הלב והמעיין – מכתב 13

 

ההתכתבות הפורה והמרגשת ביני לבין דניאל פסקה באופן לא צפוי. למרות שלמד בישיבה שנים ספורות בלבד, ראשי הישיבה מצאו אותו מתאים להצטרף לשליחות של קירוב רחוקים בדרום אמריקה.

 

עיסוקיו האינטנסיביים שם לא איפשרו לו לכתוב כמעט בכלל, ורק קשר טלפוני לא תדיר עדיין שמר על הקשר בינינו. אחר כך גם הוא דעך ופסק.

 

ידעתי שהוא התחתן עם ישראלית שהגיעה לדרום אמריקה ושם חזרה בתשובה, ושנולדו לו ילדים. שמעתי גם שהוא עושה חייל ברוחניות, שכיום הוא ראש כולל לאברכים בעלי תשובה במקום, ופעם בשנה הוא טס על פני חצי כדור הארץ, לשהות במשך שבוע…באומן.

 

שנים לא השתמענו ולא דיברנו, והנה קיבלתי מדניאל מכתב נוסף. אל מכתבו צירף דניאל את צילומי מכתביי אליו מאז. לדעתו, תוכל חליפת מכתבים זו להיות מענה וסיוע למבקשי ה’ העולים אל השמים בסולמו של רבי נחמן מברסלב.

 

לו יהי כדבריו.

 

ארז משה דורון.

 

***

 

 

רוב שלומות וברכות לך, ארז

 

 

זמן כה רב עבר, ומים רבים זרמו בינתיים…לעיתים קרובות רציתי לכתוב לך ומספר פעמים אפילו נטלתי דף ועט מתוך כוונות רציניות מאוד, אבל הזמן הדוהר ושטף החיים, וכנראה גם ‘מניעות’ לא פשוטות הרחיקו אותי מן הכתיבה ומן הדרישה בשלומך.

 

על המתרחש בקהילה הרחוקה והנידחת אך המתפתחת כאן, אפשר לפרט במכתב נפרד, וכמו כן על חיי הפרטיים, המלאים וגדושים גם עמל וגם סיפוק, ברוך השם. תודה לה’ שזכיתי להתקרב לרבי חי כזה, שמלקט את פירורי הרצון הפנימי שלי, ובונה מהם התעוררויות נפלאות.

 

בכל פעם שאני זוכה להתעוררות כזאת, אני נבהל ונחרד מחדש בראותי איך הכל חובר נגדי, שלא אמצא זמן ויישוב דעת להיזכר במציאות הפנימית, האמיתית, המתוקה ומלאת המשמעות. איך אומרים אצלנו בישיבה? ‘מבהיל על הרעיון’ להיווכח כיצד אין מונעים ממני לעסוק בצורכי ציבור, ללמוד תורה או לקחת על עצמי עוד ועוד משימות רוחניות, את השעה היומית של ההתבודדות מונעים ממני בכל דרך אפשרית, עד שלפעמים אני מרגיש כאילו החומה הסינית העבה והמבוצרת חוצצת ביני לבין שעת התפילה הפרטית שלי, ואני צריך להיאבק בציפורניים ובשיניים ממש. "רוץ", אומר לי העולם הנוגש והמשעבד, "רוץ לאן שאתה רוצה, רוץ אפילו לדבר מצווה, רק אל תעצור לזכור לאן אתה רץ ועבור מה אתה רץ".

 

אלכסנדר הוא האיש, שהצליח להושיב אותי לכתוב לך כעת. אלכסנדר הכירולוג, שפגשתי לראשונה לפני כמעט שבע שנים ובשנית לפני כשבוע, באופן לא צפוי בהחלט.

 

אלכנסדר הוא מומחה גדול בקריאת כף היד. הוא אינו עוסק בחיזוי עתידות, אלא מייעץ לאנשים על סמך הרשום בקווי ידיהם ייעוץ אישי ומקצועי. לא כתבתי לך בזמנו על ביקורי אצלו ועל דבריו, מפני שהתביישתי בכך שפניתי אליו, כי מי שמע שבחור ישיבה יפנה לאיבחון אצל איש חילוני בעל מקצוע חריג כזה?

 

ארבעה עשר חודשים אחרי התשובה כבר ציפיתי מעצמי (וכך ציפתה ממני גם הסביבה) שארגיש יציב לגמרי בדרכי החדשה. שאהיה מאושר, שבע רצון ומסופק. אלא שלא הייתי, כלומר לא לחלוטין, ובאחת הפעמים ש’קפצתי’ להרצליה לבקר אצל הורי, לא התאפקתי וקבעתי לי פגישה איתו. אמי הלכה אליו זמן מה קודם לכן וממנה שמעתי עליו (ממנה גם לוויתי את הכסף, כדי לממן את התענוג הלא זול הזה).

 

אלכסנדר אמר לי דברים רבים על מצבי הפיזי, הנפשי והחברתי, על כשרונותיי ועל נטיותיי, ואז הגיע לתחום שאותו הגדיר כ’תחום הרוחני’.

 

"פה אני רואה הסתבכות", הוא אמר, "משהו אצלך מבולבל – וכעת הוא מבולבל הרבה יותר ממה שהוא היה לפני שנה וחצי".

 

"אתה מתכוון להיפך", אמרתי לאלכסנדר, "אתה מתכוון שעכשיו הרבה יותר בהיר לי מאשר קודם".

 

"זה אולי מה שאתה חושב", הוא חלק עלי, "אבל אני מציע לך להתבונן בדבר. היד שלך מספרת על חוסר ביטחון עמוק מאוד. אין לך מושג אם אתה טוב או רע לגמרי. אם יבוא מישהו ויאמר לך שאתה בסדר מבחינה רוחנית – תאמין לו, אבל אם יבוא מישהו אחר ויטען שאתה לא רק חסר ערך אלא גם גרוע ושלילי – תשתכנע שהוא צודק בלי ספק. אתה מרגיש מאוד רעוע, לא ברור לך אם אתה שווה וכמה אתה שווה, והקושי הזה מאוד משמעותי עבורך. אנשים רבים חיים בטשטוש רוחני אבל הם לא מוטרדים ממנו. אתה כן מוטרד, מוטרד מאוד".

 

הייתי הלום מדבריו. "אבל אני דתי", רציתי לומר ולא אמרתי, זה היה מגוחך. מה פתאום חסר בטחון?

 

"אתה דומה למי שנוסע בגשם בלי וישרים", הוסיף אלכסנדר משפט אחרון לסיכום, ודימוי ציורי זה ליווה אותי אחר כך במשך חודשים רבים. בסופו של דבר פניתי אליך, כתבתי לך את המכתב הראשון ושאלתי אותך אם ידוע לך מה לא בסדר אצלי…

 

היום, במבט לאחור, כאשר אני עצמי עוסק בקרוב צעירים לתורה ולמצוות, אני כה מיטיב להבין אותה מצוקה, שליבי יוצא לדניאל הנבוך של אז.

 

האינסופיות של התורה, השאיפה שמילאה אותנו מרגע שהכרנו אותה להצליח, להצליח בה כפי שקודם לכן שאפנו להצליח במקצועות שהשתלמנו בהם, ומאידך – הידיעה שהדבר כמעט איננו אפשרי. לא רק שקשה להניח שאנחנו עשויים להפוך ביום מן הימים לרבי עקיבא או לאחד הגאונים, גם לדרגתו של בחור חרדי בן גילנו (ולעיתים אפילו חכם פחות מאיתנו) – נבצר מאיתנו להגיע לפחות בעשר שנות הלימוד הראשונות.

 

זה בעניין לימוד התורה, ומה לגבי ההתקדמות בבניין האישיות? איך להתמודד עם התחושה המזעזעת, שכל ההישגים החומריים שצברתי עד היום נחשבים ללא כלום במקרה הטוב, ובמקרה הרע הם נחשבים כעוונות? הדרך עד לנקיות ממידות רעות ומתאוות, ועד לשליטה שלימה בהלכות, נראית ארוכה ורחוקה לבלי סיכוי.

 

במבט מבחוץ, היהדות היא ‘העסק’ התובעני ביותר שקיים בעולם. היא מציבה בפני האדם דרישות ותביעות בכל תחום של חייו. כמתמחה במשפטנות נדרשתי קודם רק להכיר את כל פסקי הדין ואת לשון החוקה. חברי, שעבד על התואר בביוכימיה, נאבק עם הנוסחאות ועם ניסויים במעבדה, אחרים התמודדו עם משוואות מתמטיות או עם משימות צבאיות מורכבות, אבל אף אחד מאיתנו לא נדרש לעבוד גם על מידותיו, גם על רצונותיו, גם על גאוותו, ובמקביל ללמוד ולהתמודד עם כזה ים של חומר שאיננו נגמר!

 

ודווקא בגלל שהתורה היא המבקשת מאיתנו את כל זה, (או כך לפחות נדמה לנו, בגישתנו אל הקודש), ודווקא בגלל שאנחנו מתוודעים אל ים הדרישות הזה מיד לאחר שאנחנו עורכים היכרות עם הקב"ה ועם האמת המוחלטת של היהדות – נראה לנו, שאנחנו חייבים להצליח.

 

אפשר להיכשל במתמטיקה או בכימיה, בהטסת מטוס או במשחק כדורסל, אבל ביהדות? ביהדות אסור להיכשל! היהדות היא אבסולוטית! הרוחניות מחייבת! עבירה היא עבירה ומלאך של חבלה נולד ממנה! המצוות רבות לאין שיעור ולכל אחת מהן עשרות סעיפים הלכתיים, איך ‘יוצאים ראש’ מהמים האלה שאין להם סוף?

 

אז בתחילה לא מתחייבים. מנסים מצוות בודדות, אחת אחרי השניה, וזוכים לתרועות הסביבה על כל התקדמות זעירה. לאחר מכן מקבלים החלטה, חוצים את הקווים, משנים את החזות החיצונית ומחליפים את כרטיס התייר בכרטיס אזרח ותיק. זהו! מאזרח ותיק מצפה הסביבה לדעת הכל, לעשות הכל.

 

אבל אנחנו עדיין כל כך בתחילת הדרך! רק אנחנו יודעים כמה עמוקה הבורות שלנו, רק אנחנו מבינים את מצבנו לאשורו ויודעים היטב ששום סיכוי להפוך ל’גדול’ בקנה מידה תורני אין לנו. במקרה הטוב נצליח להתקדם עקב בצד אגודל בידיעת התורה, ומי יודע באיזה קצב בתיקון המידות…

 

כיצד תמונת המצב המפוכחת הזאת תעניק לנו שמחה? איזו תקווה יש לנו בתוך מערכת שצופנת עבורנו עמל רב מאוד בתמורה לבינוניות ארוכת טווח? מדוע שנהיה מאושרים, אם איננו צפויים לשום הצטיינות ולשום הישגים מרשימים?

 

המועקה המהותית הזאת תוקפת שנה או שנתיים, ולעיתים גם שמונה או עשר שנים אחר תחילת הדרך בתשובה. או.קיי, חזרנו בתשובה, הפכנו ל’עוד אברך חרדי אחד’, (וזאת בהנחה שהתווית ‘הוא בעל תשובה’ לא מציקה יותר מדי), מה עכשיו? מה הלאה?

 

(ואגב, אתה בודאי יודע כמוני, שגם אנשים חרדים מתמודדים עם מועקה דומה. בלי שחזרו בתשובה, בהיותם כל החיים בתוך המסגרת המסודרת, הם מתקשים להבין מה ערך יש להם עצמם, אם לא יצליחו להיות גאונים אדירים בתורה או מתוקנים מושלמים במידות. גם הם מוצאים את עצמם חושבים לעיתים: "בסדר, אז אני ‘עוד חרדי אחד’, מה הלאה?")

 

אז – לפני שבע שנים – שאלתי, (ואת השאלה המעיקה הזאת גילה אלכסנדר בקווי הידיים שלי), היום אני משתדל לענות.

 

מנסה לחשוף בפני כל צעיר מאמין את הקריירה האמיתית והעצומה הפתוחה בפניו בלי שום קשר לרמת ההשכלה והתורנית שלו ולשלמותו הרוחנית. הקריירה בעלת אינסוף הפסגות, שמזמינה אותו לגלות את עצמו, לכבוש את שיאי חייו, וליהנות מסיפוק שאין כמוהו עלי אדמות…הקריירה האמיתית שלנו – הרומן המסעיר ורב החוויות עם הקב"ה.

 

"אתה מרגיש שנסתיימה סערת החזרה בתשובה שלך, והחיים מתחילים להפיל עליך שיממון? נפלא. כעת אתה בדיוק בנקודה הנכונה. עכשיו אתה מוזמן להתחיל" – זאת הבשורה שבישרת לי אז, זאת הבשורה שאני מבשר כבר שנים אחדות לתלמידים שלי, לחברים מפעם שיוצא לי לפגוש ול’סתם חרדים’. זאת הבשורה שאני מתאמץ לבשר לעצמי כל יום מחדש…

 

אוהו, המכתב הזה הולך ומתארך הרבה יותר מכפי שתכננתי, והרי רציתי לספר לך על מפגשי עם אלכסנדר.

 

ביום ראשון שעבר, בלי שום הודעה מראש, פגשתי את אלכסנדר בחתונה שנערכה בבית הכנסת הספרדי של הקהילה. החתן, בנו של אחד מנכבדי הקהילה, הוא אחד הבחורים הטובים בישיבה שלנו, והתרגשנו מאוד לקראת נישואיו. לפתע, ליד החופה, טפח מישהו על כתפיי וכשהסתובבתי ראיתי חיוך ישראלי מוכר להטריד.

 

"מי אתה?" שאלתי במבוכה, "אני זוכר שכבר נפגשנו…אבל אינני זוכר היכן?"

 

"כאן בחתונה אני על תקן של דוד הכלה", הוא חייך, "אבל בהרצליה אני עובד בכירולוגיה, ואני זוכר אותך ואת אמא שלך לפני שנים היית אצלי".

 

חתונה בנוסח חו"ל, לשם השכלתך, היא עניין ארוך ומורכב שבמהלכו מקובל שהמוזמנים קופצים הביתה להחליף את בגדי החופה בבגדי סעודה. ממני, כרב, לא מצפים לשטויות כאלה, וגם אלכסנדר לא התרגש ביותר. ניצלנו איפה את ההפסקה ומצאנו לנו פינה שקטה, כדי שאלכסנדר יעיף מבט בכפות הידיים שלי. "אני רוצה לדעת מה נשתנה", אמרתי לו, "אומנם אין לך את הדפסי הידיים מפגישתנו הקודמת, אבל אני זוכר דברים רבים שאמרת לי באותה פגישה ואני מעוניין לדעת מה קורה עכשיו".

 

שקענו בשיחה והנה נזכרתי ב’תחום הרוחני’. "הפתעת אותי אז", אמרתי לאלכסנדר, "כאשר אמרת שאני סובל מחוסר בטחון רוחני. הגדרת אותי כמי שנוסע בגשם בלי וישרים".

 

"אני זוכר" אמר אלכסנדר בהתעוררות, "היה לך ‘אִי’  על קו הראש של היד הימנית, ואתה היית בתוכו, קצת אחרי החצי".

 

המונחים המקצועיים האלה לא אמרו לי הרבה, אבל הושטתי למומחה את ידי הימנית בנכונות. כבר ידעתי שמבוכתי הרוחנית חלפה לה, וחפצתי לדעת כיצד ניכר הדבר בקווים.

 

"מוזר מאוד!" אמר לי אלכסנדר, "מוזר מאוד מאוד! דבר כזה לא פגשתי עד היום".

 

"מה מוזר?"

 

"לפי הזמן שעבר, אינני מופתע על שכבר יצאת מן ה’אי’ ההוא והמשכת הלאה, למקום בהיר וברור יותר. מה שכן מבלבל אותי, זה שאני לא מוצא את ה’אי’ שלך בכלל! אני רוצה לבדוק את זה בצורה יסודית. נמצא איתי במלון הציוד שבאמצעותו אני מדפיס את קווי הידיים על הנייר. תקפוץ אלי מחר ואני ‘אקח לך את הידיים’. כשאבוא ארצה אשווה את הנתונים, אם תרצה – תצלצל אלי".

 

לא התפלאתי על העניין הרב שגילה אלכסנדר בי ובכפות ידיי. אמי סיפרה לי כבר אז על הסקרנות שעוררתי בו באותו מפגש ישן – מפני שהתפנית החדה שביצעתי כאשר חזרתי בתשובה הופיעה בצורה מעניינת בקווים שלי. משהו בתוכי לא הניח לי לשכוח את הנושא. צלצלתי לאלכסנדר אתמול, והיום קיבלתי פקס ממנו. כדי לצטט לך את מה שנכתב בו, כתבתי את כל מכתב ההקדמה הארוך עד הנה:

 

"היי דניאל.

 

בדקתי שוב את ההדפסים מלפני שבע שנים ואת אלה של היום. אז היה סימן גדול ובולט של מבוכה ובלבול בקו הראש שלך, בקטע שמתייחס לאמונות ולדעות, ולשאלה הפרטית שלך האם אתה ‘קיים’ בכלל על המפה בתחום הרוחני. לא הייתי מופתע אם ככלות הזמן היית מתקדם ויוצא מן ה’אי’ הזה למקום בהיר יותר, אבל קרה לך הרבה יותר מזה.

 

דניאל, ה’אי’ שלך נעלם ואיננו! אני שולח לך בפקס את ההדפס הישן ואת החדש, בישן הקפתי בעיגול את הסימון הזה, בקוטר של כמעט סנטימטר, שכעת נעלם ואיננו. מבחינתי, זהו תרחיש כמעט מיסטי.

 

אתה לא רק למדת כיצד לעשות את הדברים מנקודה מסויימת והלאה – אלא גם ריפאת לעצמך את העבר בדרך כלשהי. אם הסיבה לשינוי היא אדם או שיטה, הרי שהללו לא רק הקלו עליך את החיים מזמן מפגשכם והלאה, אלא גם העלו ארוכה לעברך, בצורה שאני כאיש מקצוע לא פגשתי מעולם".

 

זהו זה, ארז. צילמתי את הפקס הזה ואני שומר לי אותו למזכרת, יודע שכל מילה בו אמיתית ומדוייקת. הפגישה שלי עם רבי נחמן ריפאה את העבר, את ההווה ואת העתיד שלי, עד סוף כל הדורות, ואתה היית האיש, שתיווך בינינו.

 

אני מודה לך מאוד מאוד, ומצרף בהזדמנות זאת את כל מכתביך. אולי תטפל בעריכתם ובהפיכתם לספר? אין לי ספק שישנם אנשים רבים נוספים, שרוצים לפגוש את רבי נחמן גם הם, ולהתרפא.

 

כל טוב שבעולם,

דניאל.

 

(מתוך: "הלב והמעיין" – מאת הרב ארז משה דורון, וכן באתר "לב הדברים").