מנורת הזהב

 

המנורה, שכל מלאכתה נעשתה בדייקנות רבה על פי ציווי ה’, סימלה את תפארת עם ישראל, את העוז והשלטון ואת מעמד עם ישראל בין העמים. לא בכדי, כאשר נכנסו היוונים להיכל בימי מתתיהו בן יוחנן כהן גדול החשמונאי, "טמאו כל השמנים שבהיכל", כי גם בין העמים סימלה המנורה את תפארת עם ישראל, על כן הם רצו לפגוע בטהרת המנורה.

 

ואכן, כאשר גברה מלכות בית חשמונאי, הרי מיד עם כניסתם לבית המקדש דאגו להעלות את אור נרות המנורה. לא רק בגלל עצם חובת ההדלקה יום יום, כי אם גם שטהרת המנורה היתה סמל לנצחון. עוד ביום הכניסה לבית המקדש חיפשו בכל דרך להדליק את המנורה, ועל אף שלא היה להם שמן טהור, וגם מנורה לא היתה, לקחו שיפודי ברזל והדליקו בהם מיד (תענית ט.).

 

בשלב מאוחר יותר – לא ברור מן המקורות באיזה שלב – נוצרה מנורה חדשה שבה הדליקו את הנרות. כאשר חרב בית המקדש ובני ישראל גלו מארצם, ראה טיטוס התשיעי בשביית המנורה סימן לגלות ישראל ולשליטת מלכות רומי על העם היהודי. אחרי מות טיטוס הוקם לכבודו שער הניצחון דוגמת קשתות הנצחון שהוקמו באותם הימים לכבוד אספסינוס ולכבוד מלכים אחרים. על גביה חרטו את תהלוכת הנצחון של כלי המקדש, ובין כלי הקודש נראים שולחן הפנים, חצוצרות, גביעים ובזיכים. הדבר המרשים מכל הוא, שבולטת שם מנורת הזהב שנלקחה ונשדדה מבית המקדש כשהיא נישאת על גבי כתפיהם של עבדים רומאיים.

 

ציור מנורה זו החרותה על שער טיטוס, הפך להיות מקור לדגם מנורת הזהב שהיתה בבית המקדש, אולם, זו השאלה, האם אמנם מנורה זו היא ההעתק הנאמן של המנורה שעל פיו נוכל לייצר דגמי מנורה?

 

למעשה ייתכן שכן, שהרי גם במטבעות מתקופה קדומה לפני שער טיטוס אנו רואים תבליטים של מנורה הדומה מאוד בסגנונה למנורה שבשער טיטוס, אם כי יש פרטים שונים במעט. אך קוטנן של המטבעות הוא דבר שאינו מאפשר זיהוי פרטים רבים בצורת המנורה.

 

לדעת רוב חכמי ישראל, וכן, להבדיל, לדעת חוקרים וארכיאולוגים, ציורי כלי המקדש כפי שכוירו בתבליט שער הנצחון של טיטוס, למרות שבאופן כללי הם נראים כהעתק מדוייק, חורגים בכמה פרטים חשובים מצורת הכלים כפי שהם נמסרו לנו במסורת חז"ל, הן לגבי שולחן הפנים והן לגבי המנורה.

 

על מידותיה של המנורה מסרו חז"ל בגמרא (מנחות כח): "גובהה של המנורה שמונה עשרה טפחים: הרגלים והפרח ג’ טפחים, וטפחיים חלק, טפח שבו גביע וכפתור ופרח וטפחיים חלק, טפח כפתור ופרח, ושני קנים יוצאין ממנו אחד לצד ימין ואחד לצד שמאול ונמשכין ועולין כנגד גובהה של מנורה, ושוב בטפח חלק, וטפח כפתור, ושני קנים יוצאין ממנו אחד לימין ואחד לשמאל והם נמשכים ועולים כנגד גובהה של המנורה עוד פעם טפח חלק, טפח כפתור, ושני קנים יוצאין ממנו כקנים הראשונים, ונמשכין ועולין כנגד גבוהה של מנורה וטפחים חלק. נשתיירו שם ג’ טפחים, שבהן ג’ גביעין וכפתור ופרח".

 

רש"י והרמב"ם, על פי המסורת שהיתה בידם, הוסיפו פרטים רבים בצורת המנורה, וכן לשאר כלי המקדש, וכתבו שרגל של מטה עשוי כמן תיבה, ושלושה רגלים יוצאים ממנה. בפרטים מסויימים מתאימים תבליטי המנורה שנמצאו על גבי מטבעות לתיאור הגמרא. קני המנורה מגיעים לגובה אחיד, וכן יחס הגובה. בציורים שונים ובתבליטים שמצאו בחפירות במקומות שונים, נראה בסיס המנורה עם שלוש רגלים קטנות היוצאות ממנה, המתאים אף לרש"י ולרמב"ם.

 

אולם כאשר מתבוננים היטב על המנורה החרוטה על שער טיטוס, נראה שהחלק העליון של המנורה מתאים מאוד לדברי חז"ל בגמרא, אפשר אפילו להבחין על גבי קניה בגביעים בפרחים ובכפתורים, ובשאר דברים דקים מאוד כגון המרחק השווה שבין הקנים השווה לעוביים. על אף שמספרם של הגביעים והכפתורים אינו מדוייק, בכל זאת מתאים הוא מאוד. כמו כן עצם סיגנונה של מנורה זו שונה מהסגנון שרווח באותם ימים ברומא, עובדה המחזקת את הדייקנות במעשה האומנים שחקקו בשער העתק מדוייק מהמנורה שהיתה לפניהם.

 

אך לא כך הוא החלק התחתון והבסיס של המנורה. חלק זה אינו דומה לשאר התבליטים והציורים שבהם נחרטו תבניות המנורה. חלק זה לא מתאים גם למסורת חז"ל, חסרים כפתורים וגביעים בקנה למטה. חסרות שלוש רגלים, והמנורה עומדת על בסיס אחד. כמו כן, לפי דברי חז"ל, חלקה התחתון של המנורה אמור להיות יותר קטן מחלקה העליון. לא כך הוא בתחריט זה, בו נראה בסיס המנורה גדול יותר מהמנורה עצמה. הפרופרציה אינה מתאימה.

לפי הגמרא (מנחות כח:): "גביעים מעכבים זה את זה, כפתורים מעכבים זה את זה, פרחים מעכבים זה את זה", על כן, מנורה זו, דוגמת זו המופיעה בתבליט פסולה להדלקה בבית המקדש.

(בתמונה: התבליט על שער טיטוס. עבדים נושאים את כלי הקודש והמנורה).

     

אם כן עולה תמיהה, למתבונן מקרוב, על כל המופיע בבסיס המנורה – אף על פי שהאומנים העתיקו נאמנה את החלק העליון ואילו את החלק התחתון שינו כדעתם –  חרוטים בחלק התחתון נשרים, דרקוניות וציפורים. כל אלה לכאורה אסורים על פי ההלכה, ובפרט בבית המקדש, ועוד על מנורת הזהב!

 

הרב הראשי לישראל, הגרא"י הלוי הרצוג זצ"ל, פרסם בשעתו מאמר בו הוא דן בפן ההלכתי באיסור חריטת דמויות אדם וחיות, וכך הוא כותב: "ואע"פ שאין איסור בעשיית צורת דרקון (מובן לנוי בלבד), כמפורש גמרא (עבודה זרה דף מג), ואם משום החשד של עבודה זרה הלא ברבים ליכא חשדא, אבל הלא כל כלי הקדש היו מתוכננים "הכל בכתב מיד ה’ עלי השכיל" וחס ושלום שתהא עליה צרות דרקון וכו’".

 

והוסיף חידוש נפלא במאמרו:

"שהרמב"ם כותב, אסור לעשות צורות לנוי ואף על פי שאינה עבודת כוכבים, שנאמר "לא תעשון אתי", כלומר, צורות של כסף וזהב שאינם אלא לנוי כדי שלא יטעו בהם הטועים וידמו שהם לעבודת כוכבים, הלא ביד החזקה אין דרכו לפרש טעמי תורה? ואי אפשר לומר שכוונתו שלא יחשדו ישראל איש ברעהו, ונמצא משום חשדא דין של תורה, ואף על פי שמצינו דברים שאסרה תורה מפני החשד, אבל זה לא מסתבר כאן. ונראה שהכוונה היא להורות לנו שלא אסרה תורה אלא באופן שכיוצא בהן עובדים הגויים, ולפיכך גילה כאן טעם התורה שאסרה צורת אדם לנוי, לא משום שמצאה חטא באומנות, אלא שהטועים, והם עובדי עבודה זרה הגויים, כשיראו אצל ישראל צורות כאלה, יטעו לחשוב שגם הם עובדים פסילים".

 

במסכת עבודה זרה נאמר:

"המוצא כלים ועליהם צורת חמה, צורת לבנה, צרות דרקון יוליכה לים המלח" וכו’. הן אומנם זה אמור משום חשש שמא נעבדה הצורה כבר כעבודה זרה, אבל לעשות צורת דרקון לנוי לא אסרה התורה, אלא במקום שיש חשש, שזה איסור מדרבנן. וגם אם נאמר שברבים אין חשד, בכל זאת לא מתקבל על הדעת שאבותינו התמימים והישרים, ובפרט בימי בית המקדש השני, שהתרחקו כל כך משמץ של דבר דומה לעבודה זרה, יעשו צורה זו דווקא על המנורה שבהיכל ה’. ולא עוד, אלא שרחוק הדבר שיחדשו משהו על המקובל מימי הנביאים".

 

ההשערה העולה ממאמרו של הגרא"י הרצוג בנושא שינוי בסיס המנורה נובעת מהעובדה (המבוססת על דברי חז"ל), שבזמן שהעבירו את המנורה מירושלים לרומא, נשבר הבסיס שלה ונפל לים ובכדי לטלטלה בתהלוכת הנצחון ברומי הוכרחו האומנים האיטלקיים לשחזר אותה מדעתם. הם עשו אותה כתבנית המנורות שבהיכלים הרומאים ללא רגליים למטה מן התיבה התחתונה ועליה חקקו צורת דרקון. אכן התבליט שבשער טיטוס הוא העתק מדוייק של המנורה שנשברה לרומאים, אך הם הוסיפו לה בסיס חדש. סימוכין לדעה זו ניתן לראות בדברי הגמרא (גיטין נו:) שבאמצע הדרך עמד עליו (על טיטוס) נחשול של ים לטובעו, ואמר כמדומה אני וכו’.

 

ולא פלא שבתקופה מאוחרת יותר, לאחר חורבן הבית, מופיעה המנורה שוב כסמל במקומות רבים. אך לא כמנורה החרוטה בשער טיטוס, כי אם מנורה בעלת שלוש רגלים, כמסורת חז"ל. עם ישראל ראה את השינוי במנורה ככניעה למלכות רומי ולתרבותה, ועל כן בחרו דווקא, כסמל, את צורת המנורה המקורית.

 

סיפורים ואגדות רבים קיימים אודות כלי המקדש והמנורה שנראו ונמצאו במקומות שונים ורבים מהם אינם מוסמכים. אולם אמר הקב"ה לישראל: "הואיל ואורי הוא אורכם, ואורכם הוא אורי, אני ואתם נלך ונאיר לציון" (דברי המדרש ילקוט ישעיה תצט).

 

 

(באדיבות "קולמוס", מוסף ממגזין "משפחה").