ההווה הוא מתנה

זה יכול להיות הכלא הקפוא בסיביר, או הרגשה של מוגבלות במיטת בית החולים, אך אם נשתמש בכל ניסיון כזה ככלי לקראת צמיחה והתקרבות לבורא עולם, נוכל להפוך את...

4 דק' קריאה

דבורה שפירא

פורסם בתאריך 06.04.21

זה יכול להיות הכלא הקפוא בסיביר, או הרגשה של
מוגבלות במיטת בית החולים, אך אם נשתמש בכל ניסיון
כזה ככלי לקראת צמיחה והתקרבות לבורא עולם, נוכל
להפוך את ה"גבולות" וה"מחסומים" לגשרים.
 
 
"ודע, שהמניעות שיש לכל אחד לעבודת הבורא יתברך שמו, כגון לנסוע להצדיק האמת וכיוצא, ולכל אחד ואחד נדמה לו, שהמניעות שלו גדולים יותר משל חברו, וקשה לעמוד בהם – דע, שלכל אחד אין לו מניעות רק כפי כוחו, כפי מה שיכול לשאת ולעמוד בהם אם ירצה. ובאמת אין שום מניעה, כי גם בהמניעה בעצמה מלובש שם השם יתברך, וכמבואר במקום אחר (ליקו"מ קט"ו), והמניעה הגדולה שבכל המניעות היא מניעת המוח.
 
"…ומעין זה מה שמספרים בשם הבעל שם טוב זצ"ל, משל, שמלך אחד הניח אוצר גדול במקום אחד, וסיבב באחיזת עיניים כמה וכמה חומות סביב האוצר, וכשבאו בני אדם לאלו החומות, נדמה להם שהם חומות ממש, וקשה לשברם. וקצתם חזרו תיכף, וקצתם שיברו חומה אחת, ובאו אל השניה, ולא יכלו לשברה, וקצתם שיברו יותר, ולא יכלו לשבור הנשארים, עד שבא הבן-מלך, (ו)אמר: אני יודע, שכל החומות הם רק אחיזת עיניים, ובאמת אין שום חומה כלל, והלך לבטח עד שעבר על כולם. ומזה יבין המשכיל הנמשל מאליו, על כל המניעות וההסתות ופיתויים, שהם בחינת חומות, שיש על אוצר של יראת שמים, שבאמת אינם כלום" (ליקוטי מוהר"ן ח"ב, מ"ו).
 
חומות, מחסומים, מניעות – נראה שיש כל כך הרבה דברים בחיינו שמונעים מאיתנו לעשות דברים שהיינו באמת רוצים לעשות ולממש. דברים אנו חולמים ללמוד תורה, אבל יש לנו התחייבויות כלכליות. אנו רוצים לגור בארץ ישראל, אבל העבודה והמשפחה נמצאים מעבר לים, בגולה. היינו רוצים לעשות כל כך הרבה דברים בחיינו, אבל המציאות הכלכלית המחייבת, ההתחייבויות המוסריות, מגבלות של זמן וכסף – כל אלה מונעים מאיתנו להגשים את החלומות שלנו.
 
אולם, על פי דברי רבי נחמן, המניעות הללו הן שום דבר, הן המצאות של הדמיון שלנו! הן לא קיימות! יש לנו את היכולת להתגבר עליהן. אולם אנו רואים שהן אכן קיימות. העולם חומק מבין אצבעותינו. איננו יכולים לקבל או לעשות הכל. יש לנו מגבלות.
 
רבי נחמן מתייחס למחסומים אלה כאל מחסומים רוחניים – דברים שמונעים מאיתנו את הצמיחה הרוחנית, את הקרבה לבורא עולם, את עבודת ה’ שלנו, בשביל הרוחני של כל אחד מאיתנו. למרות שמצבים או דברים מסוימים נראים לנו כמחסום או מניעה, הם הונחו שם בדרך בצורה מתוכננת ומדויקת כדי לסייע לנו לצמוח ולהתעלות.
 
נמחיש זאת בדוגמה של אדם נשוי אשר כל מעייניו מופנים ללימוד התורה יום ולילה. אולם עקב מצבה הרפואי של אשתו, הרופא הורה לה לנוח במיטה, ללא כל אפשרות לעשות ולו את הפעולה הקטנה ביותר בבית. לכן, אדם זה צריך למלא את כל ההתחייבויות כלפי הבית, כגון, לבשל, לכבס ולטפל בילדים. בין כל הדברים הללו, הוא מצליח ‘לחטוף’ מספר דקות כדי להתפלל. בערב, לאחר שהשכיב את הילדים לישון, הוא רץ לבית המדרש כדי להספיק להשתתף בשיעור גמרא של אותו ערב.
 
בחזרה לביתו, לאחר תפילת-ערבית, הוא משתף את חברו בכל הנטל שנפל עליו, "אני מותש! הכל נפל על כתפיי. אני לא יכול ללמוד. בקושי יש לי זמן להתפלל. אני מרגיש שאני לא מצליח לגעת בשום דבר, אני כל כך רוצה לטפח את הרוחניות שלי, אבל במקום זאת, אני תקוע עם טיטולים בבית".
 
אדם זה רואה את אי יכולתה של אשתו לתפקד בזמן זה כמניעה בעבודת ה’ שלו וכמחסום לצמיחתו הרוחנית. אולם המניעה האמיתית, למעשה, היא רק ההסתכלות שלו על מצבו מזווית ראיה שבה נראה המצב כמניעה. כן, אני בהחלט חושבת שהזמן שהוא מקדיש למשפחתו, האחריות אותה נטל על עצמו למען משפחתו אכן ראויה להערכה. אולם אם היה אדם זה משנה את זווית הראיה שלו – מצב שגורם לו להרגיש מניעה מסוימת בצמיחתו הרוחנית – הוא בהחלט היה מוצא פתרון אמיתי לקושי המדומה הזה והיה רואה אותו כהזדמנות אדירה לצמיחה ולהתעלות אישית ורוחנית.
 
תחילה על אדם זה להבין, מי יצר את הסיטואציה הזו? כיהודים מאמינים, אנו יודעים שכל דבר קורה מכיוון שה’ רוצה שהוא יקרה, כלומר בהשגחה פרטית ומדויקת. אנו גם יודעים שהכל קורה לטובתנו. לכן ברור, שישנה סיבה לאדם זה שאשתו מרותקת למיטה.
 
פעם שמעתי סיפור שממחיש בצורה כל כך ברורה את הנקודה הזו:
 
שני יהודים מרוסיה נשלחו לסיביר משום שקיימו את יהדותם ולמדו תורה. כידוע, באותה תקופה השלטונות אסרו על היהודים לקיים מצוות או כל דבר שקשור ליהדות. את ימיהם בסיביר הם העבירו בעבודה קשה ומפרכת – כריתת עצים ענקיים ביערות הקפואים. בלילה, הם הגיעו למיטותיהם ממוטטים.
 
היו פעמים, בשעות הקטנות של הלילה, כאשר כל האסירים ישנו, ששניהם דיברו על העתיד. לשניהם היו געגועים וכיסופים עצומים לברוח מהכלא הסובייטי ולעלות לארץ ישראל, שם הם יוכלו להתפלל וללמוד תורה ללא כל הגבלות.
 
החלומות שלהם בסופו של דבר אכן התגשמו. שניהם שוחררו מסיביר וקיבלו רשות לעזוב את רוסיה. הם עלו לארץ ישראל והתיישבו בירושלים, אז יכלו הם להשלים את כל לימוד התורה שהפסידו בזמן שהותם בכלא הסיבירי.
 
יום אחד, שני האנשים נפגשים באוטובוס שיצא מהכותל והחלו להעלות זיכרונות על השנים הקשות בהן עבדו בעבודה המפרכת והקשה של כריתת עצים בסיביר הקפואה.
 
"האם אתה זוכר", שאל אחד את חברו, "איך היינו מזדרזים ‘לתפוס’ איזו תפילת מנחה, מתפללים מאחורי העצים עם חששות עצומים שאחד מהשומרים לא יתפוס אותנו? התפילות הללו היו כל כך מתוקות, מלאות בכיסופים וגעגועים. הן היו כל כך אמיתיות". הוא חייך והמשיך, "הייתי מחליף את כל התפילות שלי בכותל עבור תפילה אחת כזאת שוב – רק עוד פעם אחת…"
 
* * *
 
לפעמים אנו חווים רגעים של צמיחה רוחנית דווקא בזמנים שאנו חשים "כלואים במצבים מסוימים בחיינו". זה יכול להיות הכלא הקפוא בסיביר, או הרגשה של מוגבלות במיטת בית החולים, או במגבלות שההתחייבויות המשפחתיות מציבות בפנינו, אך אם נשתמש בכל ניסיון כזה ככלי לקראת צמיחה והתקרבות לבורא עולם, נוכל להפוך את ה"גבולות" וה"מחסומים" לגשרים. ולעיתים, כמו בסיפור הנ"ל, הגעגועים והכיסופים עצמם כל כך מתוקים, וגם בהרגשה זו יש עוצמה רבה שיכולה להוות גשר להתעלות רוחנית עצומה.
 
רבי נתן אומר של המילה "מניעות" מורכבת מאותן אותיות של המילה "נעימות". מה שנראה לנו כ"מניעות" יכול בהחלט להיות משהו שנוכל להתענג ממנו בסופו של דבר. כך גם לגבי אותו אדם שרצה ללמוד כל כך אך מצבה של אשתו לא אפשר לו זאת, אולם אם היה רואה במצב זה הזדמנות פז כדי לנצל סיטואציה מעין זו בחייו לעבודתו הרוחנית ולעבודה על מידותיו – לחדד את מידת הסבלנות, להתעקש ולהתמיד בגבורה על נקודה זו ובאותה עת לחזק את הקשר עם אשתו וילדיו, הוא היה מנצל את האתגר הזה שניתן לו משמים לצמיחתו הרוחנית. וכמו ששמעתי פעם "ההווה הוא מתנה, משום שהוא באמת מתנה".
 
יהי רצון שהשם יתברך יזכה אותנו בתבונה להשתמש במצבים שאנו חווים בהווה ולהפכם לכלים שבעזרתם נצמח מעלה ונתקרב אליו יתברך. 

כתבו לנו מה דעתכם!

תודה על תגובתך!

התגובה תתפרסם לאחר אישור

הוספת תגובה