עיקר הגדולה היא הענווה

 

 

הגאווה (ותולדותיה: שנאה, כעס, עצבות, יוהרה וכדומה) היא מידה גרועה. כולם מודים שתכונה זו גרועה ובזויה.

 

למרות ההודאה והידיעה שמידה זו אכן גרועה – היא שולטת ללא פרופורציה בחברה כולה, על כל צורותיה: יש את הגאווה של בקשת השררה והכבוד להתגאות על בני אדם. יש את הגאווה שבאה מ"כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה" – התגאות כתוצאה מהישגים מוצלחים, וכן הלאה.

 

אבל, אומר רבי נחמן (ליקו"מ ח"א, א): הרבה אנשים מעמידים פני ענווים, כיון שהם מבינים שהגאווה היא תכונה בזויה. לכן הם מתיימרים להיות צנועים ואינם מוכנים לקבל כבוד, או להראות את הצלחותיהם בהפגנתיות מטעמי ‘ענווה’, למרות שבפועל הם רעבים ליחס של כבוד ואף רודפים אחריו להשיגו. זוהי ענווה מדומה! וענווה כזאת היא גאווה על כל המשתמע מכך.

 

בתורה הקדושה אין איסור מפורש למידת הגאווה בנוסח הלאווים המקובל: "לא תתגאו", "לא תגבהו" וכיוצ"ב. אך ישנם מקראות אחדים המדברים נגד הגאווה, כמו: "תועבת ה’ כל גבה לב" (משלי טז), "גבה עיניים ורחב לבב אותו לא אוכל" (תהלים קא), "כל אדם שיש בו גסות רוח – שכינה מיללת עליו", או "כאילו עובד עבודה זרה", או "כאילו כופר בעיקר" – מקראות אלה יוצרים תמונה נרחבת לפסילתה ולשלילתה של מידה זו.

 

לאור כל הדברים הנ"ל, ולמרות שאנשים מודעים לגנותה של מידה זו, הגאווה מקבלת מקום בחברה, גם אם לא ניכר לעין והיא מופנית פנימה אולם יוצאת החוצה כענווה פסולה – למרות כל זאת, מידה קשה זו קיימת וגורמת להרבה מכשולים בחייו של האדם. מדוע? מה גורם לאדם להיות בעל גאווה, רודף כבוד שררה ושילטון, בו בזמן שהוא יודע על גנותה של מידה זו ותוצאותיה ההרסניות, הן ברוחניות והן בגשמיות?

 

נקדים תחילה עם הסברי חכמינו, ומתוך הסברים אלה נבין שמדובר, בעצם, בשני סוגים עיקריים של גאווה, המאפיינים, לרוב, את בעלי הגאווה.

 

שאל התלמוד: "אזהרה לגסי הרוח – מנין"? ושתי תשובות ניתנו: רבא מצביע על הפסוק (בירמיהו) האומר: "שמעו והאזינו – אל תגבהו", ורב נחמן בר יצחק אומר: "ורם לבבך".

 

כדי להבין את דברי רב נחמן בר יצחק, נראה את הפסוק בשלמותו, ובהקשרו לקטע הכללי שבו הוא מצוי: "השמר לך פן תשכח את ה’ אלקיך לבלתי שמור מצוותיו ומשפטיו וחוקותיו אשר אנוכי מצווך היום. פן תאכל ושבעת, וברים טובים תבנה וישבת. ובקרך וצאנך ירביון וכסף וזהב ירבה לך, וכל אשר לך ירבה. ורם לבבך ושכחת את ה’ אלקיך המוציאך מארץ מצרים מבית עבדים…ואמרת בלבבך, כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה. וזכרת את ה’ אלקיך, כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל". (דברים, ח).

 

שתי המילים "ורם לבבך", כדברי רב נחמן בר יצחק, אינן חלק מתיאור עובדה, אלא הן הוראה לאיסור הגאווה. בהתבסס על הכלל התלמודי האומר: כל מקום שנאמר ‘השמר’, ‘פן’, ו’אל, – אינו אלא בלא תעשה. לכן סבור הוא, כי גם שתי מילים אלו הצמודות ל’השמר’ ו’פן’ (המופיעות בתחילת הפסוק) מהוות לאו – ועל כן יש כאן מקור לאיסור גאווה.

 

רבא מעדיף, ככל הנראה, את הספוק בירמיהו מפאת נוסח האיסור המפורש בו "אל תגבהו", הדומה לניסוחם של הלאווים בתורה.

 

כאשר הרמב"ם פוסק הלכה בדבר איסור הגאווה, הוא מכריע כדעת רב נחמן בר יצחק ואומר: "ועוד אמרו, שכל המגביה ליבו כפר בעיקר, שנאמר: ‘ורם ללבך ושכחת את ה’ אלקיך’".

 

הרמב"ן סובר, כי המקור לאיסור הגאווה מצוי בפרשת המלך (דברים, פרשת עקב) בפסוק: "לבלתי רום לבבו מאחיו ולבלתי סור מן המצווה ימין ושמאל" (שם יז). וכלשון הרמב"ן: "נרמז כאן בתורה איסור הגאווה, כי הכתוב ימנע המלך מגאוות ורוממות הלב, וכל שכן האחרים, שאינם ראויים לכך, כי בראוי להתרומם ולהתגדל יזהירנו להיות לבבו שפל ככל אחיו הקטנים ממנו, כי הגאווה מידה מגונה ונמאסת אצל האלוקים אפילו במלך, כי לה’ הגדולה והרוממות ולו לבדו התהילה ובו יתהלל האדם".

 

לאור הדברים הנ"ל, נראה, ששני סוגי הגאווה המדוברים הם: גאוות המצליחן וגאוות המתנשא, ושני סוגי גאווה אלה הם התשובה לשאלות: ‘מדוע?’ ו’מה גורם?’ שהוזכרו לעיל.

 

 

גאוות המצליחן, זו גאוותו של אותו אדם, שעסקיו משגשגים, רכושו הולך ותופח, פרנסתו מסופקת בשפע, בריאותו טובה ומשפחתו מוצלחת. איש זה עלול ליחס לעצמו את הישגיו ואת הצלחותיו, ולשכוח אט אט את בוראו, חלילה. הוא יוציא אותו מכלל הגורמים שסייעו לו ויאמר: "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה".

 

נגד "מצליחן" זה מופיע הקטע: "השמר לך פן תשכח את ה’ אלקיך", שעליו מצביע רב נחמן בר יצחק כמקור לאיסור הגאווה. בקטע זה לא נאסרת הגאווה בצורה הרגילה של איסור לאווים מן התורה, כגון: "לא תתגאו", שכן איסור גאווה זה אינו עומד כאן ברשות עצמו כאיסור להשחתת מידות, אלא כגורם שלילי, רב עוצמה, שיוביל את האדם לשכוח את יוצרו.

 

הגאוותן, בעטיה של גאווה, עלול להתעלם מן העובדה הריאלית, מי באמת עומד מאחורי הצלחתיו: "וזכרת את ה’ אלקיך, כי הוא הנותן לך כוח לעשות חיל"! במילים אחרות: מותר לאדם לדעת, מה כוחו בהשגת רכוש ומה עשה להתעצמותו הכלכלית, אך יחד עם זאת הוא מצווה על איזון הכרתי מתאים: חלוקה נכונה בהערכת מעשיו והשתדלותו מחד-גיסא, וידיעת מעשה הקב"ה, השגחתו וחלקו – מאידך גיסא. נטילת כל הזכויות לעצמו עד כדי דחיקת יוצרו – זו היא גאווה אסורה.

 

דוגמא ל"מצליחן" מסוג זה, הדוחק את הקב"ה ומייחס לעצמו יכולת בלתי מוגבלת והישגים ללא ערעור, הוא רבשקה, מפקד צבא אשור, שהתייצב מול חומות ירושלים הנצורה, וקרא אל עבר תושביה ומנהיגיה: "מי בכל אלהי הארצות אשר הצילו את ארצם מידי, כי יציל ה’ את ירושלים מידי" (מלכים ב, יח). כאן ישנה קריאה ספוגה בעזות פנים כלפי שמים, חוצפה וגאווה, תוך ייחוס הצלחה עצמית ורברבנות אישית. תגובתו של הקב"ה לא איחרה לבוא והיא הושמעה בפיו של ישעיהו: "היתפאר הגרזן על החוצב בו, אם יתגדל המשור על מניפו"? (ישיעהו י). אף הוא, ככל "מצליחן" גאה, נדרש לדעת את האמרת: "כי הוא הנותן לך כוח לעשות חיל"!

 

 

הגאווה השניה היא, ההתנשאות על הזולת. בשעה שהראשונה נושאת את פניה כלפי הגאוותן – בינו לבין השגיו, נושאת זו את פניה כלפי הזולת. גאוותן זה מתנשא על פני סביבתו וסבור, שהוא טוב יותר, חכם יותר ומוצלח יותר מכל אחד שבסביבתו.

 

אם אומנם היתה תופעה זו אמיתית, מציאותית, והוא, אכן, טוב יותר מן הזולת – אפשר שאין בכך פסול. התורה לא חייבה את המוכשר להתכחש לכישוריו, ואת המוצלח להתעלם מהצלחותיו. אין התורה מעוניינת לדכא באדם את ידיעותיו האמיתיות אודות עצמו. מותר לו, למוכשר, לדעת, להבין ולהכיר בעובדה, שבמישור מסויים זה, הוא אכן הטוב מכולם, והוא זה שקידם את הנושא, פיתח אותו, העניק לו מעוף והביאו להישגים. אין זו גאווה, זו מציאות, וממציאות אין להתעלם.

 

הבעיה היא, כאשר הגאווה מדומה, אינה מציאותית, ובעליה מדמיין לעצמו, כי הוא מרומם מעל לזולת. במקרה זה קיימת גאווה פסולה, שלילית. כך הגדיר המלבי"ם בספר "הכרמל" את הגאווה הפסולה: "הגאווה היא מדומה ואינה אמת, והוא רק בעצם המתגאה ולא מחוצה לו, ומציין שמתנשא ברוחו לדמות ולחשוב את עצמו יותר ממה שהוא בעצם, ומתגאה בעצמו אף בלא שום מעלה על אחרים".

 

מותר למלך לדעת שהוא מלך, ומותר לו לדעת שהעם רוצה בו והוא רצוי לאחיו. אסור לו לוותר על כבודו, ועליו לדרוש התייחסות נכונה כלפיו. במסגרת זו מותר לו לרכב במרכבה מהודרת, ללבוש בגדי שש ולהנות מצוות משרתים המלווים אותו וממלאים את רצונותיו. זה חלק מתפקידיו ואין זו גאווה אסורה. הגאווה מתחילה, במקום שבו המלך מדמה שהוא הטוב ביותר, מוצלח יותר, חכם יותר ומוכשר יותר – כאשר אין מאחורי הדמיונות הללו כל "כיסוי" שיצדיק את קיומם. במילים "לבלתי רום ללבו מאחיו" ביקשה התורה למנוע ממנו דמיונות שווא אלה, קל וחומר לכל אדם, שלא יתנשא התנשאות מדומה על אחיו.

 

כאשר הצביע הרמב"ן על מקום זה, בעניין פרשת המלך, אפשר שביקש להצביע על גאווה מסוג זה, גאוות המתנשא, ואין הוא דוחה את המקור "ורם לבבך", שעליו הצביע רב נחמן בר יצחק, שעוסק, כאמור, בגאוות "המצליחן". שני מקורות שונים לאיסורי גאווה לפנינו, אך כל מקום מתייחס לגאוותן מסוג אחר.

 

לאחר שהבנו שישנם שני סוגי גאווה עיקריים, נוכל לחלק את הגאווה, השולטת בחברה, לשניים: למתגאים עקב היותם "מצליחנים", ולמתגאים עקב היותם מתנשאים על הזולת, שחושבים שהם טובים, מוכשרים ומוצלחים יותר מהסובבים אותם, ויכול להיות שהם אכן יותר מוכשרים. בכל מקרה, ראוי לו לאדם להתרחק ממידה זו, המובילה לקנאה, שנאה, כעס, עצבות, מרירות וכדומה – והכל ‘בשם הגאווה’, גם אם אין איסורים מפורשים מן התורה כמו ‘לא תתגאה’ וכו’.

 

אומר רבי נחמן: אין תכלית הענווה שיהיה האדם מרושל, נבזה ועצל. על האדם להיות מודע למלוא ערכו, ובכל זאת לנהוג בענווה, כי עיקר הגדולה היא ענווה, שיפלות, כמו שמצאנו אצל הקב"ה: שבכל מקום שאתה מוצא גדולתו של הקב"ה, שם אתה מוצא ענוותנותו. (ליקו"מ ח"ב, עב).

 

יהי רצון שנזכה לנהוג בענווה אמיתית, גם אם אנו מודעים למלוא ערכנו, כישורינו והצלחותינו, כי הגדולה האמיתית היא ענווה!