בלדה לכלונס

 

 

מעשה באיכר אשר לו מטעים ושדות.

 

יום אחד שתל עץ תפוח מזן משובח. עקב והתבונן בו עד שיצא מן הקרקע שתיל רך ועדין. מיד לקח כְּלוֹנָס עבה, חתך ונעץ אותו ליד השתיל וקשר אותם יחד.

 

בתחילה כשהשתיל היה רך וצעיר היה מתרפק על הכלונס, וכשבאו וביקשו לעוקרו מיד היה נצמד בכל כוחו לכלונס אשר היה מגן עליו מכל נזק. ואכן אהב השתיל הרך את מצילו ומגנו, ואף העריץ אותו על חוזקו וחוסנו.

אולם, ברבות הימים נעשה השתיל כבר לעץ צעיר ורענן והחבלים שקשרו אותו לכלונס נהיו לו למטרד. הוא הרגיש שהכלונס נוקשה מידי לטעמו, אינו מאפשר לו לנוע לכאן ולכאן כאוות נפשו. הוא פשוט רצה להרגיש שהוא יכול לנוע כרצונו עם הרוחות הנושבות. הוא רצה להינתק מן המגבלה הזו, להיות עצמאי לנפשו.

 

שוב לא העריץ ואהב את הכלונס. הרי זה סתם קרש חסר ברק ומחוספס, חשב לעצמו. והוא, השתיל, לעומתו כזה צעיר ורענן, גמיש ויפה.

 

אמר האילן הקטן לאיכר: "שחרר אותי מהכבלים הקושרים אותי אל הקרש המגושם הזה, שוב אין לי צורך בו. ברצוני להיות ברוש ענק כמו העץ הסמוך, להיות מעל כולם!"

חייך האיכר, ואמר: "אינך יכול להיות ברוש ענק, כי אביך היה עץ תפוח. אם ברצונך להתנתק מן הכלונס עשה זאת, אבל דע לך שמסוכן מאוד בגילך הצעיר להישאר ללא תומך ומגן".

לא שעה האילן הצעיר לאזהרותיו של האיכר, וענה: "אף על פי כן, אהיה ברוש ענק, ואתה, אנא נתק אותי מן הכלונס המגביל אותי". עשה האיכר כרצון האילן הצעיר. האילן חילץ ענפיו ועליו, התנדנד לכאן ולכאן, חש מאושר.

בלילה נשבה רוח חזקה ועקרה את האילן הקטן. שכב הוא על האדמה, מוכה וחבול, מתבונן בבושת פנים בכלונס שעמד בצד זקוף ואיתן. עכשיו הוא הבין את דברי האיכר.

 

למחרת בבוקר מצא אותו האיכר מיובש וכמעט מת. בחמלה רבה ליטף אותו ואמר לו: "אילן צעיר ופזיז! למדת את השיעור, עכשיו אתה רוצה לחזור לתומך שלך?" בבושת פנים הודה הצעיר על טעותו ומיד נקשרו שוב השניים ביחד.

עכשיו הוא כבר לא זלזל בכלונס, אלא דווקא התרפק עליו באהבה כמקודם. ואז פתח הכלונס את פיו ואמר:

 

"עלם צעיר, גם אני הייתי בעבר הרחוק שתיל רך ונמוך, וגם אני חשבתי מחשבות שחץ כאלה. רציתי להיות ענק ולהיות קיים תמיד, אבל יום אחד הגיע האיכר, כרת את העץ הענק שלידי, ועשה ממנו עצי הסקה לביתו. ראיתי כיצד ארובת העשן של בית האיכר מעידה כאלף עדים על גורלו של העץ הענק. אז גמלה בי ההחלטה, שתמיד אשתדל להיות לתועלת לבני האדם.

"בשנותיי הראשונות נתתי פירות משובחים, שעינגו את בני האדם. לא רציתי שאחריתי תהיה חס ושלום בתנור.

"שנים על שנים נתתי לאיכר פירות משובחים, אבל ברבות הימים זקנתי ושוב לא היה בי כח להצמיח פירות, ואז הייתי למסתור ולצל מפני שמש, גשם ורוח לבני האדם. בין העלים שלי קיננו ציפורים מתרוננות והייתי מאושר גם במצבי זה. אט אט נשרו העלים, ונותרתי קרח וזקן.

 

"יום אחד הגיע האיכר עם משור גדול בידו. ואז פניתי אליו בתחנונים. הזכרתי לו את כל השנים, בהן שירתתי אותו בנאמנות. בקשתי האחרונה, אמרתי לו, שגם עכשיו אשרת אותך ולא אהפוך לעצי הסקה הנאכלים בתנור.

"שאלני האיכר מה ברצוני להיות. נעניתי ואמרתי: מחלק ממני עשה רהיטים לביתך, כדי שתוכל להמשיך להנות ממני, ומהחלק שאינו ראוי כמעט לכלום, עשה כלונס, וכך אעזור לך בכך שאתמוך בשתילים הרכים ממני. הסכים האיכר לבקשתי האחרונה, והנה אני כאן, שארית העץ. לאחר שהכשירני האיכר להיות כלונס, הוציא שקית מכיסו ואמר לי: ‘יש לי גרעין אחד שנשאר לי מהפרי שאתה נתת לי. שמרתי אותו מכל משמר. עכשיו אזרע אותו, ממנו יגדל שתיל, ואותך אתקע לידו, כדי שתהיה לו לעזר ואחיסמך’.

"ואתה אילן צעיר ורענן, הינך אותו הזרע אשר שתל האילן. אתה הינך בני!"

האילן הצעיר הרגיש שדמעות זולגות ממנו. הוא נצמד בחום ובאהבה לאותו כלונס, שבז לו כל כך מקודם. ברבות הימים והשנים גדל ונעשה לעץ פרי משובח ביותר, והיה מפליא למראה ובעל פירות משובחים. אולם, יותר מכל היה לפלא בעיני רואיו, כי אף על פי שהיה כבר לעץ פרי גדול וחזק, תמיד היה קשור אליו כלונס קטן ויבש.

כמו שנאמר: בחייהם ובמותם לא נפרדו…

 

 

(מתוך "עת לחשוב" – כתב עת לחשיבה יהודית)