הבדל קטן עם משמעות גדולה

 

 

התכלית בעבודת ה’ היא להשיג אותו יתברך בהשגה אחר השגה, ולמעלה למעלה יותר ויותר. ברם, בניגוד למה שנראה לאדם, אין הדרך להשגה זאת על ידי חכמות וחקירות, אלא ההיפך הגמור – ככל שיהיה האדם יותר פשוט ותמים, כך יוכל להשיג יותר ממנו יתברך.

 

הקב"ה, באמת, הוא פשוט בתכלית הפשיטות ואין יותר פשוט ממנו, כי הפשיטות מורה על תמימות, ותמימות פירושה שלמות ואחדות, ואין יותר שלם ממנו יתברך ואין יותר אחדות ממנו יתברך, כי הוא עצם האחדות, כמו שכתוב: "שמע ישראל, ה’ אלוקינו, ה’ אחד".

 

לכן אנו רואים שאותם צדיקים שזכו למה שזכו, הוא רק בשל הפשיטות והתמימות הגדולה שהייתה להם. כמו שאמר הקב"ה לאברהם אבינו ע"ה: "התהלך לפני והיה תמים", וכן נאמר על יעקב אבינו ע"ה: "ויהי יעקב איש תם".

 

כותב רבי נחמן בספרו ליקוטי מוהר"ן (נ"ד): "…וכל יום יש בו מחשבה דיבור ומעשה, והקב"ה מצמצם אלוקותו מאין סוף עד אין תכלית. עד נקודת המרכז של עולם הגשמי שעומד עליו, ומזמין לו, לכל אדם, מחשבה דיבור ומעשה, לפי היום ולפי האדם ולפי המקום. ומלביש לו בזאת המחשבה דיבור ומעשה שמזמין לו, רמזים כדי לקרבו לעבודתו. לכן צריך להעמיק מחשבתו בזה, ולהגדיל בינתו, ולהבין מהן הרמיזות בפרטיות, שמלובש בזאת המחשבה דיבור ומעשה של זה היום, שהזמין לו ה’ יתברך, הן מלאכה או משא ומתן, וכל מה שמזמין לו ה’ יתברך בכל יום, צריך להעמיק ולהגדיל מחשבתו בזה, כדי להבין רמיזותיו של ה’ יתברך. אך ההגדלות השכל בזה, צריך להיות במידה, שלא יצא מגבול הקדושה. רק לפי שכל אנושי שלו, כן יגדיל המחשבה בזה. וכן לא יסתכל בזה למעלה ממדרגתו, כי "במופלא ממך אל תדרוש"…"

 

והנה מסתבר, שהקב"ה לא יקשה כל כך על האדם להבין רמיזותיו, כי אם כן, איך יוכל האדם להבין מה ה’ רוצה ממנו ולעשות רצונו? וזהו כלל בידינו ש"אין הקב"ה בא בטרוניה עם בריותיו", שפירושו, שהקב"ה אינו מבקש מהאדם דברים שאין ביכולתו לעשות, כי אם היה כך הדבר, נמצא, שמעניש את האדם על לא עוול בכפיו, על שלא הצליח לעשות דברים שאין לו יכולת לעשות אותם, וזה בוודאי אינו נכון, כי הקב"ה רחום וחנון, ואין לייחס לו חלילה מידת אכזריות שכזו.

 

מכאן ברור הדבר, שכל ריחוקו של האדם מה’ יתברך, וכל אי יכולתו להבין את רמזיו של ה’ יתברך אליו, הוא רק מצד האדם, שהתרחק מהשכל הישר, ולכן יש לו בלבולים ואינו רואה מה שברור כשמש לנגד עיניו ממש.

 

לכן, הנקודה הראשונה שאדם צריך לעבוד עליה היא, להתרחק מכל החכמות והמחשבות שלו, היינו מה שהוא הולך אחר הסברות וההבנות שלו, ולהשליך את שכלו, ולבטל עצמו כליל לדעת התורה והצדיקים.

 

ואי אפשר לשער גודל ההבדל שיש, בין מי שמשתדל בכך אפילו קצת, לבין מי שאינו מוכן להתבטל ולקבל את מה שאומרים לו הצדיקים, ומדובר בהבדל של שמיים וארץ. וכל הייסורים שיש לבני האדם, בפרט ייסורי הנפש, הם רק בגלל שאינם מוכנים לבטל עצמם כנגד הצדיקים ותלמידיהם הכשרים, ומתעקשים ללכת אחר שיכלם, ואף שמגיעים לשאול תחתיות ממש, אינם עוזבים את חכמתם הרעה.

 

וכך אמר רבי נתן על עצמו, שכל מה שזכה יותר מכל תלמידיו של רבי נחמן, וזכה שכל העניין של רבנו עבר דרכו, הוא רק בגלל שכאשר הכיר את הרבי, השליך את שכלו לגמרי, והשתדל והתאמץ בכל כוחו, לקיים את כל עצותיו של הצדיק מבלי להפיל אחד מדבריו – דבר קטן או גדול.

 

יתכן מאוד ששני חברים, שניהם טובים, ושניהם נחמדים, והאחד זוכה בחיים חיותו לטעום טעם גן עדן, ואילו חברו מתייסר בייסורים מייסורים שונים ומשונים, ר"ל, אף על פי שאינו נופל מחברו במעשיו הטובים או בחכמתו, או בטוב ליבו, אלא, רק שכל מה שעושה את ההבדל הוא, שהאחד מבטל את עצמו בכל פעם מחדש לדעת הצדיק, ואילו השני הולך עם השכל שלו.

 

וזו תמצית המעשה מ"חכם ותם" בסיפורי מעשיות ט’ ("סיפורי מעשיות"). המעיין שם יראה את הנהגותיו של התם, למה זכה להגיע בזכות תמימותו, לעומת דרכו של החכם – שהביאה אותו לשאול תחתיות וגם שם לא הסכים להרפות מהחכמות והסברות שלו, עד שהראו לו עין בעין את האמת והוצרך להודות בעל כורחו על טעותו.

 

וכן כותב רבנו שאפשר שישבו שני חברים באותו מקום, והאחד ירגיש בליבו את כל התענוגים והשעשועים, ואילו חברו ריק מכל זה ואינו מרגיש בלבו דבר מזה, רק ליבו מלא קושיות וספקות, והכל בגלל אותו הבדל קטן כביכול, שהאחד מבטל עצמו והולך בתמימות על פי דרכי התורה ועצת הצדיקים, ואילו השני מתעקש לפרש הכל על פי שכלו והבנתו, ונדחה על ידי כך מדרך החיים, לצערנו הרב.

 

הבדל הקטן זה מרומז ב"קוץ" של האות "ד". כי הקוץ הזה הוא כל ההבדל המבדיל בין  האות "ר" לאות "ד", ובלי ה"קוץ" הזה – " ה’ אחד" נהיה "אחר", חס ושלום, ומבואר בזוהר הקדוש שה"קוץ" של האות "ד" הוא האות "י" שמרמזת על הצדיק, שזכה לחכמה הקדושה. כי ללא ההתבטלות לצדיק, נהיה א-ל אחר חס ושלום, במקום ה’ אחד.

 

ולמעשה, העצה הראשונה שצריך לקיים, והיא הסימן העיקרי על מי שהולך בדרך הנכונה, ומתבטל לצדיק, היא ההתבודדות. היינו לפנות אל ה’ בכל עת, ולספר לו כל אשר בליבו, ולבקש ממנו על חסרונותיו. כי זו היא התמימות והפשיטות שעל ידה זוכים למה שזוכים, וזה הוא השכל הישר שעל ידו אפשר להבין רמיזותיו של הקב"ה. כי מה יותר פשוט מלפנות אל מי שמנהיג את העולם, ועומד מאחורי כל מה שעובר על האדם, ולדבר איתו על הכל ולבקש על הכל? אין יותר פשוט מזה, ואף על פי כן מחמת התרחקות האדם מהשכל הישר, אין דבר שקשה לו יותר מזה.

 

לכן, במקום הקושי שם עיקר התיקון, ואם יכריח עצמו לזה וירגיל עצמו בזה, יזכה לטעום טעם גן עדן בחייו, ויהיה תמיד מלא רחמים על חברו שלא זכה לזה, כמשל החולה שהבריא על ידי תרופה מסויימת, ומנסה לתת מהתרופה הזאת לחברו החולה באותה מחלה, וזה אינו מסכים לקחת אותה. כמה צער יש לו לאותו אדם, וכמה רחמנות יש לו על חברו. וזהו ממש צער השכינה על בניה, עם ישראל, היכולים לזכות לכל טוב, וטועים בדרכים נבוכות ומלאים ייסורים תמיד על כלום ממש, כי אם היו רק מטים אוזנם מעט לדברי הצדיקים, ומבטלים מעט שכלם וחכמתם, היו יכולים לחיות חיים מתוקים ממש, וחבל, חבל על דאבדין ולא משתכחין, הם הצדיקים, שבני העולם רחוקים מהם מאוד, ואינם יודעים מעלתם וסגולתם, כי אם היו מבינים מעט כמה טובה תצמח להם מההתקרבות אליהם, היו רודפים אחריהם על גחונם.

 

רבי נחמן אמר לאחד שהיה קשה לו להתבודד ולדבר דיבורים לפני ה’ יתברך: משל לבן מלך, שלחם מלחמות רבות והפיל חומות בצורות, ולבסוף הגיע לפני פתח שסתמו אותו קורי עכביש, ונסוג לאחור, ולא כבש המבצר בגלל אותם קורי עכביש שהיה יכול בנקל, בנשיפה אחת לסלקם. כך הוא אותו יהודי, שנלחם והתאמץ להתקרב לעבודת ה’ יתברך, וכל שנשאר לו לעשות הוא לפתוח את פיו ולדבר דיבורים, ועל ידי זה יוכל לכבוש את האויב ולנצח במלחמה, ואינו עושה כן ונסוג אחור על לא כלום.

 

בכל צרה שיש לאדם, הפתרון הפשוט והקל הוא – לפתוח את פיו. לפנות אל ה’ בצורה פשוטה וישירה, ולבקש ממנו שיורה לו מה הדרך בה ילך וירווח לו ממצוקותיו.

 

ה’ יתברך יתמלא ברחמים עלינו, על עמו וצאן מרעיתו, וייתן בלב כל אחד ואחד מעמו ישראל אמונה פשוטה ותמימות, חן וחסד ורחמים, ויזכה אותנו להיגאל ברחמים ובשלום, ונראה בניין בית עולמים על מכונו, וכוהנים בעבודתם, ולויים על דוכנם, בשירם ובזמרם, וישראל במעמדם, שמחים ורוקדים עם משיח צדקנו במהרה בימינו, אמן ואמן.