תבוא בשבוע הבא

 

 

ימי חנוכה הם ימי הודאה. כמו שכתוב (גמרא שבת): "קבעום ועשום ימים טובים בהלל והודאה", ואף על פי שמותרים ימי החנוכה במלאכה והם כימי החול לכל דבר, יש בהם עבודה גבוהה מאוד והיא עבודת ההודאה.

 

אל לו לאדם להסתפק במה שהוא מוסיף בתפילה ובברכת המזון את הודאת "על הניסים", וכן לא יסתפק בהלל הגדול שהוא אומר אחר התפילה, אלא עליו לייחד את כל שמונת הימים האלו לעבודת ההודאה, היינו שישתדל ויתאמץ כל הזמן להרבות בהודיה, בין לסובבים אותו המיטיבים עמו, ובין לבורא עולם על כל החסדים שהוא עושה עמו.

 

אף על פי שבכל השנה האדם צריך לעסוק הרבה בהודאה ובשמחה, מפני ששורש כל הרע שיש בעולם בא מהפגם של כפיות הטובה, הרי שבחנוכה צריכים ויכולים לעסוק בזה יותר, לכן קבעו והורו לנו חכמינו ז"ל לעסוק בכך בימי החנוכה בתור חיוב גמור להלכה ולא רק בתור עניין מוסרי. ובזה שהורו לנו לעסוק בהודאה בתור חיוב הלכתי, עשו לנו בכך טובה גדולה, שכן על ידי זה נוכל להתגבר על יצרנו הרע המונע אותנו בדרך כלל מעבודה נפלאה זאת של הודאה ושמחה, כמו שנסביר בס"ד.

 

הנה בכל השנה כאשר האדם מתקשה לראות את הטוב ולהודות על החסדים שהבורא עושה עמו, זה מפני שאין לו פה להשיב לטענות היצר המשכנע אותו השכם וערב שבגלל ריבוי חסרונותיו ועוונותיו, הוא מחוייב להיות שבור ורצוץ.

 

אכן, בחנוכה יכול האדם לומר ליצרו הרע כך: נניח שבאמת אתה צודק, ובעל כורחי אני מסכים איתך שעלי להיות עצוב ומיואש ממצבי הרוחני והגשמי, אבל מה אעשה וקבעו חכמינו ימים אלו להודות ולהלל, ובזה אני צריך לעסוק כעת. הצעתי לך היא, שתלך כעת ותחזור שבוע הבא ונדבר על זה, כי כרגע עם כל הרצון הטוב איני יכול להיות בעצבות, מחמת שלא הותירו לי חז"ל מקום לזה, מאחר והורו לי להלכה לחפש ולראות רק את החסדים והטובות שהבורא גמל עמי ועם אבותיי, וכאלה יש הרבה, ולהודות ולשמוח בהם כל שמונת הימים.

 

וממילא כאשר ידחה האדם את היצר הרע הזה במשך שמונה ימים, ידחה לגמרי ולא יוכל לחזור ולהעציב את האדם גם אחרי חנוכה, מגודל האור הנפלא והשמחה שישיג האדם בעבודת ההודאה כל ימי החנוכה.

 

"לכל זמן ועת לכל חפץ" (משלי) – בכל זמני השנה ומועדיו ישנה עבודה אחרת, אם בימי אלול עסקנו בתשובה וחרטה והשתדלנו להעלות את מידת היראה על ליבנו, ובימי בין המצרים התאבלנו על החורבן, ובימי הספירה כספנו לקבלת התורה, וכן בכל חג וחג. אולם בימי חנוכה כל עסקינו הוא בהודאה לה’ על כל פרט ופרט בחיינו, לכן, אפילו יבוא יצרנו הרע ויאמר לנו (בשביל להפיל אותנו לעצבות): ומה עם יראת שמים? נאמר לו: עכשיו עובדים על שמחה, תבוא שבוע הבא.

ואם יאמר: מה עם החסרונות והריחוק הגדול מהתורה? נאמר לו: סליחה, כבר אמרנו לך, תבוא שבוע הבא, עכשיו זה לא הזמן להסתכל על מה שחסר, אלא על מה שיש.

וכן אם יבוא עם טענות של דאגות הפרנסה וכדומה, נאמר לו: אתה צודק, אבל לא עכשיו. נדאג שבוע הבא, עכשיו העבודה היא להודות על הטוב, לא לחפש את החסרונות.

 

עצה זו מועילה דווקא כעת שהורו לנו חכמינו על פי הלכה להודות ולהלל, וממילא אין לנו ברירה אלא לשמוע בקולם, ואין ליצר הרע שום פתחון פה להפיל אותנו מהשמחה על ידי טיעונים מוסריים והלכתיים כביכול, כמו שהוא רגיל כל השנה.

 

כאשר האדם יעסוק כך בהודאה ושמחה בשמונת ימי החנוכה בלי הפרעה, יראה עין בעין את ההמתקה והישועות הבאות לו ויבין שזו באמת הדרך האמיתית גם בשאר ימות השנה, וגם כאשר יעברו ימי החנוכה, וכבר לא יהיה לו הטיעון הזה שהוא מצווה כעת רק להודות וכו’, על כל פנים כבר האירה בליבו האמת, שזו הדרך, וגם ראה עין בעין את התוצאות הטובות הן מצד יראת השמים שקיבל על ידי ההודאה והשמחה, והן מצד הישועות בגשמיות שקיבל, ממילא ימשיך בדרך זו כל השנה בביטחון ולא יוכל היצר הרע להטעותו ולהסיתו לחשוב שהדרך לחזור בתשובה היא על ידי עצבות ובכיות, אלא ידע בברור מניסיון, שרק הדרך של הודאה ושמחה היא הדרך הטובה לחזור בתשובה. וזה נובע רק מכח קביעת חכמינו ז"ל שימים אלו להודאה.

 

בוא וראה עומק חוכמתם של רבותינו שירדו לסוף דעתו של האדם, ויודעים תחבולות היצר להחליש את מי שרוצה לחזור בתשובה, וקיימו: "בתחבולות תעשה לך מלחמה", היינו סוד ההודאה שהוא נסתר מאוד, כי קשה לאדם להבין סוד זה, מכיון שתמיד נראה לאדם שהתשובה תלויה דווקא בחיפוש החסרונות ותיקונם, ולכן הוא מגזים בזה ועוסק בזה יותר מכדי הצורך וכל היום מחפש לראות חסרונותיו, מה שהיה צריך לעשות רק שעה ביום. ואילו מה שהוא באמת צריך לעשות כל היום, היינו לראות את הטוב והחסדים שהקב"ה גומל עמו, בזה הוא ממעט מאוד כי נראה לו שאין זו הדרך הנכונה להתקרב להשם.

 

עניין זה של מציאת הנקודות הטובות הוא בחינת נס חנוכה ממש, היינו ניצחון המעטים על הרבים, טהורים על טמאים, חלשים על חזקים, צדיקים על רשעים וכו’. כי החסרונות הם רבים, כמו שכתוב: "חסרון לא יוכל להימנות" וכן הם חזקים, כי תמיד החיסרון והקלקול יותר מורגש ובולט  מאשר הטוב והמתוקן, ונראה שהרע חזק יותר מהטוב. כמו כן החסרונות הם בחינת טמאים מאחר ומצד הקדושה אין שום חסרון כי ה’ אחד ושמו אחד, וכל השקר והרע, היינו הטומאה, הוא מחמת הריחוק מאחד. וכן רשעים ביד צדיקים על זו הדרך, שהכח וההשפעה של המעשים הרעים בחינת רשעים נופלים מפני זיכרון המעשים הטובים והצדיקים של האדם וכו’.

 

כאשר האדם מאמין בכוחו של הטוב, היינו שמאמין שאף על פי שהטוב נראה חלש ולא משפיע, בחינת היצר הטוב שנקרא: "ילד מסכן וחכם", אף על פי כן הוא המנצח, כי ה’ חפץ בטוב הזה, והוא הנותן לו את הנצחון, בחינת: "לולא ה’ עוזרו אינו יכול לו", אזי הטוב באמת מתגבר כנגד כל הסיכויים כביכול, כמו שהיה במלחמת החשמונאים. וזה תלוי באמונה, כי בגשמיות ברור שהרע חזק ואלים הרבה יותר, רק על ידי אמונה שיש בורא ומשגיח והוא חפץ בטוב, כי הוא עצם הטוב, ולכן עוזר לטוב לנצח, רק על ידי אמונה אפשר באמת לנצח את הרע.

 

המלחמה היא בדעת, וכל עוד שאין האדם נופל בדעתו, בוודאי שינצח הטוב את הרע, כי זה רצון ה’. אולם כאשר האדם נופל בדעתו ונדמה לו שאין עליו השגחה, אלא "כל דאלים גבר", על ידי זה באמת מסיר ההשגחה ממנו ויוכל להתגבר הרע חס ושלום. אבל רבותינו קדושים ראו והבינו את המלחמה האמיתית, לכן תיקנו לנו שמונת ימי חנוכה אלו להודות ולהלל לשמו הגדול, ועל ידי זה לזכור החסדים ולהעלות האמונה מנפילתה, וממילא הטוב מנצח את הרע, אף על פי שנראה היה שהרע גדול וחזק יותר, שזה בחינת מלחמת החשמונאים – מעטים מול רבים, חלשים מול חזקים וכו’…כלומר, עבודת ההודאה וחיפוש הנקודות הטובות, שזה בחינת נר חנוכה שמוסיף והולך, היינו שמוצא עוד נקודה טובה ועוד נקודה טובה, בבחינת מעט מהאור דוחה הרבה מהחושך, כמשל לאדם הנמצא בבית אפל ומדליק אור קטן הדוחה את כל החושך. ויש בזה הרבה לדבר ואין כאן המקום להאריך, וכל אחד יוסיף מדעתו על פי ההקדמות האלה, וישכיל, וינצח מלחמות היהודים בצורריהם, עד יבוא ינון.

 

ה’ יתברך יזכנו ללכת בהודאה והלל כל ימי חיינו, ולעבור את השבעים/ שמונים שנה בריקודים ושמחה, ונזכה לגאולה שלמה במהרה בימינו אמן ואמן.