מה אומרות לך המילים “הגשמה עצמית”?

שלום,

 

ברצוני לבקש שתתייחסו לנושא שלדעתי מעיק ומציק לאנשים רבים בציבור החרדי. הנושא הוא: "הגשמה עצמית", וכן "איך אני יכול למצוא את עצמי".

 

אני יודע שהמילים האלה קצת מעורפלות, ואולי יש להן תהודה שלילית בעיני אחוז מתוכנו, אבל בכל זאת יש רבים (אני לפחות יודע על רבים) שמרגישים בתוכם איזה רצון ‘לעשות משהו עם עצמם’ – משהו שיעניק סיפוק ותחושת הישג.

 

לא תמיד מעניקה העשייה היום-יומית את הסיפוק המבוקש, אולי הדבר הזה מעיד על קטנות דורנו, אבל בסופו של דבר, מי שאינו שמח בחלקו אינו מקרין שמחה לבני ביתו, וחייו, בכלל, נעשים אפרוריים ומייגעים.

 

אודה לכם מאוד אם תכתבו בנושא זה. וקודם כל, כיצד אפשר לדעת אם מושג מסויים הוא חיובי או שלילי במהותו – שהרי כל אחד אומר על כך משהו אחר, ושנית – כיצד יכולים אנשים חרדיים ‘להגשים את עצמם’.

 

בברכה,

יצחק ב. – מורה

 

****

 

שלום,

 

נדמיין לעצמנו משאל רחוב קצר, שבמסגרתו אנחנו עוצרים עוברים ושבים ובשכונותינו ושואלים אותם, "סלח לי, מה אומרות לך המילים "הגשמה עצמית"?

 

התגובות שנקבל יתחלקו, כנראה, לשתיים. יהיו מי שיאמרו שהרעיון דווקא נשמע טוב, מדבר אליהם, מסקרן אותם, וזה בדיוק הדבר שהם זקוקים לו ומה שחסר בחייהם – קצת מקום וביטוי גם לעצמם ולרצונותיהם.

 

אחרים יאמרו שזה "מריח רע". עוד משהו "לא יהודי" שמנסים "לגייר" אותו בכוח. מי שמע אי פעם בכלל על דבר כזה? וכי אובותינו הקדושים עסקו ב"הגשמה עצמית"??? לנו, יש ברוך ה’, תורה ומצוות, אנחנו לא צריכים את כל ה"דברים האלה"… מעבר לאסוציאציה המיידית שיוצר המושג אצל השומע, מי צודק? והיכן האמת?

 

 

בבואנו לדון בסוגיה זו של ‘הגשמה עצמית’, נתייחס לשתי שאלותיך, וראשית לשאלה האם המושגים שהזכרת הם מושגים חיוביים או שליליים.

 

נעמיד לרגע על "ספסל הנאשמים" מישהו אחר. שמו של הנאשם האמיתי הוא "אסוציאציה", דהיינו התגובה הבלתי רצונית שמתעוררת בדמיוננו בשעה שמזכירים לנו מושג כלשהו.

 

זה בסדר שיש בנו כוח של אסוציאציה. אם הוא טבוע בנו, כנראה שיש בו צורך, אבל השאלה הגדולה (ולעיתים קרובות גם הרת הגורל) היא: מדוע אנו מניחים לכוח הזה דווקא להתוות לנו דרך? מדוע אנו מתייחסים אליו כה בכובד ראש ומניחים לו להכריע בהחלטות כה רבות וחשובות בחיינו?

 

הבה ונתבונן על עצמנו ועל תגובותינו. כמה פעמים, למשל, אונ חורצים משפט על אדם מסויים בגלל שהוא "לא נראה לי"?…על סמך מה הוא "לא נראה"? סתם, קשר דמיוני עם איזו דעה קדומה על צבע עורו, סגנון דיבורו, הייחוס או חוסר הייחוס המשפחתי שלו – ובזה סגרנו עליו את הגולל…

 

ככה אנחנו שופטים, לעיתים קרובות, אנשים, וככה אנחנו נוטים לשפוט רעיונות. פעמים רבות, מה שמחליט אצלנו בראש אם רעיון מסויים הוא נכון או לא, יהודי או לא וכו’ – איננו, כפי שראוי להיות, בירור אמיתי ויסודי של הרעיון, אלא פשוט אסוציאציה, קשר מחשבתי דמיוני ובלתי מבוסס.

 

לאחד זה "נראה רע", לשני זה "נשמע טוב", וכך "מתגבשות" דעות והשקפות עולם רבות שאיש מחסידיהן לא בירר אותן לאשורן, והאדם צועד בגאון בעקבות רגשותיו ומערכת הקשרים הפרטית והלאו-דווקא הגיונית שלו עצמו.

 

הוא הדין בעניינינו. את הפוסל "הגשמה עצמית" רק בגלל שזה "לא נשמע לי יהודי", נשאל, מנין לך? האם ברור לך במה, בעצם, מדובר?

 

וגם על הטוען "זה נשמע לי טוב", נקשה – אז מה אם זה "נשמע לך", אולי זה באמת לא יהודי? אולי זה אפילו אסור, מזיק לטווח ארוך או קצר?

 

ולשניהם נאמר, אל תסמכו על "חוש הריח", על כוח הדמיון האסוציאטיבי, בדקו במה מדובר בדיוק. עיקרון זה של בדיקה אמיתית ובירורו, מן הראוי שננהיג גם בנוגע לשאר מושגים הנבחרים או מאומצים מבלי בדיקה: "אנרגיות רוחניות", "רגשות מודחקים", ושאר חבריהם המצויים עתה מאוד בשוק, גם במחננו.

 

 

ננסה בסייעתא דשמיא לעשות מעט סדר במושג "הגשמה עצמית" ולהאירו באור של תורה.

 

באופן שאנו משתמשים בו כיום, המושג "הגשמה עצמית" הוא מושג מודרני המיובא מתרבות המערב. שם, אכן אינו אלא עוד נדבך בחיפוש אחר העונג והשחרור מכל עול ואחריות. "תנו לכל אחד לעשות את מה שהוא רוצה, את מה שהוא אוהב ואת מה שמתאים לו, ואז יובא המין האנושי אל אושרו ותכליתו, בהיות כל פרט בו מרוצה ממקומו ומחייו משום שהוא "הגשים את עצמו".

 

בביטויים כאלו של פריקת עול והגשמת כל מאוויי אנוש בודאי שאין לנו כל עניין. הגשמה עצמית כזו של כל רצונות האדם, תביא, וכבר הביאה, רק חורבן לאנושות בכלל ול"מגשימי עצמם" בפרט.

 

אבל האם ניתן להסיק מכך שכל ‘הגשמה עצמית’ היא פסולה מעיקרה? האם כותב המכתב הנכבד תיאר מצב ‘מיובא’ ורק חזר על מילים שאופנתי היום לדקלם אותן, או שהוא מתאר מצב אמיתי המאפיין רבים מתוכנו?

 

כמי שבא במגע עם אנשים נראה לי, שהמכתב מתאר מצב אמיתי של אי שקט הקיים אצל רבים וטובים מבינינו. יש אנשים עובדים שאינם אוהבים את עבודתם, יש אנשים שלא עובדים שאינם מרוצים ממצבם, ובכלל, ישנם רבים שחסרה להם מאוד שמחת חיים אמיתית הנובעת מעשיה של יצירה וסיפוק. לכל אלה, חסרה, באמת, ההגשמה העצמית, אבל לא זו המערבית, אלא זו היהודית, האמיתית.

 

כותב הרמח"ל (דרך השם חלק א, פרק שלישי סעיף יב): "וכל נברא משתלם כשפועל מה שחקק לו הבורא יתברך שמו שיפעל, וחסר משלמות כל זמן שלא יפעלו".

 

הווה אומר – כל נברא, כל נברא ממש, משלשול קטן שבים עד לגדול המלאכים שברקיע – מבקש את שלמותו. שלמות זו מושגת רק כאשר כל אחד "פועל מה שחקק לו הבורא יתברך שמו שיפעל", כשהוא עושה את מה שמוטל עליו, את מה שחקוק בטבעו ותכונותיו. שהרי לא במקרה בראו היוצר דווקא כך ולא אחרת, רק הפעולה עם "החומרים" שיש לו – תביאהו אל שלמותו.

 

אומנם ליתוש או למלאך אין כל קושי ב"הגשמת עצמם" שהרי הם כבר "מוגשמים ועומדים" ופועלים ממילא את "מה שנחקק בהם", כך הם חיים בשלמותם, אך שכר ועונש אין להם.

 

האדם, לעומת זאת, בר בחירה, ובחירתו – להתדבק בשלמות או להתפתות, כדברי הרמח"ל, ולהילכד בתעתועי החסרונות. אם יבחר האדם להשיג את השלמות ולא להתפתות, הרי שהדרך להשיגה היא "להגשים את עצמו" – כשיפעל "מה שחקק לו הבורא יתברך שמו שיפעל".

 

 

וכאן אנו נוגעים בהבדל התהומי בין הגשמתנו להגשמתם של הגויים. ושורש ההבדל – בהבנת המושג "עצמי".

 

לדידם של אלו שלא זכו לאמונה באלוקים חיים, "עצמי" פירושו "כולי", כל מה שיש בי, גוף ונפש, זכרונות, רצונות, מאוויים ודחפים שונים. את הכל – רוצים "להגשים" ולהביא לידי מימוש, והלא יש באדם גם רע, כידוע…

 

אליבא דשיטת המערב – כל מה שהוא "עצמי", כל מה שהוא "אני", כל מה ש"בא מבפנים" (תוך הסתייגות מעורפלת ומטושטשת מפגיעה בזולת) הוא כשר וישר וראוי, ויש להגשימו כדי להשיג את האושר.

 

אבל אנחנו למדנו אחרת. אצלנו העצמי אינו הכל, כי אם הנשמה בלבד, שהיא חלק אלוק ממעל, עצם האדם. הגוף איננו "עצמי", רק כלי שרת בידי העצמי. את תאוות הגוף, הכלי, אין עניין להגשים. תפקידו – משרת בלבד. "כי עיקר עצמיות האדם שנקרא אצל האדם "אני" הוא הנשמה, שהיא "עצם הקיים לעד", כותב רבי נחמן מברסלב (ליקוטי מוהר"ן תורה כב, סעיף ה). ואילו הגוף, עם כל הכבוד לרצונותיו וחלומותיו אינו "אני", כי אם כלי ו"מרכבה" לשאת ולשרת את ה"אני" האמיתי, העליון, הלא היא הנשמה.

 

והנשמה שלנו חפצה למצוא לעצמה ביטוי הוגן וראוי ונעים בכל מישורי הפעולה שקיבלה בעולם הזה. וזה לגיטימי ומותר, ויתרה מזו – ראוי ונכון לשאוף לחיים הרמוניים שלמים ושמחים, בחיי משפחה וחברה, בעבודה, בפעולות היומיומיות הפשוטות ביותר, כמו גם, בודאי, במצוות ובחיבור שלנו לקודש.

 

קשה להרחיב ולפרט איך מוצאים הגשמה עצמית בכל חלקי החיים, אבל חשוב לדעת לקרוא, לפחות, ‘איתותים’ פנימיים בתוכנו, המצביעים על צורך בשינוי, ועל כמיהה פנימית להגשמה ולביטוי.

 

 

כולנו נתקלים בחיינו במצבים של מתח, אי-שקט, אי-נוחות ואי שביעות רצון מעצמנו או מצורת חיינו, כולנו גם מבינים שלא מציאותי לצפות מהחיים שיהיו תמיד נעימים ושלווים.

 

אבל תחושה מתמדת וקבועה של אי סיפוק וחוסר שביעות רצון בעבודה, בזוגיות, בהורות או בקיום המצוות, בהחלט "מאותת" שמשהו לא בסדר ושצריך לחפש מוצא ושינוי. אי שקט מתמיד מאותת על כך שיש חלק כלשהו בנו שאינו בא לידי ביטוי. משהו ב"עצמי", בנשמה, שקורא להגשמה, וצריך לאתר אותו ולטפל בו.

 

יש אנשים, שמכוח חינוכם או סתם מכוח ההרגל ימשיכו ללכת בתלם ולא יקשיבו לאותות המצוקה שלהם עצמם, אולם סכנתם גדולה. אין אנו מקדשים את הסבל ואין אנו סוברים כי יש בו תכלית כשלעצמו. אחת מתכליותיו, כפי שהורונו חז"ל – התראה. כשם שכאב גופני נועד להתריע על בעיה, על מנת שנטפל בה – כך הוא גם בנוגע לכאב נפשי, אפילו קל, אם הוא מתמיד!

 

כי יש אומנם "סבל טוב", כאב חיובי, של התמודדות עם החיים, כאשר אנו רואים בהם אתגר. זהו כאב המוליד חיים, כמו בלידה, שכרוך בו גם סיפוק שבתחושה "התאמצתי ועשיתי ואני נהנה ממעשי" – סבל כזה אין בו רע ואין הצדקה לברוח ממנו.

 

אבל יש סבל סיזיפי, חסר תכלית, של לעשות שוב ושוב ושוב משהו שאתה לא אוהב (כדאי לברר האם זה משהו שאתה באמת מוכרח לעשות או שאתה יכול לבחור אחרת). וסבל כזה מביא אותך בסופו של דבר לעצבות שמביאה אולקוס, או עייפות כרוניים או לסתם יאוש מהחיים.

 

מי שמבחין באותותיו של סבל כזה, באיזה תחום שלא יהיה, מי שחש שאיבד את חדוות החיים בעשייה או בקשר עם זולתו – הוא זה שנזקק עתה לרפואתה של "ההגשמה העצמית". לחפש ולברר מה לקוי, איזה חלק בו לוטה בערפל ואלו כוחות בנפשו מבקשים הגשמה.

 

*****

 

 

במכתב הנ"ל נגענו מעט בחשיבותה של ההגשמה העצמית וב"איתותים" שנפשנו מאותתת לנו כאשר היא במצוקה. הפעם ננסה לגעת בכמה השלכות ממשיות של הגשמה או חוסר הגשמה עצמית.

 

בא אלי פעם חבר שעובד כמהנדס. הוא מתפרנס היטב במקצועו אבל מאוד לא מרוצה ממנו. "אני ממש נרדם באמצע העבודה", סיפר, "זה פשוט לא בשבילי". מה דחף אותך ללמוד הנדסה? "כולם אמרו, שההנדסה היא המקצוע שהכי מתאים לי. גם חברי הטובים פנו ללימודי הנדסה, היה ברור שאנחנו ממשיכים ביחד".

 

בחור אחר סיפר, שהוא עובד כרופא ילדים. המקצוע הזה נשמע מרגש ומיוחד, אבל הוא, מסתבר, פשוט עובר סיוט בעבודה. "אז למה בחרת דווקא במקצוע הזה?" הקשיתי. מסתבר שלא הוא בחר, בחרו בשבילו. מי? ההורים. למה? כי זה מקצוע מכניס, מכובד ונדרש, ומעל לכל ‘זה מאוד מאוד מתאים לך’, כך הגיעו כולם למסקנה. כולם, חוץ ממנו. עכשיו הוא סובל ממיגרנות חוזרות ונשנות ואף אחד לא מבין למה, הרי יש לו מקצוע כל-כך מוצלח…

 

האם מצאתם את עצמכם או נתקלתם פעם במישהו הנתון במצב דומה? יש להניח שכן. אז למה מעטים כל כך קמים ומשנים, מחפשים משהו אחר שמתאים להם יותר?

 

מסתבר שיש איזה "שד" הלוחש באוזני כולנו, "אין ברירה, זה המצב, חייבים להמשיך". הוא – השד – יודע היטב לאיזה מחלות גוף ונפש עלולים הדברים להוביל וזו בדיוק מטרתו, אבל לנו הוא "מוֹכר" שפשוט אין לנו ברירה, ו’כאלה הם החיים’".

 

 

יש דברים, גם בעבודה, גם ביחסי אנוש וגם בחובותינו כלפי שמיא, שאנחנו חייבים ומוכרחים לעשות. על כגון זה טבע המרש"א את אימרתו (חידושי אגדות בבא בתרא, דף פ): "ההכרח – לא יגונה ולא ישובח". מה שמוכרחים – מוכרחים.

 

אם רעבים ללחם אי אפשר להיות בררן בבחירת המקצוע. את ילדינו או הורינו אי אפשר להמיר באחרים, זה מה שקיבלנו ועם זה אנחנו צריכים להתמודד – ובשמחה.

 

אבל יש תחומים לא מעטים, שבהם יש לנו ברירה. שם אנחנו לא "מוכרחים" באמת, אלא רק חונכנו או התרגלנו לפעול בדרך זו. בתחומים לא מועטים של חיינו, זכותנו, ובעצם חובתנו, לקום ולעזוב ולחפש מקומות טובים יותר עבורנו. זכותנו לחפש לעצמנו עיסוק מתאים ומחייה יותר אם עיסוקנו הנוכחי אינו גורם לנו שמחה, ולא משנה ‘מה יאמרו אחרים’, ולעובדה שכולם בטוחים שזה המקום המתאים לי ביותר אין כל חשיבות. זכותנו לחפש לעצמנו סביבה אחרת לגור בה, אם בסביבה הנוכחית יש אנשים או נתונים שטורדים את שלוותינו הפנימית בקביעות, זכותנו לחפש שותפים אחרים לעבודה או חברים המתאימים יותר לרוחנו – גם אם כרוך הדבר באי נעימות ראשונית ובתקופת התמודדות קצרה, שבעקבותיה תבוא רווחה.

 

כי אם גם במקומות שבהם הבחירה בידינו, נתרגל להרכין ראש ולסבול בשקט, להחניק את הציפיות לסיפוק, להדחיק את הכמיהה הבסיסית לאושר, אם נסגל לעצמנו גישה פטאלית מסוג "ככה זה בחיים", החיים כבר לא חיים וסופה של נפשנו המדוכאת תדיר להתנקם בנו באופן כזה או אחר. אם בחולי הגוף (ממיגרנות ואולקוס ועד סרטן, חלילה), אם בחולי הנפש (עצבנות, עצבות, עצלות ודיכאון), ואם בחולי הרוח, קרי מרד גלוי או נסתר – כלפי שמיא וכלפי תורת ה’.

 

 

שורש הדבר הוא – שאנו מבקשים חיות, כולנו רוצים להיות "שווים משהו" ובעלי ערך, להרגיש שיש טעם וצורך בקיומנו. איננו בעלי חיים, ולכן לא די לנו ‘להתקיים’ סתם, על מנת לצאת ידי חובה, להעביר יום אחר יום תוך מילוי מטלות קבועות של שיגרה. יש בנו משהו ייחודי, השואף לעשות דבר שאיש לא עשה ולא יוכל לעשות. במכתב הנ"ל הסברנו שהרצון להיות מקורי, מיוחד, כביר, חד בדרא, שהוא הרגש המלווה את רעיון ההגשמה העצמית – נובע מתוך נשמתנו, משום כך ברא אותנו הקב"ה, עם יחודיות שאין בזולתנו ועם מטרה ש’נפעל מה שחקק לנו’. לנו, לכל אחד ואחד, בנפרד. במיוחד. באופן חד פעמי שלא ישנה ולא יחזור על עצמו לעולם.

 

ברור אם כן, שמחובתנו לחפש את המקום המתאים לנו את התפקיד שבו נחוש שאנו ממצים את יכולתינו ומגיעים ליצירתיות ולשמחה. לכן זוהי התשובה הברורה והמפורשת לשאלתו של המורה (מהמכתב לעיל): "ההגשמה העצמית המקורית באה מתוך היהדות. היא חיובית, נכונה ואף חיונית ברוב תחומי החיים. באמת, חובה עלינו לבדוק את מקומנו ולחיות מתוך שמחה".

 

האם אתם סבורים שאחרי שנשמיע תשובה נחרצת זו באוזני אנשים ונשים שאינם ‘מוצאים את מקומם’ – יצאו כולם בתחושת הקלה לחפש את הדורש תיקון בחייהם ולתקנו, עד שיגיעו אל האושר? ובכן, במרבית המקרים המהפך המבורך הזה לא יתרחש.

 

מסתבר שרובינו מפחדים, בעצם, להיות מאושרים. כן, כן, אין כאן טעות דפוס. למרות הרצון והדיבורים על חיים מלאים וטובים, ועל החיפוש הפנימי אחר חיות ותוכן לפעולות ולמחשבות, כשזה מגיע לידי מימוש, כשזה כבר "עומד אחר כתלנו", פעמים רבות אנו פשוט נסוגים.

 

בודאי יש לנו הרבה סיבות מוצדקות לכך, "אי אפשר", "אין זמן", "אין כוח", "אסור", "מה יגידו?", "זה בעצם לא מתאים לי", ובכלל, "מי אמר שזה בעצם נחוץ?" – בתירוצים המגוונים הללו, כמעט כל אחד מאיתנו מכשיל את עצמו כשזה נוגע למעשה, ולהאשים – תמיד יש את מי.

 

האמת העצובה היא שאנחנו, בעצם, מתקשים להאמין שאושר או עונג עשוי להיות באמת מנת חלקנו. נוח לנו יותר להתחפר בתפישת העולם המקובלת של ההלקאה העצמית: מי אני בכלל, אינני ראוי לאושר ולטוב, לאחד גרוע כמוני – אין שום סיכוי להצליח.

 

לפי השקפת היהדות והתורה, כל האמירות הפנימיות האלה, הבאות להמעיט מכוחנו ולשתק את יכולתינו, הן בפשטות ‘היצר הרע’. הוא זה המעוניין להותיר אותנו ‘תקועים’ ולמנוע מאיתנו להשתנות, מפני שיש לו אינטרס ברור לדכא את רוחנו, להעציב אותנו, ובכלל – להכניס לחיינו את כל הרגשות השליליים מסוג יאוש, תיסכול ופחד, שיובילו אותנו בסופו של דבר, שוב לזרועות היצר.

 

 

אומנם, גם מי שקיבל ‘אומץ’ לחשוב על שינוי, עדיין עשוי להיתקל בסוג ערמומי ומצוי של ‘טעות אופטית’. גם מי שקם ומכריז בפני עצמו או בפני אחרים, שהוא הולך לשנות את חייו, עלול בנקל לטעות ולהטעות. כי שינוי והגשמה אין פירושם תמיד פעולה חיצונית. ואם אין אנו מבינים את בעיותינו באופן פנימי ומהותי, יתכן מאוד שפתרונות חיצוניים לא יגעו בשורש הבעיה, וממילא זו תצמח ותופיע מחדש.

 

אם אני לא מסתדר עם מישהו, מוטב לי, בטרם שאחפש שותף חדש, לבדוק לעומקה את השאלה למה אני לא מסתדר איתו. יתכן מאוד, שאגלה בתוכי דברים שדורשים שינוי, ואם אתקן אותם אני עשוי להסתדר איתו היטב. יתכן למשל כי הסיבה לאי שקט וסיפוק ביחסים עם אדם או בעבודה, נובעים מן הציפיות המוגזמות שלי. וציפיות, כידוע, עשויות פעמים רבות להיות רחוקות מאוד מן המציאות.

 

נמצא, שציפיותיי המוגזמנות או המוטעות, הן הסיבה למצוקתי, ולא הזולת. אם אצליח להיפטר מהן או להשוותן למציאות, אני עשוי אפילו לגלות שותף נעים וחביב, או עבודה שמתאימה לי להפליא.

 

רק אם הבירור הזה מעלה חרס, והשינוי הפנימי נראה בלתי אפשרי או לא שייך, יש לקום באומץ ולשנות את פני המציאות החיצונית. אז, רק אז, יתכן שזהו השינוי הנדרש.

 

(מתוך הספר "התבהרות" של הרב ארז משה דורון, וכן באתר "לב הדברים").