הלב והמעיין – מכתב 3

 

 

מוצאי שבת, הרבה אחרי חצות

 

ארז שלום,

 

קראתי את מכתבך ואני מלא וגדוש ברשמים ובתחושות שקשה לי לברר אותם בתוכי ולהביע אותם. מתחוללת בי סערה, ואני זקוק לנס כדי לאחוז בצאוורו של כל קול מתוך אותן צווחות שמהדהדות בי, לגרור אותו אל האור, להתבונן בו ולפרשו בכתב. איכשהו זה קשור מאוד למקום שממנו חזרתי זה עתה ולשאלות שהתעוררו בי. כעת הן פשוט רבות יותר.

 

התארחתי בשבת אצל משפחה של חוזרים בתשובה ‘ותיקים’ (6 שנים). הבעל, אורי, זכור לי מימי נעוריי. הוא היה מוזיקאי אומן ועסק בעיבוד לחנים. ידעתי עליו והאזנתי לחומר שלו דרך שכן שלי, שעסק בהפקת קלטות והביא לי הביתה ‘פלייבקים’ לפי בקשתי. פעם אפילו כתבתי לו מכתב הערצה של תיכוניסט נלהב, אבל לא קיבלתי תשובה.

 

רק לפני חודשיים קבלתי תשובה, תשובה מרעישה, לגבי אורי. נודע לי שלפני זמן רב הוא חזר בתשובה, (גם אתה מרגיש, כמוני, שהרבה מאוד אנשים חזרו וחוזרים בתשובה? על תריסר ויותר מאלה שהכרתי כל חיי שמעתי שהם בשלבים שונים של תשובה כיום), נישא והקים משפחה. ואוו, אם הייתי יודע על כך אז!

 

המשגיח מן הישיבה, שראה עד כמה נסערתי לשמע הידיעה, הבטיח לברר לי אם אורי יוכל לפגוש אותי. בשבוע שעבר קיבלתי הזמנה לשבת, ונסעתי לשכונה ההיא שבקצה ירושלים, עם הרבה סקרנות ולא מעט התרגשות. לא זיהיתי אותו, כמובן, עם הזקן הארוך והפאות המרושלות, ועם החליפה הארוכה והשחורה. התגברתי על ההלם הראשוני וחיפשתי את העיניים. הן היו שם – העיניים הצעירות, החולמות, המלאות כמיהה.

 

"אני דניאל", גמגמתי לו, "שמעתי את המוזיקה שלך כשהייתי צעיר, ראיתי אותך בהופעות. פעם גם כתבתי לך מכתב". הוא חייך והזמין אותי להיכנס. הבית שלו נראה כמעט כמו בית של חרדי מלידה, עם ארון קיר מלא ספרים ושולחן של שבת בסלון, אבל מימין נותר הפסנתר הגדול שכמה אבנים מוזרות למראה קישטו אותו ושמרו על חוברות התווים שלא תעופנה. נותרו גם שתי תמונות נוף ענקיות שכיסו שליש מהקיר והיו מלאות מדבר ושמיים.

 

ההמולה קידמה אותי ברגע שנכנסתי. לאורי יש ארבעה ילדים, שלושה בנים פעוטים ותינוקת חמודה ובכיינית. הרעש הקיף אותי מכניסת השבת ועד צאתה, כלומר מרגע שנכנסתי לשם ועד שיצאתי. הסעודות היו מלאות עליזות וגם רעש. הבנים השתובבו, ייללו, התקוטטו. אורי ואשתו נראו שולטים במצב, אבל תהיתי, אם הם גם נהנים ממנו.

 

רגעי ההפוגה היו נדירים: בליל שבת, לאחר שהילדים נרדמו סוף סוף, כשחשבנו לעיין קצת בחומש (אבל אז אורי נרדם). בשבת בבוקר, כאשר הילדים יצאו לסיבוב עם בת השכנים וחזרו אחרי שעה, צמאים ומיוזעים, ובמשך שעה קצרה מדי, אי שם בין שתיים לחמש, כאשר הם הואילו ‘לנוח’.

 

שוחחתי עם אורי קצת בדרכנו לבית הכנסת ובחזרה. חשבתי מה עובר על אשתו – שמחזיקה בזמן הזה את כל החבריא בבית בלי עזרתו, ובאופן כללי יצאתי מן השבת שמח מן המפגש, עדיין מתפעל מדמותו של אורי, אבל קצת הלום חושים. (אינני חושב שציינתי עד כה שאני בן יחיד). במוצאי שבת, מיד לאחר הבדלה, התחלתי לפזול אל הפסנתר הגדול. אורי חש בכך, "אתה רוצה לשמוע אותי מנגן?" שאל, "כבר אינני מנגן כמו פעם, אין לי הרבה זמן…"

 

"אל תאמר לי שעזבת את המוזיקה!" נמלטה מפי קריאת בהלה. "לא עזבתי…לא לגמרי", הרגיע אותי אורי, "אני עדיין מקבל עבודות של ליווי מוסיקלי מפעם לפעם. האחרונה שביצעתי היתה ליווי לקלטת ילדים, שירים לגיל הרך".

 

"מה?!"

 

אורי אסף את האבנים מן המכסה ופתח את הפסנתר. רגע ליטף באצבעותיו את הקלידים ולאחר מכן התחיל לנגן. בבת אחת הוא היה אותו אורי שזכרתי. עם אותו חיבור פנימי שהרים את המוזיקה והרים את כל מי שהאזין לה. אשתו באה מן המטבח אוחזת את התינוקת בזרועותיה והקשיבה. היו חמישה רגעי גן עדן, שבסופם הרים אבריימי (או אולי היה זה מוישי) את אחת האבנים הגדולות מן הרצפה, ושמט אותה על רגלו של מוישי (או אולי של אבריימי). החבלה היתה קלה, הבכיות היו רמות, הפסנתר נזנח והצלילים נותרו תלויים באויר, מצפים להמשך. אבל אורי לא חזר אל הפסנתר. הוא הביט בשעון ונחרד. הילדים צריכים לישון! מחר יבוא הטנדר לאסוף אותם בשבע וחצי! התחילה מהומה של פיז’מות וארוחת ערב שבמהלכה חמקתי אל קצה הסלון וישבתי לי על הספה, יודע שבעצם אני אמור ללכת, ולא מוכן לעזוב כך באמצע, כמו אותם צלילים שנותרו תלויים באויר.

 

ברבע לאחת עשרה נרדמו הילדים והאישה החלה משרכת את דרכה בין ערמות הבלגן שלאחר השבת. שאלתי את אורי אם הוא רוצה לצאת איתי לסיגריה. אורי השיב שאינו מעשן אבל יוכל לצאת איתי לרבע שעה, שלאחריה ישוב להדיח כלים. אפילו ברחוב הירושלמי הלילי שאליו יצאנו לא היה שקט. הוא היה צר מדי לטעמי, וצפוף הרבה יותר מדי. מכוניות חלפו בו בלי הרף, מצפצפות ומסנוורות.

 

אני יודע שהייתי אנוכי וחסר התחשבות, ואולי כמעט מרושע, כאשר שאלתי בחריפות: "תגיד, אורי, תגיד – זה מה שה’ רוצה שיהיה? זה מה שהוא רצה ממך כשחזרת בתשובה? ככה הוא התכוון שתחיה?? זה מה שהתורה עושה לחיים של הבנאדם?"

"למה אתה מתכוון?" שאל אורי למרות שידע היטב.

"אני מתכוון לרעש, לבלגן, אני מתכוון ל"שירים לגיל הרך" (כמעט ירקתי את המילים), לניתוק האכזרי הזה מן המוזיקה בדיוק כשאתה רוצה להיכנס אליה…לעבדות הזאת, אורי לחיים האלה!" – ובסערת רוחי כמעט כיניתי אותם בשם לא ראוי.

 

עמדנו מתחת לפנס ואורי הרים אלי את מבטו. לא אשכח את מה שהיה בו. "אני ידוע שזה נראה, לא רק לך אלא גם לי ולאשתי לעיתים קרובות – כמו הדבר הלא נכון, אבל אני מאמין שזה בכל זאת נכון עבורנו כעת. קודם – זה היה כמו לשבת על הגדר עם הגיטרה ולשיר על מה שראינו ממול, ועכשיו אנחנו עמוק עמוק בפנים, בלב ליבן של ההתרחשויות. החיים בפנים הם השיר עצמו, דניאל, הם בוראים אותו, אבל נדמה לי שאתה צעיר כדי להבין זאת".

"אולי אני מבין קצת", אמרתי, "אבל איזה שיר אפשר לשיר מתוך רסק של חיים טחונים שכאלה?"

"אוהו", אמר אורי (רבע השעה שלנו כמעט עברה), "אוהו, שיר של תקווה עצומה".

"כולם?"

"מה כולם?"

"כולם שרים תקווה?"

"לא…" אמר אורי בקול חרישי, "אני חושב שיש כאלה שלא. אני זוכר את השבת הראשונה שבה נשלחתי מטעם הישיבה ששהיתי בה להתארח בביתם של חוזרים בתשובה ותיקים. היו להם חמישה ילדים קטנים. זה לא היה רעש כזה כמו מה שפגשת אצלנו – הילדים שלהם היו יותר מחונכים – אבל זה גמר אותי. חזרתי לישיבה במוצאי שבת, ארזתי את המזוודה שלי, והסתלקתי בלי להגיד דבר לאיש. שלושה חודשים ישבתי בצפת בחדר שכור וחוץ מלנגן ומלבכות לא עשיתי כלום. האנשים ההם שאירחו אותי, לא שרו שיר שמח. הם היו כנועים, שותקים, מחוקים מתחת למשא הזה. דירתם היתה שכורה, פרנסתם דחוקה. הבעל, שהיה איש מחשבים במקצועו, לא רצה לצאת לעבוד והשתכר מלגה דלה של כולל, האישה היתה מטפלת בתינוקות בביתה והעבודה סחטה אותה. הרגשתי שהאנשים האלה חזרו בתשובה ושכחו מה זה לחיות, מה זה לשמוח. הם פשוט צעדו כפופים, יום אחר יום, שבוע אחר שבוע, תינוק אחר תינוק. ידעתי שאני לא הולך על זה. אני את ראשי לא מכניס בעניבת החנק הזאת. ישבתי עם הגיטרה אבוד לגמרי ובכיתי. חשבתי שאני בוכה על המיכאל ההוא, מארחי, ועל אשתו, אבל בכיתי גם את הפחד שלי עצמי".

 

"ומה קרה אז?"

 

"פגשתי אנשים, עברתי שינוי, ואחרי שנה בערך הגעתי להבנה, שתהיה בי תקווה כל כמה שאאבק עליה, ושמחה תהיה לי אם אלחם עליה ולא אפסיק לרצות בה. הבנתי שהסכנה לדברים האלה אורבת בכל מקום, וגם הבנתי שיש לי בחירה ויעזרו לי ו – אוי!" אורי הביט בשעון ונבהל, "הכלים מחכים לי, ואשתי גם. אני הולך, דניאל, היה שלום".

 

נותרתי לבדי על המדרכה ומרוב פיזור דעת צעדתי רגלי עד הישיבה, מהלך שעה וחצי ושם מצאתי את מכתבך. כעת אני מנסה לזהות משהו מהקולות המעורבבים בי. אני מרגיש שכל החיים סביבי מלאים תהיות וסתירות. אורי לא רצה בשום אופן להכניס את ראשו בעניבה של חנק והנה היא כרוכה על צווארו, אשתו מטפלת בילדיה במקום לצייר, ואני בכלל לא יודע מה לעשות עם עצמי.

 

נניח שתחושת החיסרון היא חיובית כשלעצמה, מה מניחה לנו היהדות לעשות בה? נניח שאותו משגיח כשרות שתיארתי לך רוצה לצאת עם הרכב למירון, האם הוא יכול לעשות זאת? מתי בכלל יש לאדם – ובפרט לחרדי הנוטל על עצמו מחוייבויות כה רבות ומורכבות בתחום הרוחני והמשפחתי – זמן ואפשרות לבעור באהבת ה’? האם החיים לא מפילים אותך שדוד על המיטה לילה אחר לילה, כאשר במקום לחוש חיסרון אתה חש רק לאות ותשישות?

 

אני מרגיש שהכל גדול עלי. אני לא יודע מה גילה אורי בצפת ואיזה שינוי עבר עליו, אני רק חרד לעיניים שלו, שלא תכבינה גם הן. אני לא יודע אם כואב לרבנים שלי לחיות בלי תהפוכות, או שבאמת אין אפשרות לכלול גם חיפושים וכיסופים בתוך לו"ז עמוס כזה של סדר יום חרדי.

 

בחור כמוני, עם קיטבג על הגב, יכול לשבת כעת, בשעה שלוש אחר חצות, על הדשא שבחצר הישיבה ולכתוב מכתב לאור הירח, אבל גבר חרדי אחראי ובעל משפחה לא מתיר לעצמו לעשות זאת. עול מוטל על צווארו וחונק אותו.

 

מה תוכל להשיב לי על כך?

 

שלך, בבלבול ובמבוכה,

דניאל.

 

****

 

היינו קבוצה של חרדים שנסעה לחופי גואה…

 

דניאל יקר,

 

נדמה לי שתמצית שאלתך היתה: "מתי בכלל יש לאדם, ובפרט לחרדי הנוטל על עצמו מחוייבויות כה רבות ומורכבות בתחום הרוחני והמשפחתי, זמן ואפשרות לבעור באהבת ה’?". כשקראתי את השאלה, שוב ושוב, הרגשתי שמשהו לא מסתדר בשאלה עצמה, כאילו השאלה מניחה איזו הנחת יסוד שאני אמור להסכים איתה, ואז, כשאני מקבל את הנחת היסוד הזו בתת המודע שלי, היא מטיחה את עצמה בפרצופי במלוא עוצמתה ומותירה אותי נבוך ומצטדק. אבל הנחת היסוד בעצמה, מוטעית, ושאובה ממקורות לא יהודיים.

 

הנחת היסוד של שאלתך טוענת שהחירות נמצאת מחוץ לחיים, בזמן הפנוי, באוויר הצלול, בשקט, בהרים, במוזיקה, בכל מקום למעט בחיים עצמם.

 

הנחה זו מבוססת על השקפת הנצרות הגורסת שמקומה של הרוחניות במקומות מיוחדים מחוץ לחיים ולזמן (כמו ביום ראשון בכנסיה וכדומה). על בסיס זה נזעקת השאלה: "מתי אמצא זמן לרוחניות, לאהבת ה’, לרגשות נעלים, אם מוטל עלי העול הפשוט, האפור, היומיומי של חיי שיגרה וטירדותיהם – הכולל גם את מערכת החובות הדתיות – והעול הזה מפריע ועומד בסתירה לחיפוש אחר הרוחניות!"

 

אבל אנחנו גורסים "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה", הווה אומר, חירות יהודית אין פירושה ניתוק מעול אלא קבלת עול. נכון שהדרישה הזאת סותרת את הרגלי הנהנתנות, החופש והבילוי שכובשים פיסה אחר פיסה גם במחוזותינו – אבל היא נשארת האמת היהודית המקורית. מי שיזכה להכניס אותה לתוך חייו יחסוך לעצמו ימים ושנים של תסכול ומרירות הנפש.

 

אספר לך משהו, אני מניח שהחוויה שאתאר לך אינה זרה לך, אבל אני משוכנע שזווית הראייה בה אציג לך אותה תהיה חדשה עבורך בהחלט, ומן הסתם גם לא קלה לעיכול.

 

לפני כשנתיים הייתי בהודו, בשליחות של קירוב רחוקים. היינו קבוצה של חרדים שנסעה לחופי גואה, כדי להעביר במשך כמה שבועות שיחות ושיעורים לאחינו בית ישראל. עבורי היה זה הביקור הראשון בהודו. בחסדי שמיים זכיתי לא להיות שם לפני התשובה.

 

הנופים הדהימו אותי. ים בצבעים שלא הכרתי, חופים בלי סוף עטורי עצים טרופיים, והעיקר – הקצב. הכל התנהל שם כל כך לאט ורגוע. לכולם יש זמן בשפע. אם תגיד למישהו "בוקר טוב" בשעה ארבע אחר הצהריים, הוא יענה לך "בוקר טוב" בטבעיות. הולכים לאט, מדברים לאט, חושבים לאט. זה עומד בסתירה כל כך גדולה ללחץ ולמהירות של הארץ שאתה פשוט רוצה רק להתמסר לזה ולשכוח מכל הקשיים והצרות, הפשעים והמיסים.

 

אבל אני לא באתי לשם בשביל להתפרק או לברוח ממשהו, באתי בשליחות ובאתי להתבוננות. וכאשר התבוננתי סביבי ובתוכי, הבנתי שהפתיחות והזרימה שיש שם אינם רק תוצאה של חופים יפים. זה משהו אחר, משהו באוויר – ולא ידעתי מהו. חז"ל אומרים: "הגר בחוץ לארץ דומה כמי שאין לו אלוק" וקוראים לאדמת ארץ העמים אדמה טמאה.

 

היכן כאן הטומאה?

ואלוקים – הרי מרגישים אותו כאן חזק יותר, עוצמתי יותר, יפה ונעים יותר. ומדוע מדמים חכמי ישראל את הגר כאן לאדם חסר אלוקים?

המוזר ביותר היו התיירים הישראלים (שלמרבית הצער היו דומים מאוד באורחות חייהם ובמראיהם לתיירים הגויים), למרות שבאו בפירוש להתפרק ולהירגע, מסתבר שהנופים לא הספיקו להם, והם היו זקוקים לסמים ולמסיבות כדי להרגיש שמשהו קורה. למרות המנוחה המופלאה, המושלמת, שהציעו להם הודו וחופיה, הם הסתובבו שם חסרי מנוחה, מחפשים, בעליל, עוד משהו. (כמובן שיש גם אחרים, שבאים לשם לחפש רוחניות באופן מודע, ומגיעים לכל מיני כיתות של עבודה זרה, אבל זו כבר סוגיה שונה לגמרי).

 

ואז הבנתי. מי ששולט שם הוא "אלוקי האין עול" – אלוקי אור בלא כלים, אלוקי היופי והמוזיקה. אבל לא אלוקי ישראל. כי אלוקי ישראל נתן תורה, גבולות, צמצום כביר לאורו, וגילה שרק דרך הגבולות נוכל להכיר אותו ולהתחבר אליו. ושם, בהודו, אין שום צמצומים. הכל מותר, הכל טוב. אין גבול.

 

וכשאין גבול אין קדושה, וכשאין קדושה אין אלוקים ו"הדר בחו"ל כמי שאין לו אלוק". זוהי טומאת ארץ העמים, טומאה ערמומית ונוראה של פריקת עול שבסופו של דבר משעבדת את הנתפסים לה בעול נורא של התמכרות לסמים שונים. בין שמדובר בסמים ממש, ובין שמדובר בתחושת החופש והעונג שהאדם מתמכר לה. ואז בזתי בליבי למרחבים, לים, לעצי הקוקוס והפפאיה, לשמיים הכחולים והריקים, והתגעגתי בכל ליבי, בכל כוחי, לבלטה אפורה וחסרת הדר בבית שמש, שם אני גר. לקבלת עול פשוטה, לחיים יהודיים קדושים, לגבולות ולצמצומים של ארץ ישראל, שעם כל הקושי שבהם, מובילים אותך אל ה’, אלוקי ישראל באמת.

 

מכורי התענוגות, הנרקומנים של הרוחניות ושל האורות, אינם יודעים, ולרוב כבר כמעט לא מסוגלים, לקבל עול. אפילו עול פשוט של אישה וילדים, בית. אפילו התמודדות פשוטה של שיחה הגיונית שיש בה פתיחה וסוף ותכלית. "התכלית? – מה שתחליט", אמר לי שם נווד אחד הזוי עיניים ומאושר עד כלות מן ההבל שבו הוא שקוע עד צוואר.

 

אני לא כותב לך דרשה לחזרה בתשובה, אני רק מנסה להראות לך איך אנחנו עדיין שבויים בתפיסות לא יהודיות לגבי רוחניות וחירות והצלחה, למרות שאנחנו כבר מניחים תפילין. אהבת ה’, הבעירה אל הקדושה וכל הרגשות הכי נעלים נמצאים למטה למטה, במקומות הכי אפורים ושיגרתיים של החיים, רק צריך לדעת איך לרדת לשם ולחפש אותם. לא לחשוב שהם נמצאים אחרי החיים או מחוץ לחיים.

 

צוללן שיורד לתהום לחפש פנינים, מבין שיש לו אויר רק מבלוני החמצן שלו. אם הוא ירגיש מתוסכל מכך שאין לו אויר חופשי לנשום משמע שאינו מבין היכן הוא נמצא. ברגע שיבין – תהפוך לו הצלילה לתהום, לחוויה מרגשת של חיפוש. כמו כן אנו במצולות העולם הזה. לא צריך להתרגש מהלחץ של המעמקים, רק לזכור את הפנינים שבאנו לדלות דווקא כאן. והפנינים הללו הן התיקון והזיכוך האפשרי דווקא במצבים של התגברות על כעס ועל גאווה ושאר מידות רעות שהחיים מזמנים לנו תמיד, הרצון העמוק המתגבר בנפש דווקא לאחר ולמרות המניעות והמכשולים. כל אלו – נמצאים דווקא למטה למטה במעמקים…

 

(אגב, יש תופעה אצל צוללנים הנקראת "שכרון מעמקים", אשר במהלכה הצוללן חש חוויה רוחנית מיוחדת. המעמקים מסעירים ומרגשים ומפתים אותו עד כדי כך שהוא מתבלבל ושוכח לעלות. לכן אסור לצלול לבד, רק עם חבר, שיציל אותך מהדימיון הכוזב הזה…)

 

תאמר, מה רע בחוויות בלי עול? מי אמר שזה לא טוב? איך אומרים החילוניים – "העיקר שאתה מאושר". טוב, גם מסומם יכול להיות מאושר לזמן מה, בטרם יתפכח לעולם אכזר שבעתיים. וכמו כן מי שרחוק מעבודה אמיתית – גם הוא נהנה מהסרט של החיים. אבל הוא רק צופה. לא קונה כלום, לא משתנה באמת, וכאשר ידליקו לו את האור בסוף הסרט של חייו, יגלה מולו רק בד לבן וריק!

 

אני רוצה לצאת מכאן עם משהו, לכן אני מוכן לעבוד. לא אכפת לי להזיע. "אדם לעמל יולד", ו"אשרי מי שעמלו בתורה". אני לא אומר לך את זה בתור פתגם מהספרים. אני מאמין בזה באמת.

 

רבי נתן, תלמידו המובהק של רבי נחמן  מברסלב, כותב באחד ממכתביו לבנו "והאדם נברא שיעמלו אותו וייגעו אותו – והוא יתגבר ויחתור כנגדם". אנחנו פה נמצאים בטירונות. מי שרוצה באמת לשרת את ממלכת הקדושה לא יכול לצפות לחיים שמכילים אך ורק מוזיקה ושקט, כי אלו אינם חיים. יש רגעים כאלה, וחשוב שיהיו, אבל הם הטפל, ולא העיקר.

 

אם תרצה באמת לראות את ההבדל בין מי שנלחם והתמודד כל ימיו על קדושתו ועל חייו הרוחניים לבין מי שעסק בהנאות (גשמיות או רוחניות, לא משנה בהקשר זה), לך לראות זקנים בבית אבות. שם תראה בדיוק מה שאמרו חז"ל: "זקני תלמידי חכמים כל זמן שמזדקנים דעתם מתיישבת עליהם. וזקני עמי הארץ, כל זמן שמזדקנים דעתם מיטרפת עליהם". ממראה פניו של הסוף ניתן ללמוד טוב טוב מהי ההתחלה. אם נחכה ונחלום על הזמן שיהיה לנו נעים וטוב רוחני – לא נעשה כלום, אבל אם נעמול (ובשמחה! כי יש עבור מה ויש עבור מי), אזי נוכל לפעול ולגדול ולהיות ראויים באמת לשם "אדם".

 

אתה יודע, אני מחבר ומפיץ ספרים בענייני יהדות ובמשנת ברסלב. בעבר חשבתי שאם יהיה לי זמן ושקט (ועדיף גם נוף יפה ושתייה קרה לידי), אוכל לכתוב ב"יישוב הדעת", אבל כשחיכיתי לזמנים האלו לא כתבתי כלום. רק כשזכיתי להבין שאני לוחם, ואם לא אלחם על הכתיבה לא אכתוב – רק אז התחלתי באמת לכתוב. אולי תתפלא לשמוע אבל את רוב ספריי (ודווקא את הטובים שבהם) כתבתי באוטובוס, בשדה תעופה, בדרך ל…ובדרך אל…בין עיסוק אחד למשנהו, בלי זמן, בלי כוח – רק מכוח הבחירה. אני צריך לכתוב, איך שיהיה ומתי שאוכל. אפילו מכתב זה נכתב דקות ספורות לפני שאני צריך לצאת מהבית לאירוח.

 

אם כן, בתוך כל זמן ובתוך כל מצב, צריך לפעול ולעשות טוב, לקרוא אל ה’ ולחפש את אהבתו וקרבתו. לא במקרה את מכתבך כתבת לי "בשעה שלוש אחר חצות על הדשא בחצר הישיבה", ואני משיב לך ביום שישי בארבע ורבע בתנאים לא תנאים, בין צרחותיה של בתי והכנת תיקים לנסיעה.

 

ראה, שאלותיך נכתבו בזמן מתאים. ביישוב הדעת, בשקט. תשובותיי נכתבו במסירות, מתוך סערה והפרעות. היה מן הראוי שיהיה להיפך, לא? שהשאלות יישאלו מתוך מצוקה והפרעות והתשובות יינתנו מתוך שקט ויישוב הדעת…

תן דעתך לזה.

 

"ההעם ההולכים בחושך ראו אור גדול", אומר הנביא. יש חושך, לכולם. אבל צריך ללכת בו ובתוכו, ומתוך אמונה לפעול טוב ולצעוד קדימה, אל האור.

 

ארז.

 

…קראתי שוב את המכתב שכתבתי לך, ואני חושב שיש עוד מה לומר בנושא. מן הדברים שכתבתי עשוי להשתמע כאילו כל העניין ביהדות הוא רק קבלת עול ועבודה קשה, ואילו הרצון לאור ולעונג אינו אלא תאווה. אבל האמת היא שאלוקי ישראל אינו רק אלוקי הגבולות והצמצומים, והוא בהחלט גם אלוקי האור, היופי והמוזיקה, והלא אחד משמותיו הוא "אור אין סוף". הרצון לעומק, לחיות, לעונג, הוא רצון קדוש, אמיתי ומוצדק. הבעיה היא שאור לבד אינו כלום, כשם שגבול אינו כלום.

 

אין צורך בפריקת עול ובפורקן יצרים כדי לזכות לעונג וחיות. עונג וחיות כאלה נמסים ואובדים בהותירם טעם מר בפה ונפש פצועה וריקה.

 

יש עונג בתוך גבולות, והוא עונג אמיתי וקדוש. לא צריך לוותר על העונג, אבל אפשר לזכות בו בצורה בריאה, קדושה, שאינה אובדת ברוח הזמן.

עונג לבד – הוא אורות בכלי כלים. אי אפשר להכילו.

עול לבד – הוא כלים בלי אורות. אין מה להכיל.

השלימות, הדיוק המופלא שיצר בורא עולם הם דווקא אורות בתוך כלים, עונג בתוך גבול, חיות מתוך עמל. העולם מורכב מהפכים משלימים של גוף ונשמה. גם כדור הארץ נמצא במרחק מדוייק מן השמש. קצת רחוק יותר – היה הכל קופא. קצת קרוב יותר – היה הכל נשרף.

 

כך גם בעולמה של תורה. יש אור, יש שמש, אבל צריך להיות במרחק מדוייק ממנה. קרוב יותר מדי, אור יותר מידי – הכל נשרף ואובד (מעניין שגם בסגנון הדיבור העממי מוצא עיקרון זה ביטוי כאשר מכנים את האדם שחווה אור בלי כלים בביטוי ‘דלוק’). רחוק יותר מידי, עול יותר מידי, אפור, כבד, והאדם עשוי לקפוא ממוות רוחני.

 

וכך כותב רבי חיים ויטאל בעניין זה: "בהיותו עסוק בחוכמה המשנה והתלמוד הבבלי ולא ייתן חלק גם אל סודות התורה וסתריה, כי הרי זה דומה לגוף היושב בחושך בלתי נשמת אדם נר ה’ המאירה בתוכה, באופן שהגוף יבש, בלתי שואף ממקור החיים". "סודות התורה וסתריה" כפי שהבאנו מדברי רבי חיים ויטאל, הם "אור ממש, ולא חוכמה לבד…ובהיכנסה בנשמה יכנס אור בה, כאשר יכנס ניצוץ השמש באחד הבתים".

 

רבי נחמן מברסלב, כאשר הוא מתאר באופן ציורי את עולם התורה והקדושה, בוחר להשתמש בביטוי הפרדוקסלי "מבצר של מים". מבצר – גבולות וצמצום, ומים – זרימה, חיות ותנועה. "כי יש מבצר של מים, ושם הם עשר חומות, זו לפנים מזו, וכולן של מים, וגם הקרקע שהולכים עליה שם בתוך המבצר היא גם כן של מים. וכן יש שם אילנות ופירות, הכל של מים. ויופי המבצר וגודל החידוש של זה המבצר אין צורך לספר"…(מעשה משבעת הקבצנים, "ביום השישי").

 

אלוקי ישראל, אם כן, הוא אלוקי היופי, האור והמוזיקה. אבל דווקא יופי כזה שמתגלה בתוך גבול. מבצר של מים. ואת יופי המבצר הזה אי אפשר לתאר…

 

אומנם את הגבולות המדוקיים, הצמצומים הקדושים לקבל בתוכם אור ה’ בתוך מים עזים, יודעים לבנות דווקא הצדיקים האמיתיים, וכלשון רבי נתן ב’ליקוטי הלכות’ (נטילת ידיים לסעודה הלכה ו’ אות ל"ט): "כי לתוך הים אי אפשר לכנוס מחמת ריבוי המים, וכמו כן הוא בהים הרוחני שהוא ים החוכמה, שהוא שורש הים הגשמי, שאי אפשר לכנוס בו מריבוי מימי הדעת. וכל מי שרוצה לכנוס בו בלי רבי ומנהיג אמיתי – נטבע בו באין סומך. כי אין יכולים לכנוס בו כי אם על ידי צדיקים חכמים אמיתיים, שהם בחינת "יורדי הים באוניות, עושי מלאכה במים רבים". כמו שבים הגשמי אי אפשר לעבור כי אם על ידי אוניות העשויות בחוכמה ובאומנות גדול וגם צריכין מנהיג ספינה, שיהיה לו דעת לידע איך להנהיג הספינה כפי השעה, כפי הרוחות שנושבין. כמו כן ברוחניות בעניין ים החוכמה שצריכין צדיק ומנהיג אמיתי, שידע הדרכים שבים בבחינת "הנותן בים דרך ובמים עזים נתיבה".

 

יהי רצון שנזכה להכיר את ה’ ולהתענג על אורו בכוח וסיוע הספנים הקדושים, "יורדי הים באוניות, עושי מלאכה במים רבים", יוצרי הגבולות הקדושים בתוך ים החוכמה, אור אין סוף אשר בלעדיהם יהיה תמיד רב מלהכיל.

 

 

(מתוך הספר: הלב והמעיין של הרב ארז משה דורון, ובאתר "לב הדברים").