הלב והמעיין – מכתב 2

 

 

ארז שלום,

 

אני מודה לך ומעריך מאוד את נכונותך לענות על לבטיי ולהקדיש זמן וסבלנות לחיפושיי. מכתבך הגיע הבוקר ושימח אותי ביותר. המילים "אני עצמי עברתי מסלול דומה", העניקו לי המון תקווה, ותיאורו המופלא של רבי נחמן מברסלב את געגועי הלב אל המעיין – נגע מאוד לליבי.

 

אבל חשתי צורך דחוף להגיב על כל דבריך, שבקושי התאפקתי עד סוף ה’סדר’, אכלתי ארוחת צהריים בעשר דקות ורצתי לחדרי – להצטייד בדף ועט ו’לשפוך’ את הכל.

 

כתבת שההר עם המעיין מסמלים את הר הבית ואבן השתייה, ושהלב הוא נשמות עם ישראל, כלומר התיאור כולו נסוב עלינו והכיסופים המענים האלה – הם כיסופי הנשמה של כל אחד ואחד מאיתנו. גם כתבת, שהחיסרון הוא המפתח, ושהגעגועים הם חלק פנימי ובלתי נפרד ממהותנו, ורק באמצעותם נמשיך להתקדם. כתבת: "רק המוות הוא הקו האחרון". וקשה לי להסביר לך מה עוררו בי המילים האלה.

 

נזכרתי בראיון שהופיע באחד העיתונים החרדיים, שעסק בשאלות הלכתיות של כשרות, ועבר מיד ליד בישיבה. המשגיח שרואיין שם, תיאר כבדרך אגב כיצד הגיע לתפקיד. הוא נקרא לביתו של אחד מפוסקי הדור לעמוד בראש מערכת הכשרות החדשה שהוקמה בדחיפות בערב שנת שמיטה, ונמלא חששות כבדים. הוא היה חוזר בתשובה טירון יחסית, אמנם בעל רקע חקלאי וידע רב, אבל חדש לגמרי בכל הנוגע לידיעת ההלכות. התפקיד נראה לו גדול והפיל עליו מורא, והעובדה שכאלה ‘דוסים’ מכובדים קוראים לו לעבוד במחיצתם ולהיות להם לבוס, ממש שיתקה אותו. הזדהיתי עם הבהלה שחש, אבל מילותיו בהמשך הם שצבטו את ליבי:

 

"מתוך סערה ולבטים שטלטלו אותי, החלטתי לקחת את הרכב ולנסוע למירון, אל רבי שמעון בר יוחאי", כך בערך תיאר שם, "הגעתי אל המקום בשעת ערב מאוחרת, ותוך זמן קצר התרוקן המקום לגמרי. נצמדתי אל הפרוכת וטמנתי בה את פני, בכי גדול פרץ מתוכי החוצה. בכיתי את כל מה שהרגשתי, את כל ליבי שפכתי שם. במשך יותר משעה התייפחתי בלי לחדול, ואחר כך נשארתי במקום כל הלילה…

 

אח, איזה לילה זה היה, קשה לתאר את התרוממות הרוח שחשתי, ואת תחושת הקרבה המופלאה לקב"ה, שהציפה אותי אחרי התפילה. כשחזרתי לירושלים, קיבלתי על עצמי את התפקיד, וזיכיתי לסייעתא דשמייא מרובה. מאז התעריתי בחברה החרדית עד שהפכתי לחלק ממנה, ולא זכיתי יותר להתרוממות רוח כזאת. היא היתה מתנה חד פעמית".

 

הדברים האלה, האגביים, שספק אם מישהו מבין כל הקוראים הבחין בהם מלבדי, תאמו בדיוק את מה שחשתי: "ברוך ה’ זכיתי. הפכתי לחרדי. תמו סערות הנפש של החיפושים, טלטלות הלבטים ורגעי ההארה. התקבלתי כחבר מן המניין למועדון".

 

והחברות במועדון, כך היה ברור לדובר בכתבה וגם לי, מותנית בוויתור. אין יותר חוויות רוחניות, אין יותר חיפוש אחר התגלויות ואחר הארות. אם אתה חרדי, עליך להסכין לשממון מסויים, פנימי וסמוי. כה פנימי וכה סמוי, עד שלעיתים נדמה שאין הוא קיים בכלל. איש מלבדך לא חש בו, לא סובל ממנו, הכל מאושרים…

 

אני חושב עליו, על אותו איש כשרות, ואני שואל את עצמי אם הוא מתקשה להירדם לעיתים, כמוני, האם הוא מביט בחלון ומתגעגע ללילה ההוא במירון? אני לפחות כתבתי לך. מה עשה הוא – האם ויתר?

 

הלב, והמעיין, וזעקת החיסרון והניסיון להתקרב והריחוק המכאיב – הם הם אותם רגשות שידעתי פעם. כעת, בשעה שאני כותב לך, אני חש שוב, ובחריפות, שלמרות היותם מענים ומייסרים קשה לי לוותר עליהם. הם היו אמיתיים. הם גרמו לי לחוש את החיים, הם הובילו אותי להשתנות. מאז שמצאתי את דרך התשובה, הבנתי כי אין להם עוד מקום בחיי.

 

אתה הראשון שכתבת לי בצורה ברורה ומפורשת "יש להם מקום", ולא עוד, אלא: "הם המפתח. לעולם תחוש בהם. הם יובילו אותך קרוב יותר ויותר". חדווה עצומה הציפה אותי למקרא מילותיך, אבל תוך פחות מדקה, חלפה שמחתי ואת מקומה ירשו ספקנות ואי אמון. על מה אתה בעצם מדבר? על מי אתה סח בכלל?

 

אני מוקף אנשים חרדים, ואיני מזהה בהם לא געגועים ולא כיסופים, לא חיסרון ולא חיפושים. חיי הרבנים שלנו מלאים עשייה, הענקה לזולת, עדינות פנימית ועבודת מידות. הם מוארים באור התורה אבל שום דבר בדמותם לא רומז אפילו על קיומן של אלו סערות בחייהם.

 

אני מיטלטל ומזדעזע – אבל בכך אין פלא. רק מקרוב באתי ונפשי איננה מבוררת עדיין. אבל הוותיקים, היודעים, שומרי התורה והמצוות מינקות, הם לא מזדעזעים ולא מתייסרים. להם אין תהפוכות כאלה, אני יודע שאין להם, מפני שאני רואה אותם ולומד אצלם כל היום.

 

אז מה פשר כל הציטוטים היפים האלה שמכתבך מלא מהם? אתה כותב כאילו הדרך היחידה לעבור את החיים היא לחוש, שוב ושוב, את כאב החיסרון הפנימי ובעקבותיו לנוע "אל העומק", "אל האינסוף", כמו שציינת. במה דברים אמורים? מי בכלל מכיר את הדיבורים האלה? מי בכלל חש את הרגשות האלה?

 

אני מקווה שאינני מעייף אותך, ואתה סולח לי על סערת רגשותיי הגולשת אל הדף. בנפשי הדבר לדעת כאן את האמת. אם אתה צודק (הלוואי!), האם כולם סביבי טועים? ואם הם צודקים, אולי פשוט שנינו (הרי גם אתה חזרת בתשובה לפני שנים רבות) ‘פספסנו’ את נוסחת הקסם של היהדות החרדית שמרגיעה את הלב ומפשטת את החיים?

 

אנא, כתוב לי כל מה שתוכל בנושא זה,

 

דניאל.

 

****

 

 

 

דניאל יקר,

 

שמחתי לקבל את מכתבך ולקרוא בו שדבריי נגעו לליבך. שמחתי והתעצבתי. התעצבתי למקרא מילים כמו "אם אתה חרדי – עליך להסכין לשיממון מסויים". משהו בתוכי נזעק – דניאל! כל כך מהר הסכמת לוותר על החלק הקדוש זה, המבקש קרבת אלוקים?

 

הרי זה אותו חלק שבזכותו מאסת בחיים חילוניים ריקים ושינית את חייך במסירות נפש – הייתכן שמה שהניע והוביל אותך אל הקדושה עד עתה, יעמוד בסתירה אליה ותצטרך לוותר עליו? אתה קולט את האבסורד?

 

כתבת: "אני מוקף אנשים חרדיים והם מוארים… שום דבר בדמותם אינו רומז על זעזועים כל שהם". אני רוצה לומר לך משהו שלמדתי על ‘אנשים חרדיים’, במשך שנות היכרותי איתם וחיי לצידם. אספר לך קצת על עצמי בהקשר הזה, ואני מאמין שעל ידי כך תוכל למקם גם את עצמך על ‘מפת הזמן’, של בעל תשובה, כפי שהיא משתקפת בחיי ובחיי אחרים, ושהדים לה מצאנו גם בספרי הקודש.

 

חזרתי בתשובה לפני קרוב לעשרים שנה. חצי שנה לפני שחרורי משירות סדיר (היום, כפי שאתה מבין, אני קרוב לגיל 40). מיד עם שחרורי נכנסתי בחסדי שמיים לישיבה לחוזרים בתשובה.

 

בתקופה הראשונה של התוודעותי לחרדים, שהתמשכה כשנתיים, חשתי הערצה עצומה לכל מי שכיפה על ראשו וזקן על פניו. חשבתי בליבי: "הרי אלו הם אנשים שחיים בדיוק כפי שהקב"ה רוצה, ואם כן – הם נציגיו כאן עלי אדמות. איזו זכות יש להם שנולדו בטהרה, אל תוך עולם טהור ומושגים טהורים". כל רעיון, כל משפט ששמעתי, מפי אדם חרדי, בין אם היה מרבני הישיבה שלי ובין אם לאו, היה מבחינתי "תורה מסיני". האמת הצרופה שאין אחריה הרהור. איזה אושר.

 

אני לא ציני. כך באמת חשתי. אבל עברו שנים ולאט לאט התחלתי לראות שבעצם מדובר באנשים בשר ודם כמוני, עם טעויות ובלבולים. ומבוכות ושגיאות. כמובן, יש להם זכות שנולדו לתוך עולם התורה, אבל הערצתי נעלמה ותחתיה הופיעו לבטים ותהיות, בפרט כלפי מי שאמור היה להתוות דרך (לי או לבעלי תשובה אחרים). התחלתי להבין, שמי שאינו "בן תורה", בוודאי אינו נציג ה’ עלי אדמות ודבריו אינם תורה מסיני, וראיתי לצערי שגם מי שמתיימר להיות בן תורה ולייצג את התורה אינו מלאך משמיים והוא בהחלט עלול לעשות מעשים שאינם הולמים את דרך התורה, ולשגות גם ברגשות וגם בדעות. העטיפה הוורודה והמתוקה שבה עטפתי את העולם החרדי – נקרעה. ואיתה נקרע גם ליבי.

 

השלב השני היה כעס. חשתי מרומה. חיפשתי את מי להאשים. מי ‘מכר’ לי סיפור על עולם מתוקן ומושלם והטעה אותי כל כך?

 

חוקי התורה, כך הבנתי, הם מתוקנים ומושלמים, אבל בני אדם, כולל החרדים ובני התורה אינם בהכרח כאלה רק משום שמגבעת עוטרת את ראשם או שידיעותיהם בתורה רבות משלי! היום אני מבין שהשלב הזה, השני, היה מסוכן מאוד עבורי, משום שהמרחק בינו לבין הסתייגות מהתורה עצמה לא היה גדול. חז"ל עצמם, בדבר על העבירה החמורה של חילול ה’, עומדים על כך שטבע האדם להתפעל מאנשים ועל פי התנהגותם לשפוט את אמיתות התורה שמנחה אותם. טבע האדם לומר: "אם פלוני ההולך בדרך התורה אינו מתנהג כשורה, גם התורה שלמד לקויה (חלילה)".

 

היום, אחרי הרבה עליות ומורדות בדרכי האישית, ואחרי 20 שנה של לימוד תורה וחיי תורה ומצוות, נדמה לי שאני נמצא בשלב השלישי, ואני מקווה שהוא האחרון במסכת לבטים זו. (וכמובן ראשון במסכת אחרת…). נדמה לי שהתבגרתי והתפכחתי, וגם ידיעותי בתורה ובדרכיה הובילו אותי להבנה חדשה. העולם החרדי, כולל "בני התורה" שבו, מורכב מאנשים ברמות שונות (כמו שאמרו: צבור – ראשי תיבות: צדיקים, בינוניים ורשעים. וציבור – משמע כל ציבור, גם ציבור ‘חרדי’), יש בו טובים ורעים, חכמים וטיפשים. האנשים שהדריכו אותי במשך השנים בדרך התשובה, למרות שלדעתי אכן עשו שגיאות, פעלו מתוך כוונות טובות. אין על מי לכעוס. כל אחד עשה כמיטב הבנתו ויכולתו, ותודה לה’ שהיום אני נמצא וחי בתוך עולם של תורה.

 

אבל הניסיון הוורוד, המתוק, לצייר הכל כמתוקן ומושלם, כעדין נפש וכאצילי – הוא שקר. שקר קטלני ומסוכן. תשאל, אולי, מה מסוכן בחזות יפה, ומדוע לא לטפח אותה?

 

חז"ל מגדירים לנו את הסכנה במילים "אל תצדק הרבה", כי אם תעמיד פנים של יותר – יותר מדי צדיק, או בעל חזות מושלמת יותר מדי – תגיע ל"פן תרשע הרבה". כאשר מנסים להציג עולם מושלם גורמים לכך שברגע שיתגלה סדק קל (והוא יתגלה!) בתמונת העולם הזאת – יקרוס ויתפורר הכל. האמון שלי במוסרי התורה ובמלמדיי ידעך, ואתו עלולה לדעוך גם אמונתי בתורה עצמה חלילה.

 

התמונה החד צדדית של: "מלאים עשייה, הענקה לזולת, עדינות פנימית ועבודת המידות, מוארים באור התורה" וכו’, אינה מדוייקת. אין ספק שהרבנים שלך והאנשים החרדיים בכלל הם אנשים טובים עם כוונות טובות וידע תורני רב משלך בלי שיעור, אבל הם אינם מלאכים. אתה רואה בהם את הטוב והנאצל, את העשיה, העדינות, עבודת המידות וכו’. זאת יכולה להיות האמת, אבל בשום אופן לא כל האמת. יש להם, בלי צל של ספק, מעידות ונפילות, מקומות של כישלון לצד מקומות של הצלחה, חטאים לצד זכויות ומצוות.

 

בשלב מן השלבים עלול להתברר לך (אני מקווה שלא) שפלוני שוגה לעיתים בחינוך, ובביתו של אלמוני אין שלום בית. למרות חזותם העדינה, שמקסימה אותך, הם אינם מושלמים. גם הם קיבלו מבורא עולם ‘שדות קרב’ שבהם עליהם ללחום את מלחמת היצר הרע (את מיקומם של ‘שדות קרב’ האלה מקובל לשמור בסוד, בדרך כלל). עליך לקבל זאת, ולא ליפול ברוחך!

 

קשה לי מאוד לכתוב לך את הדברים הללו, משום שאתה בלי ספק מצוי כעת בשלב הראשוני, הנותן אמון בכל. אולי מוטב היה להניח אותך כך! אבל השלב השני, המר, המסוכן, המצפה לך, ומפניו הייתי רוצה לעזור לך להתחסן.

 

דע לך, כי בעלי תשובה רבים ‘נתקעו’ בשלב השני של ההסתייגות והביקורת, ושל הכעס על שרומינו, כביכול. לפתע הם חשים חיסרון וריק, ואיש מסביבם לא לימד אותם איך הופכים את החיסרון למנוע. משום כך הם הולכים ונמקים, וייסורי המצפון על עליבותם אוכלים אותם בכל פה. "הנה יש אנשים מתוקים, מקסימים, לא מיוסרים סביבנו", הם אומרים לעצמם, "אבל אנחנו לא הצלחנו להיות כאלה. נכשלנו, ובגדול!" (בעיה דומה קיימת, כפי שנוכחתי לדעת, גם אצל בני נוער חרדיים, שנתקלים בחוסר שלימות אצל עצמם או אצל רבותיהם, ואינם יודעים כיצד להתמודד עימה).

 

קורה לא פעם שהבקיאים בלימוד גמרא בעיון, אינם יודעים לתת כלים להתמודד עם עצמך ועם רגשותיך. אולי הם לא מבינים את הרגשות האלה – אולי מעולם לא טיפלו כראוי ברגשותיהם שלהם. אולי גם אותם לא הדריכו, אולי הם לא קיבלו כלים לכך. זה יתכן, דניאל.

 

ראה מה כתב רבי חיים ויטאל, תלמידו של האר"י ז"ל, לפני 400 שנה, אודות אותם שעוסקים בתורה אך אינם מבקשים בה את ה’ ואת אורו (ספר ‘עץ חיים’ – הקדמת מורנו הרב חיים ויטאל על שער ההקדמות): "ובפרט בזמננו זה בעוונותינו הרבים אשר התורה נעשית קרדום לחתוך בה אצל קצת בעלי תורה, וגם להיותם מכלל ראשי ישיבות ודייני סנהדראות להיות שמם וריחם נודף בכל הארץ ודומים במעשיהם לאנשי דור הפלגה הבונים מגדל וראשו בשמים, ועיקר סיבת מעשיהם היא מה שכתוב אחר כך "ונעשה לנו שם". והנה על הכת הזאת אמרו בגמרא: "כל העוסק בתורה של לשמה נוח לו שנהפכה שלייתו על פניו ולא יצא לאויר העולם".

 

ואומנם האנשים האלה מראים תימה וענווה באומרם כי כל עסקם בתורה הוא לשמה. והנה החכם הגדול התנא רבי מאיר ע"ה, העיד עליהם שלא כך הוא באומרו לשון כללות "כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברי הרבה וכו’, ומגלים לו רזי תורה ונעשה כנהר שאינו פוסק והולך, וכמעיין המתגבר מאליו בלתי הצטרכו לטרוח ולעיין בה ולהוציא טיפין טיפין של מימי התורה מן הסלע, הנה זה יורה שאינו עוסק בתורה לשמה כהלכתה. ומי זה האיש אשר לא יזלו עיניו דמעות בראותו המשנה הזאת ורואה חסרונו ופחיתותו". עד כאן דבריו.

 

כתבת: "אני מוקף אנשים חרדים, ואיני מזהה באם לא געגועים ולא כיסופים, לא חיסרון ולא חיפושים". העובדה שאתה אינך מזהה בהם געגועים לא אומרת שחייהם רגועים ושלווים. אולי אינם מודים במאבקיהם, מפני שאנשים בחברה החרדית לא מורגלים בפתיחות רגשית כמו שמורגלים בה החוזרים בתשובה. אתה יודע שחיפושיך הביאו אותך לתשובה, ולכן לא רק שאינך מתבייש בהם, אתה גם מעריך ומייקר אותם, אבל אצל החרדים מתפרשת, לעיתים, ההודאה באי הידיעה כהודאה בכישלון. וזאת טעות, טעות מעיקה ומייסרת.

 

האנשים החרדיים שאני פגשתי, לפחות מרביתם, כן יודעים לבטים וסערות – אם כי הם מצניעים אותם. לכן גם אם אתה אינך מזהה את הלבטים ואת ייסורי הנפש, אין זה אומר בהכרח שאין הם קיימים. אבל אם אתה פוגש אנשים רגועים לגמרי, "צדיקים ומוארים" – תמהני, איך אלו ש"אין סערות בחייהם", אלו ש"אין להם תהפוכות" קוראים את "שיר השירים", למשל? על מה הם חושבים, אם נפשם אינה נסערת ובוערת לה’ ולאורו, כשהם אומרים "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה ונהרות לא ישטפוה"?

 

איך, לטעמם, הם מזדהים עם פסוק אחד בתהילים, הרווי מתחילתו ועד סופו בהשתפכות הנפש וטלטלות בין גלי שמים לעמקי תהום וברגשות כמיהה וכיסופים שאין דומה להם? למה הם מתכוונים כשהם מגיעים בתהילים לפסוקים כמו "צמאה נפשי לאלוקים לקל חי, מתי אבוא ואראה פני אלוקים?" הלא אתה אומר ששום צמא לא מציק להם, מפני שידועה להם איזו שיטה חרדית לפשט את החיים ולהרגיע את הלבבות! לשיטתם, מי הם "השומרים הסובבים בעיר", שאותם מתאר שלמה המלך, אשר "היכוני, פצעוני, נשאו את רדידי מעלי" – הלא כדבריך אינם מזדעזעים ואינם מתייסרים מכל סוג שהוא של ייסורי נפש?

 

אם הייתי אני לבדי עומד מולם וטוען – יש כאן טעות (וכך הרי אני אומר), יכולת לומר לי: "עם כל הכבוד, אתה רק בעל תשובה ואין לך שום סמכות להגיד דברים כאלה", ואתה צודק. אלא שלא את דעתי האישית אני מציג כאן, אלא את דעתם של גדולי עולם, גם של רבי ישראל הבעל שם טוב ותלמידיו אדירי עולם, וגם של רבים וגדולים מבעלי המוסר. הם, כולם, אומרים שיהודי חייב לחפש את ה’ תמיד. הוא חייב לבעור ולהישרף באש של אהבת ה’, הוא חייב לרעוד מפחד ה’ ומהדר גאונו. הוא חייב לחוש בעומק נפשו את החיסרון המכאיב של קרבת ה’ ומכוחו לנוע תמיד אל פסגות חדשות. רק כך חיים, ומי שלא חי כך – רחוק מתכליתו האמיתית כיהודי.

 

תשאל – מי אמר שרגשות אלו של אהבת ה’ ויראתו הם העיקר? להזכירך, מדובר במצוות עשה דאורייתא, שספר ה’חינוך’ ורבים אחרים מציינים אותם כיסוד ושורש העבודה. אצטט לך, כמו כן, תשובה מתוך הקדמת הספר המפורסם והמקובל בכל תפוצות ישראל ‘מסילת ישרים’ לרמח"ל: 

 

"הייתכן שייגע ויעמול שכלנו בחקירות אשר לא נתחייבנו בם, בפלפולים אשר לא יצא לנו שום פרי מהם, ודינים אשר אינם שייכים לנו, ומה שחייבים אנו לבוראנו חובה רבה (דהיינו האהבה והיראה וטהרת הלב, כמבואר בדבריו) נעזבהו להרגל ונניחהו למצוות אנשים מלומדה?…האהבה כמו כן, אם לא נשתדל לקבוע אותה בלבבנו בכל האמצעים המגיעים אותנו לזה איך נמצאה בנו? מאין יבוא הדבקות וההתלהטות בנפשותינו עמו יתברך ועם תורתו, אם לא נשעה אל גדולתו ואל רוממותו אשר יוליד בליבנו הדבקות הזה?"

 

תאמר: יהודי צריך ללמוד תורה. ודאי, אך האם התורה היא, חלילה, מילים ואותיות קרות ויבשות?

 

דברים מאירים בעניין זה כותב רבי חיים ויטאל (ספר ‘דרך עץ חיים’ פרק ראשון): "על התורה נאמר (ירמיה כג, כט): "הלא כה דברי כאש נאום ה’". והודיענו בזה כי אמת הדבר, שהתורה היא ממש אור אחד ניתן לישראל לאור בו. כי לא כחוכמות הנוכריות וידיעות החול, שאינן אלא ידיעת דבר מה אשר ישיג השכל בטרחו – אך התורה הנה קודש ה’, אשר לה מציאות גבוהה בגובהי מרומים. וכאשר יעסוק בה האדם למטה – אור היא אשר תאיר בנשמתו להגיע אותו אל גנזי מרומים, גנזי הבורא יתברך שמו, בדרך הארה ופעולה חזקה אשר היא פועלת בה.

 

והוא דבר החכם (משלי ו, כג): "ותורה אור" – אור ממש, ולא חוכמה לבד, ולא שמראה או בדרך דמיון, אלא אור ממש, כי זו מציאותה למעלה, ובהיכנסה בנשמה יכנס אור בה, כאשר יכנס ניצוץ באחד הבתים. ואף גם זאת, הנה בדקדוק גדול נמשלה לאש ובהשוואה מדוקדקת, כי כאשר תראה הגחלת שאינה מלובה, השלהבת היא בתוכה כמוסה וסגורה, אשר בהפיח בה אז תתפשט ותתלהב ותצא מתרחבת והולכת, ובשלהבת ההיא נראים כמה גוונים, מה שלא נראה בתחילה בגחלת, והכל מן הגחלת יוצא. כן התורה הזאת אשר לפנינו, כי כל מילותיה ואותיותיה כמו גחלת הן, אשר בהצית אותן כן כאשר הן, לא ייראו כי אם גחלים וגם כמעט עמומות. ומי שישתדל לעסוק בה, אז תתלהב מכל אות שלהבת גדולה, ממולאה בכמה גוונים – הן הידיעות העומדות צפונות בתוך האות ההיא. וכבר פירשו זה בספר הזוהר על אל"ף בי"ת. ואין הדבר משל, אלא עצמי כפשוטו ממש…".

 

דע לך שיש דרכים לעלות לאותם "גנזי מרומים". אם מתעקשים לחפש אותן, מוצאים. את הדרכים האלה אתה מחפש, אל הגבהים האלה אתה מתגעגע ונושא את נפשך.

 

דניאל! אל תיתן לאיש, נכבד ככל שיהיה, לכבות את צימאונך לקרבת אלוקים.

 

יש מי שהתעייף מהשינויים ומהתמורות שהחיים דורשים ממנו לעבור תדיר (או שהוא לא התחיל, עדיין, להתנסות בהם), ואז הוא מאמץ לעצמו לבוש ואורח התנהגות של צדיק, מואר, עדין נפש ומתוקן. דע לך, שאם הוא שרוי באמת במנוחה ואינו יודע תהפוכות פנימיות בחייו – סימן שאינו מוכן לנוע הלאה, אינו מוכן להיטלטל ולהתייסר לטובת התקדמות, גדילה ושינוי. אבל יש אחרים, אלה שאינם רוצים לעצור, שאינם רוצים להסתפק.

 

באנו לכאן לזמן כה קצר. כל כך הרבה זמן בזבזנו בגלגולים קודמים (ובגלגול הזה), כל כך הרבה שגיאות עשינו. דורות ועידנים ‘נתקענו’ בכל מיני מקומות ומצבי נפש. אנחנו כבר לא רוצים לוותר על האמת, על התנועה קדימה, על השינוי והתמורות לאין סוף, על הגעגוע לאלוקינו, שהוא, ורק הוא, יוביל אותנו אליו.

 

בסיפור מעשה מאבידת בת מלך, מתאר רבנו את הגעגועים הללו בצורה מופלאה. "השני למלכות", המחפש את בת המלך האבודה במשך שנים, נתקל בדרכו בענקים. לשאלתו התמימה שמא ידוע להם מקומה של בת המלך, לועגים לו הענקים: "ראה ששטות סיפרו לפניך. אם תשמע לי – שוב לאחוריך, כי בוודאי לא תמצא, כי איננו בעולם!".

 

מבקשים אנו את הקשר האמיתי והחי עם מלכו של עולם, וענקים רבים מחלישים את דעתנו שהדבר אינו מציאותי. תשובתו העיקשת, רוויית האמונה של "המשנה למלך" לכל אחד מן הענקים היא אחת: "אני יודע שישנו בוודאי", וכפי שנחתם אותו סיפור: "ובסוף מצאה".

 

יש אלוקים, יש מלך, והקשר הקרוב והממשי איתו – אפשרי ומוכרח!

 

באהבה,

ארז.

 

 

(מתוך הספר: הלב והמעיין של הרב ארז משה דורון, ובאתר "לב הדברים").