המתנה נכונה מזכה אותך במתנה!

 

 

לכולנו יש חלומות.

 

כולנו גם רוצים להגשים את החלמות.

 

יש מי שרוצה להיות עשיר, מדען, איש מצליח בחברה או חסיד מושלם. ובעצם, למה לא? אם ירצה הקב"ה, לא ייפלא ממנו דבר, הלא הוא מגביה שפלים עדי מרום.

 

אולם כדי להגשים את החלום או הרצון, דרוש זמן מסויים שבו צריך להתייגע, לעמול, לעבוד, להתפלל וגם להמתין – והכל כדי להגיע להגשמה של שאיפותינו ורצונותינו.

 

ובאמת, הכל טוב ויפה עד שזה מגיע לדמיונות.

 

ומה זה אומר?

 

זה אומר שהדמיון מהתל באדם, מפתה אותו ומוביל אותו עד לאיזור ‘הרי החושך’ ומעביר את האדם למחוזות רחוקים מאוד מנקודת המוצא, שהיא הרצון או התהוות החלום.

 

נקודת המוצא היא נקודת פתיחה טובה וחשובה, כלומר יש רצון, שאיפה וכדומה – זה דבר טוב מאוד. אולם מנקודה אפשר להגיע לשני מצבים:

 

האחד – היסחפות אחרי החלום או השאיפה. כלומר, אם זה בצורה דמיונית חסרת מעצורים – סביר להניח שלא יצא מזה כלום, חוץ מאכזבה ו’כאב-לב’.

 

השני – להתחיל לפעול במקום לדמיין, גם אם הפעולה היא המתנה, מכיון שיש פעמים בהן נדרש האדם להמתין, כלומר לעשות דברים מסויימים או להיות במצב של המתנה ממש, אולם ברוב המקרים מצב ההמתנה לא כל כך "מתאים" לנו, בפרט כשהתחלנו כבר לרצות לחלום או לשאוף על מנת לעשות, כי אם כבר הגענו לנקודה יפה כזאת בחיינו, אזי רוצים לקיים וליישם.

 

אז שני דברים חשובים שעלינו לדעת:

 

האחד – ההמתנה היא חלק חשוב לפני כל התקדמות, הן רוחנית והן גשמית.

השני – נכון, אומנם אנחנו מתכננים תוכניות, כאן למטה, אך אל נשכח שיש מי שמתכנן עבורנו שם למעלה.

 

אך מה קורה כאשר האדם לא מוכן לקבל את מצב ההמתנה?

 

לרוב – תחושת החמצה. זאת התחושה העיקרית המלווה אדם שלא מימש את רצונותיו וחלומותיו מהרגע ששאף לעשות דבר-מה. או-אז מתחילה הבעיה. מדוע? מכיון שכאן נכנס הדמיון לתמונה, ולא מדובר בדמיון כדי ליצור, אלא דמיון שבא להפיל את האדם, ואז מתחילה ההיסחפות הכואבת שסופה הרגשת ההחמצה והתבוסתנות.

 

כדי להסביר זאת, נעזר בדברי רבי נחמן שמלמד אותנו דבר מאוד חשוב: היצר הרע המטעה אותנו הוא כוח-המדמה (הדמיון) של האדם, וכך גם צריך לקרוא ליצר-הרע: המדמה. הוא זה שמוביל את האדם להרגשות של תבוסה ושיתוק מוחלט של כל ערוצי המחשבה המסייעים לאדם להשתפר, והוא זה המוביל את האדם לשקוע במרירות ובחמיצות.

 

במצב כזה האדם מוותר גם על המעט שהיה יכול לעשות, ואם שואלים אותו: "מדוע אינך מנסה לעשות לפחות מה שאפשרי עבורך?" סביר להניח שהוא יגיב (ובמקרים כאלה אלה הן התשובות לרוב): "מה התועלת? אם כל הדאגות לא היו למעמסה כה גדולה, הייתי יכול להיות מישהו, לפתח את אשיותי. אך במקום שאני נמצא כרגע הכל האבוד. החטאתי את חיי ואת המטרה שהצבתי בנקודת המוצא, מה זה כבר יכול לשנות אם אעשה עוד משהו קטן?"

 

אם נחזור לנקודת המוצא של אדם כזה ונבדוק מה הביא אדם זה לפסימיות כה נחושה, נגלה שדמיונו הוא שגרם והוביל אותו לכך. הוא דמיין לעצמו שכדי להצליח בחייו היה צריך להגיע לכאן או לכאן, להיות הבעלים של שתי מכוניות ווילה, לנהל חיי משפחה אידיאליים ומבריקים ולהיות איש מצליח בחברה. להיות במצב בריאותי מצויין, ללמוד חוכמה ולהפוך למאסטר בתחום מוביל, להיות תמיד חייכן, לענות לאלפי שיחות טלפון ופלאפון, או אולי להיות איזה חסיד מושלם במעלותיו, אחד כזה שלא כועס אף פעם, מעביר על מידותיו ומעביר את לילותיו בעיונים עמוקים ואת ימיו בהתעלות עליזה…לכל אחד יש מושגים אחרים של שלימות.

 

כאשר אדם כזה ‘נוחת’ במציאות כה רחוקה מציפויותיו, הוא כל כך מאוכזב, עד שהוא מוותר. וגרוע מזה, כאשר הוא אינו מסוגל לקבל דבר ממה שחלם עליו בדמיונו, הוא נכנע ומוותר אף על מה שכבר הצליח להשיג או על מה שניתן להשיג במאמצים מועטים.

 

כמה חבל וכמה זה מעורר רחמים! איזה שיקול דעת מגוחך הוא להגיד "הכל או כלום". זהו פתגם כוזב, המשתמש בדמיון בצורה מקסימלית, כאילו היה קרש קפיצה.

 

"הכל או כלום"  – המשפט הזה לא לנו. זה משפטו של היצר הרע, כוח המדמה, כפי שלימד אותנו רבי נחמן. ‘הכל’ – כל הדמיונות האשליות שיוצר הדמיון ואחריהם הולך האדם. ‘או כלום’ – זה מה שהיצר רוצה, שנאבד את הכל כתוצאה מהיסחפות אחריהם, עד כדי כניעה ויתור ואיבוד הרצון, אפילו על מה שניתן להשיג במאמצים מועטים לחלוטין, או על מה שכבר השגנו.

 

כדי לרפא אותנו ממכה זו ולהישמר ממנה, נבדוק מה אומרת לנו התורה בפסוק הבא: "…כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא" (שמות ג). הסביר ה"חפץ חיים": זאת אומרת, שבמקום שאתה נמצא בו, שם גם הקב"ה נמצא ושם הוא רוצה שתהיה כדי לשרתו ולאהוב אותו באמצעים שלך וביכולת שלך!

 

נכון, אתה שואף חולם ורוצה מאוד, ובפרט אם רצונות ושאיפות אלה מסייעים לך בחייך הרוחניים והגשמיים, אבל מאידך, דע את מקומך. דע את היכולות והאמצעים העומדים לרשותך.

 

מסתבר, שבעזרת הבנה וידיעה של ‘מקומי ויכולתי’, שהינו מפתח חשוב ועיקרי אך פשוט מאוד, אפשר להימנע מהאסונות הגרועים ביותר ומהתבוסתנות. רצית להפוך ל’ענק’ בתחום מוביל? לעשיר? למדען? למה לא?! לא ייפלא מהקב"ה דבר! אבל בינתיים אם הוא החליט אחרת, זה רק לטובת נשמתך והתיקונים שבאת לעשותם. אם בורא-עולם שם אותך במצב מסויים – בלי הרבה כסף, בלי חוכמה מיוחדת, או ללא כוח – מטרתו היא שתקום בחזרה מהמקום שבו אתה נמצא.

 

אז אך קמים?

 

חשוב מאוד לזכור: למרות שמותר לקוות לשיפור מצב מסויים ואף להתפלל ולהשתדל בעבורו, יחד עם זאת עלינו לקבל את העובדה שמצבנו הנוכחי רצוי מאוד על ידי אבינו שבשמים לטובתנו באמת. אם יש בנו את החוכמה לגרש את דמיונות-השווא שלנו ולהתחיל הכל מההתחלה, מהבסיס, מהנקודה שבה אנו נמצאים כיום, רק אז נדע כיצד להשתחרר מעומס הציפיות ונגלה מקורות כוחות בלתי צפויים!

 

ואיך מתחילים?

 

טיפין-טיפין. לאט אבל בטוח. כשההתחלה איטית אך בטוחה, אפשר לחוש את הטעם הטוב והסיפוק ממה שעשינו. ממש טעם גן עדן. הרי ידוע שהדברים הקטנים הם אלה ‘שעושים לנו את זה’, הם אלה שגורמים לנו נחת מכיון שהם מתרחשים לעתים קרובות יותר, מה שלא קורה עם הדברים הגדולים המלווים בציפיות בגובה של גורדי-שחקים, ונפילה מגובה כזה היא קשה כואבת ומאכזבת. יום אחד, נוכל להיות מופתעים כאשר נגלה את ההון שצברנו בעזרת החסכונות הקטנים. אם נלך בדרך זו, במקודם או במאוחר נשים לב שהצלחנו באמת בחיים.

 

הרע הוא אוייבו הגדול של האדם. הוא רוצה את אובדנו ובעיקר את ההרגשות הקשות והמרות שאליהן הוא מוביל אותו. זו תכליתו! הוא גם יודע שכאשר אדם שרוי בעצבות ובתחושת החמצה, הוא רחוק ממימוש השאיפה ולו הקטנה ביותר, קל וחומר שהוא רחוק מאוד מבוראו.

 

תחושות אלו באות רק מחוסר הבנתם של האירועים אותם אנו עוברים במהלך חיינו. אם יש בנו אמון בבורא-עולם, נוכל להבין שכל מה שקורה לנו הוא לטובתנו. הבנת נקודה זו, שהיא כה חשובה וחיונית בדרך להצלחה ולאושר, תעזור לנו להמעיט בצער הנלווה לאכזבות.

 

ישנו משל על מלכה אחת שטיילה באחד הגנים בארמונה. לפתע הקיפו אותה חיילים והובילו אותה לספינה. הקברניט היה שודד-ים איום ונורא שכבל אותה בצינוק. יום יום הוא בא וניסה לפתות אותה לדרך רעה בעינויים קשים, אולם המלכה החזיקה מעמד באומץ לב. יום אחד השודד הסיר את מסווהו ואז התגלה שמדובר…במלך! בעלה. המלכה, למרות מה שעבר עליה, הוכיחה את נאמנותה. מקור הסבל שלה היתה העובדה שהיא לא ידעה מהו הגורם לסבלה. עתה, היא רכשה לעולמים את אמונו והערצתו של בעלה.

 

בורא-עולם הוא טוב לכל תמיד, הוא אוהב כל אחד מאיתנו כבן יחיד ממש. הוא רוצה שנאהב אותו ושנהיה נאמנים לו. כדי לבדוק את הדדיות ידידותנו, הוא מסתתר מאחורי מסווה של הרפתקאות החיים, הנסיונות אותם אנו עוברים. אם נוכיח לו את נאמנותנו, המסווה יפול ונגלה את פני השכינה. לאחר שנות המבחן, הוא יתן לנו את השכר המגיע לנו בעדן העליון. כיון שעמדנו במבחן ההסתרה, נוכל להנות ממנו ללא בושה בחברתם של הצדיקים ובאושר הנצחי.

 

הצדיקים מכירים מזמן את התשובה לחידת החיים. בעזרת תשובה זו, הכל היה נראה לנו ברור מעל לכל ספק. אם היה הסוד מתגלה לנו מלכתחילה, ניתן היה בכוחו להבין, שמתחת לכל הצער ומתחת למסכות המרירות מתחבא החסד האין-סופי, הצדק המושלם. אולם, אם היו מגלים לנו תשובה זו מן המוכן, איזו זכות היתה למאמצינו? איזו נאמנות היינו זוכים להוכיח? איזה ערך היה לחיינו אם היינו מצליחים להתקדם ברוחניותנו רק בזמנים טובים? זמנים בהם הקב"ה מאיר ומחייך לנו? סביר להניח שהיינו כמו המלאכים – מלאי הכרה פנימית הנאלצים ללא הרף להלל את בוראם…

 

אבל לא זה מה שרוצה הקב"ה מאיתנו, כי הוא יודע שכל אחד מאיתנו נמצא במקום מסויים עם היכולות שלו. אומנם האדם יכול ומוכרח להתעלות על המלאך, לכן גם תפקידו קשה יותר, ולכן מחביא הקב"ה מפניו את התשובה. אך בינתיים, עלינו לדעת שמתחת לכל נסיון מתחבא הקב"ה, ואם נחזיק מעמד נצליח להסיר את המסווה ולגלות את פניו. אבל כל זה בא מהמקום בו האדם נמצא – עם היכולות שבהן ניחן, עם הכישרונות וכל שאר הדברים אותם הצליח להשיג במהלך חייו, גם הקטנים ביותר שבעבורם הוא ‘נאלץ’ להמתין לא מעט. וגם אם המקום הוא קצת חשוך ונמוך, אין דבר יותר יפה בעיני הקב"ה כמו הקול שמבקש את עזרתו דווקא משם, כי הקול הזה יקבל מענה, ללא ספק! הרי הבטיח לנו הקב"ה על-ידי דוד המלך ע"ה, באומרו: "קרוב ה’ לכל קוראיו, לכל אשר יקראו באמת"!

 

כל קושי, כל נסיון וכל המתנה – הם פרק מסויים משיעורי החוכמה האמיתית, חוכמה המובילה את תלמידיה להפוך לאנשים טובים.

 

לפני כל ‘פרק’ (נסיון, קושי וכו’) כדאי מאוד להקדים ולומר את מה שרבי נחמן אמר לתלמידיו ולבאים אחריהם, ובפרט כשאדם מסתכל על מאורעות חייו ומנסה לפענח ולהבין אותם, והמשפט אומר: "כשאדם יודע שכל מאורעותיו הם לטובתו, זאת הבחינה היא מעין עולם-הבא!" (ליקו"מ, ד).

 

זמן ההמתנה הוא זמן מתנה!

 

זה זמן שבו אנו יכולים להתעלות בהרבה תחומים בחיינו. זה גם זמן לעבוד ולבחון מעט את מידותינו, כגון: סבלנות – האם אני מקבל באהבה ובסבלנות את ההמתנה או להיפך? האם מצבי המתנה בעבר חיזקו אותי ועשו אותי אדם יותר סובלני – כלפי וכלפי הזולת? הכרת הטוב – האם אני מודה לבורא-עולם על כל מה שזיכה אותי עד כה? וכן הלאה. חשוב להבין שזהו מעין ‘פסק-זמן’ ואתנחתא לבדוק היכן אנו עומדים, מה עלינו לשפר, איפה לתקן וכיוצ"ב.

 

אפשר להמחיש עניין זה לסיטואציה המוכרת לכולנו: רובנו המתנו במהלך חיינו בתור כלשהו (לרופא או לפגישה מסויימת) ולרוב, השתדלנו לא לבזבז את הזמן הזה. אם נתבונן על פעולותיהם של הממתינים, נגלה שחלקם היו עסוקים בקריאת ספר, חלקם הביאו איתם עבודה המתאימה לעשיה תוך כדי המתנה, חלקם ניצלו את הזמן כדי ‘לסגור’ עניינים שונים תוך כדי שיחות טלפון וכו’. בקיצור – מנצלים את הזמן. כך הוא הדבר כאשר מדובר ב’המתנה-רוחנית’ המהווה צעד נוסף, והרבה פעמים גם כקרש-קפיצה, לקראת השלב הבא.

 

לכן הזמן הזה, הוא מפתח יקר וחשוב, ומאידך – פשוט ובהישג ידינו. מדוע? כי "כל מאורעותיו הם לטובתו". דע, אומר רבי נחמן, שכל המאורעות הפוקדים אותך הם רק לטובתך. אתה צריך לעשות דבר כזה או אחר? אתה צריך להמתין? נכשלת? אתה לא מצליח להוציא את הדבר מהכוח אל הפועל? – אל תדאג. זה רק לטובתך. מכיון שרק כך תוכל לגלות כמה טוב יש בך. רק כך תוכל לגלות כמה רבים הם הדברים שאותם הצלחת להשיג. רק כך תוכל להבין כמה חסדים עושה איתך הקב"ה!

 

ואם אמר רבי נחמן, בין כל משפטיו הגדולים, "אין יאוש כלל בעולם" אז למה לחשוב  על "הכל או כלום?" הרי אלו הם רק דמיונות, הכוח המתעתע באדם. אך אם נחפש בודאי נמצא שיש, ויש הרבה! וכל מה שעלינו לעשות הוא רק להתבונן מעט פנימה, ואז לגלות שיש לנו המון! גם במצב שבו, כביכול, אנו לא עושים דבר, אלא פשוט…ממתינים.

 

אז כדאי שנזכור: ההמתנה היא מתנה.