איני יודע – גם זאת אמת

 

 

המעשה הבא אירע בארצות הברית של שנות השבעים, בתקופה בה היתה התעוררות רוחנית בקרב הצעירים. מאות בני נוער אמריקני זרמו אל דלתותיהן של בתי-הכנסת והישיבות. כאשר גילו את פשיטת הרגל של השיטה החומרנית ואת חוסר יכולתה לספק לאדם מסלול הראוי לשאיפותיו העמוקות, החל הנוער לחפש אמת נעלה ורבים הגיעו לתשובה גדולה.

 

יום אחד נכנס בחור צעיר עם מראה היפּי למרכז חסידי, שם פגש זקן אחד, אשר עסק בסידור ספרים. היה נדמה לו, להיפי, שהוא מוכן לדבר. לאחר החלפת מילות ברכה הביע הזקן את רצונו לעזור להיפי, למרות שהתקשורת בין שני גברים כה שונים הצטמצמה לביטויים הפשוטים ביותר. לא היה מדובר בשיחת נפש, השפה לא איפשרה זאת וגם מתינותו של הזקן לא הרשתה זאת.

 

הבחור חש שהוא יכול ללמוד בכל זאת משהו חשוב ביום הזה, ושאל ישירות: "כיצד חוזרים בתשובה?"

 

"לוּ הייתי יודע!" – נאנח עמוקות החסיד הזקן.

 

ההיפי התרשם מאוד מענוותנותו של החסיד. הוא הרהר בליבו: היה ברור שאדם זה נלחם כל חייו כדי לזקק את רגשותיו, להתקרב לבורא-עולם באמת. מי יודע אם לא היה ניצול ממחנות ההשמדה ולאיזו גבורה הוא היה מסוגל, אם הגיע לגיל שמונים פלוס, עם נעורי לב כה זוהרים. האיש בודאי עבד תקופה ארוכה מאוד, ואיזו תשובה צנועה הוא נתן לי – לו הייתי אני יודע…"

 

למרות רגש ההערצה לחסיד הזקן, הרגיש הבחור מעין מחסור: לכאורה, לא קיבל תשובה מספיקה לשאלותו. לפחות, זה מה שהיה נדמה לו. אולם הזקן הזמין אותו לאחר מכן לארוחת בוקר טובה וזאת נחקקה אצלו כזיכרון נעים.

 

רק שנים מאוחר יותר, לאט לאט, המשפט "לו הייתי אני יודע" התבהר והתקבל בכל גדולתו. כן, זאת היתה באמת התשובה: "לו הייתי אני יודע…"

 

לא יודע – גם זאת אמת!

 

אדם, המסוגל להודות שאינו יודע, הוא-הוא האדם שמתקרב אל האמת בדרך האמיתית והנכונה. זהו המענה: לבחון את עצמנו ללא הרף, להכיר בגבולות של עצמנו, להודות בכנות שאנו לא יודעים!

 

לאיזו "ידיעה" אפשר לטעון בחיים, המתקדמים ומשתנים כה מהר ובצורה כה מפתיעה? כל שעלינו לעשות הוא, לסמוך לחלוטין על הבורא ועל השגחתו הפרטית, להודות בבורותנו ולחפש. ככל שתהיה הודאה זו פשוטה, כנה ושלווה, היא לא תמנע את הרצון להתקדם הלאה. אדרבא, היא תאפשר אותו ותתמוך בו. זה אחד הכללים החשובים בעבודתנו הרוחנית ובחיפוש אחר האמת, וזהו הלקח מן הסיפור.

 

חז"ל אומרים: "למד לשונך לומר איני יודע". דבר זה אנו למדים אף ממשה רבנו ע"ה שאמר "כחצות הלילה" ולא "בחצות הלילה" (שמות יא) ואף מהמקרה הבא, המתאר כיצד פנה משה רבנו לקבל תשובה מהקב"ה עקב אי ידיעה בסוגיה מסויימת, בעקבות שאלה שהופנתה אליו על ידי קבוצת העבריים:

 

הקדמה –

 

בלוח השנה העברי, היום הארבעה-עשר לחודש אייר נקרא "פסח שני". מעט מאוד אנשים יודעים למה נועד חג זה ומה הוא מסמל עבורנו. ובכל זאת, יום זה מזכיר לנו עקרון יסודי, הנחוץ לכל מי שירצה באמת להתקרב באמת לתורה, ולא משנה מהי נקודת המוצא שלו או מצבו הנוכחי.

 

לפני יציאת מצרים אבותינו קיבלו הוראה להקריב שֶׂה, קורבן פסח. על כל בית-אב בעם היה לקחת שה, אותו בעל חיים אשר סימל את השפע, מושא נפשה של הסביבה החומרנית, ולהעלותו קורבן לה’ ולאחר מכן לאוכלו על מצות ומרורים.

 

אולם, יישום מצווה זו מכיל חוקים מאוד מחמירים וההקרבה נעשתה אך ורק לפי הנחיות מדוייקות. כלומר, אדם שלא מילא אחר התנאים הדרושים לא יכול היה לבצע הקרבה זו. האיסור לגביו היה מוחלט: אנשים טמאים (הנמצאים במצב של אי-כשרון רוחני מסויים) היו צריכים לוותר על הקרבת קורבן הפסח.

 

כשאנו עומדים בפני חוסר אפשרות לבצע מצווה, כשהחוק עצמו מונע מאיתנו את הזכות להתעלות, ניתן להגיב בשלוש דרכים:

 

האחת – להיכנע, להרים ידיים ולומר לעצמנו: הייתי רוצה לעשות מצווה זו, אך לא ניתן לי. זוהי תגובה עצובה שגוררת בדרך כלל התרופפות ולבסוף הלב שוקע בכניעה שלילית.

 

השניה – להתרגז, לכעוס ולמרוד: מה?! אני?! שרציתי להיטהר ולהשתפר, כאן חוסמים לי את הדרך! אם כך, אני עוזב הכל! – לתגובה זו אותו שורש כמו התגובה הראשונה, אך היא יותר תקיפה: הפעם התסכול יביא לטינה, להיפוך קיצוני מהמטרה. זו תגובה חסרת היגיון.

 

השלישית – לקבוע מה היא הבעיה. מבלי לאבד תקווה, לחפש פתרון, לשאול כשלא יודעים (כי באמת לא יודעים הכל!). לקבוע שהטומאה הינה עובדה מוגמרת מבלי להכחיש את מציאותה, לא להישבר מהשפעתה. במקום לסגת אחורנית, אנו נדפוק על הדלתות כדי למצוא את הפתרון והישועה. זהו הפתרון היחידי השריר והקיים, וזו התגובה היחידה החיובית באמת.

 

המקרה

 

מקורו של פסח – שני

 

קבוצת עבריים נמצאה טמאה בזמן יציאת מצרים. הם לא ויתרו על הצטרפותם לתנועת אחיהם אל הבורא-יתברך, לכן הלכה קבוצה זו אל משה רבנו ובפיה טענה, וכלשון התורה (במדבר ט): "ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא, ויקרבו לפני משה ולפני אהרון ביום ההוא: ויאמרו האנשים ההמה אליו: אנחנו טמאים לנפש אדם למה נגרע לבלתי הקריב קורבן ה’ במועדו בתוך בני ישראל. ויאמר אליהם משה: עמדו ואשמעה מה יצווה ה’ לכם".

 

קבוצת עבריים אלו הלכו אל הצדיק וביקשו תיקון. משה רבנו בעצמו אינו יודע באיזו דרך נשמות כנות אלה יוכלו לזכות בזכות יתר, לכן הוא מתנדב למטרתם והולך אל הקב"ה כדי להציג את טענתם ולהגן עליה ולהביא להם פתרון על דבר שלא היה ידוע לו – כיצד עליהם לנהוג ומה עליהם לעשות.

 

העיד ונשבע שאינו יודע…

 

רבי נחמן העיד על עצמו ואף נשבע, שאינו יודע כלל ושהאינו יודע שלו גדול יותר מכל התורות שהוא מגלה. הוא העיד שתורותיו הן ממ"ט שערי בינה ואילו ה"אינו יודע" שלו הוא משער הנו"ן. כי הרוצה ללמד את עצמו אמת, צריך קודם לומר "איני יודע", מכיון שכל יניקת השקר היא כאשר האדם חושב שהוא יודע יותר ממה שאינו יודע.

 

וכך כתב רבי נתן (שבחי הר"ן) בעניין זה: וכן היה דרכו תמיד, עד הסוף. וכמה וכמה פעמים היה דרכו, שאמר, שעתה אינו יודע כלל, כלל וכלל לא, ופעמים נשבע על זה, שבאמת אינו יודע כלל, אף על פי שביום הקודם ובשעה הקודמת גילה דברים עתיקים, ולמרות זאת אמר אח"כ שאינו יודע כלל, ובעניין זה היה חידוש גדול מאוד מאוד, ואמר בפירוש על עצמו, שהתורה שלו הוא חידוש גדול מאוד, אבל האינו יודע שלו הוא חידוש גדול יותר, כי בכל פעם היה דרכו לומר, שעכשיו אינו יודע כלל…

 

עיקר האמת – איני יודע!

 

מהי האמת? האמת היא, כידוע, אחת ויחידה, לכן בקלות יהיה קל למצוא אותה. כתוב: "שמע ישראל, ה’ אלוקינו ה’ אחד". אנו יודעים שה’ הוא אמת, חותמו הוא אמת והוא אחד. אולם בחיינו אנו נתקלים במושגים נוספים של אמת: תורת-אמת, צדיקי-אמת, מידת-האמת הקיימת בכל אחד מאיתנו. אבל לאמיתו של דבר – האמת היא באמת רק אחת.

 

ישנן פעמים בהם כל אחד מאיתנו יכול למצוא את עצמו במצבים של חוסר ידיעה, מצבים מסובכים ומפותלים. מצבים אלה מראים לנו שאנו רחוקים מן האמת, שאנו לא יודעים! וזו לא בושה בכלל לומר ‘איני יודע’, וזה עדיף על פני ‘כן אני יודע’ שבא מתוך מקום של חוסר ידיעה ובלבול, ולו רק להפגין ‘חוכמה’ בכל תחום אפשרי, הרי דבר זה הוא בחינת שקר, כי יניקת השקר היא כאשר האדם חושב שהוא יודע הכל או יודע יותר ממה שאינו יודע.

 

הודאה – שאני לא יודע, והתקרבות בצורה תמימה ופשוטה אל האחד, בורא-עולם, יובילו אותנו לראות טוב יותר ולהבין טוב יותר שאחד הצדדים החשובים והעיקריים בידיעת האמת והתקרבות אליה, הוא השלב בו צריך לומר האדם שהוא לא יודע. כך גם נוכל להכיר בגבולות האמיתיים שלנו בנושא זה, למרות שהאדם ניחן בחוכמה ושכל, וטבעו של אדם לשאוף להשתמש בחוכמתו ושכלו, למרות זאת, כשהוא לא יודע והוא מודה בכך, זאת בחינת אמת גבוהה מאוד. ובעניין החוכמה אומר רבי נחמן: "החוכמה הגדולה ביותר היא להבין עד כמה החוכמה רחוקה מאיתנו. התחבולה המעולה ביותר היא – לא לעשות שום תחבולה!" – ועל אותו משקל הוא עניין האמת של ה’איני יודע’ – שהוא ‘לא לעשות שום תחבולה’ כי זו ‘החוכמה הגדולה’.

 

כשנאמץ עניין זה של ‘איני יודע’ נוכל להתקרב אל האמת דווקא מהנקודה, כביכול, של אי ידיעת האמת, ודווקא מהמקום שלכאורה נראה לנו כנקודה נמוכה של מידת האמת (למרות שבחינה זו של האמת היא בחינה גבוהה) בחינת: "אמת מארץ תצמח" – לטפח ולעבוד על מידה זו מהבסיס והיסוד, כאשר תחילה מרגיל האדם את עצמו לומר שאינו יודע, רק כך נוכל להתקרב אל האמת. כי את האמת, אומר רבי נתן, צריך תמיד לבקש ולהתחנן לפני בורא עולם שיוביל וידריך אותנו אל האמת, וכמו שאמר דוד המלך: "הדריכני באמיתך" – באמת שלך, כי הבורא הוא האמת.

 

הבנה של נקודה זו תחסוך מאיתנו הרבה בלבולים, מחלוקות וויכוחים, הן פנימיים והן עם הסובבים אותנו, מכיון שברגע שאדם מבין שכל אחד ואחד מאיתנו שונה מזולתו ולכל אחד יש מידת אמת, שהיא לא בהכרח זהה למידת האמת של הסובבים אותנו, אך במקביל כולם דורשים ומבקשים את האמת לאמיתה היחידה – יהיה אפשר להימנע ולחסוך ויכוחים מיותרים, הנובעים מבירור האמת (כל אחד כפי בחינתו) בכל תחומי החיים (בזוגיות, בין חברים, ענייני אקטואליה וכו’) שהופכים להתנצחויות והבעת עמדה אישית (תוך כדי התעלמות מהעיקרון החשוב של ידיעת האמת שמגיעה מהמקום של ‘איני יודע’). על כך אמר רבי נחמן בספר המידות: "כשיש אמת יש שלום". כשיש לנו הבנה בנקודה זו שהיא כה חשובה המהווה את הבסיס והעיקר למידה זו, באמת יוכל לשכון שלום.

 

האמת היא בהחלט עניין של שחור או לבן, אולם אסור לנו לשכוח שאנו בני אדם ויש פעמים שאנו טועים ויש פעמים שבהן אנו נמצאים בסיטואציות שבהן אין לנו ידיעה. רבי נחמן משבח מאוד את מידת האמת וסגולותיה, אך במקום שנעשתה טעות, או כשאנו לא יודעים, ראוי וכדאי לומר ‘טעיתי’ או ‘איני יודע’ – להודות, כי גם זו אמת, ואמת יפה מאוד!