העיקרון. חייבים לעבור משברים וגלים, חייבים להתנסות בחיים האלה בטרם יהיו לנו ‘כנפיים’ משלנו. אדם שיודע זאת, לא מתבלבל לא מתרגש ולא מתייאש, אלא ממשיך הלאה, מכיוון שאחרי ירידה באה עליה.

 

כשראה המארח את האורח מהחלון ביקש ממנו שיבוא אליו, אבל כמו בפעם הראשונה. אולם האורח ברח: "אין לי זמן אני הולך אליך" – איזו מן תשובה זו? המארח אומר לאורח: "תבוא אלי" – כאילו אומר: אני רוצה שהכל ילך לי חלק בחיי, לכן תבוא אלי כמו בפעם הראשונה, שתהיה קרוב אלי, שהתחושה שקיבלתי בפעם הראשונה לא תחלוף, בלי הפסקה של ירידות – משמעות הדבר הוא שלעיתים האדם לא מחפש תנועה כזאת בחייו, הוא רוצה להיות במצב קבוע וטוב, קשה לו לקבל שינויים ולכן תמיד יחפש יציבות. ולכן אומר האורח: "אני הולך אליך" – בדרך האמיתית שתוביל אליך, ולא בדרך שאתה רוצה, הדרך ‘החלקה’.

 

לעיתים יש לנו קושיות על בורא-עולם, לא תמיד אנו מבינים איך הוא מתנהג, למה קורים דברים כאלה ואחרים. ואומר רבי נחמן: טוב ויפה שיהיו לנו קושיות על הבורא. אם היינו מבינים הכל ולא היו לנו קושיות לגביו, אז מה היה מבדיל בין הבורא לנברא?

 

חייו של האדם לא מתנהלים כפי שהוא רוצה, או כפי שהדברים נראים בעיניו. ונאמר: "לא מחשבותיכם מחשבותי, ולא דרככם דרכי" – כמו שהשמיים רחוקים מהארץ, כך מחשבותי רחוקות ממחשבותיכם. אולם הגיבור בסיפור זה אומר לו: תבוא אלי ותהיה איתי כמו שאני מבין שאתה צריך להיות איתי. ואז משיב הבורא: אין לי זמן, אני מעל התפיסות הגשמיות של האדם, אבל זה בסדר, כי "אני הולך איתך", אני הולך אליך בדרכי שלי, וכשתבין זאת, שאני אגיע אליך בדרכי שלי, בסופו של דבר אגיע!

 

 

(מתוך ספרו של המחבר "אורח בעל כנפיים")