שיעור בדרך מבית הספר

שכני לספסל באוטובוס התקומם. "איך

אתה יכול להשוות את הכוח הדרוש לצורך

כיבוש מעוז מבוצר, לכוח הדרוש כדי לשלוט

על יצר הנמצא בתוכך פנימה?"

 

 

באחד מימי החנוכה נתקעתי בפקק ארוך שאין לו סוף בעת נסיעה באוטובוס העירוני. בספסל שלפני ישבו אם ובנה בן השמונה. האם ניצלה את הזמן לצורך חזרה על הנלמד בכיתה. השניים שוחחו בקול רם למדי, והשיחה נשמעה בבהירות באוזני היושבים סביבם.

 

"יואב, למדתם משהו על חנוכה?"

 

"בודאי!" התלהב יואב, "המורה סיפרה לנו על יהודה המכבי הגיבור ושאר היהודים שניצחו במלחמה את היוונים. היהודים היו מעטים כל כך. כמעט ללא נשק. והיוונים היו רבים וחזקים, צבא שלם מצויד בחיילים ונשק. ולמרות זאת הצליחו היהודים המעטים והחלשים לנצח את היוונים החזקים. נכון שהם גיבורים? המורה אמרה, שכדי לזכור את יהודה המכבי הגיבור קראו לקבוצה הכי חזקה בישראל בשם "מכבי", בגלל זה גם הם גיבורים, נכון?"

 

"נו, מה אתה אומר על הדור הצעיר שלנו?" שמעתי שאלה מהיושב לצידי אתם הדתיים אוהבים לומר שאיננו מנחילים לצעירים ידיעות על חגי ישראל. הרי לך, ילד בן שמונה, וכבר בקי בסיפור החנוכה".

 

"זה מזכיר לי את הפולמוס סביב התאריך שנקבע על ידי המדינה כיום הזיכרון לשואה", אמרתי ליושב לצידי.

 

"יום הזיכרון לשואה ולגבורה?" קפץ שכני. "הרי אין תאריך מוצלח מזה. יום זה מציין את מרד גטו ורשה. תאר לך קומץ יהודים חלושים ונרדפים מצליח להתארגן, להשיג נשק וציוד לחימה ולהרוג בגרמנים בעלי הנשק והעוצמה! לזאת קוראים גבורה! האם תוכל להראות לי גילויי גבורה גדולים מזה? או שמא הובלתם כצאן לטבח של יהודי ברנוביץ נחשבת בעיניך כגבורה?"

 

"דווקא בקשר להובלתם כצאן לטבח של יהודי ברנוביץ", השבתי. "יש לי דוגמא עבורך, הסכת ושמע:

 

כשנאספו יהודי ברנוביץ בדרכם להריגה, נשא רבי אלחנן וסרמן, רבה של ברנוביץ דברים באוזני עדתו. הוא דיבר על כך שהם עומדים לעלות על המוקד כקרבן המכפר על חטאי עם ישראל, וכדי לשמור על קדושת הקרבן עליהם להיזהר שלא לחשוב מחשבות זרות, העלולות לפסול את הקרבן.

 

תאר לך! בשעה כל כך קשה, כששאלות נוקבות אודות הדין והצדק בעולם מרחפות באוויר, צעדו להם יהודי ברנוביץ אל מותם בשלווה, כשהם נזהרים לבל תעלה במחשבתם שמץ של טרוניה כלפי שמים על הגורל האכזרי הצפוי להם! אתה יודע כמה כוחות נפש יש לגייס כדי לשלוט על המחשבה הספונטאנית?

 

ישנן עוד דוגמאות רבות של גילויי גבורה בתקופה זו, ואלפי סיפורים שבודאי נעלמים עדיין מידיעתנו. השמעת מימיך על יהודי האוחז בידו פרוסת לחם דקיקה והוא נכון לבלוע אותה כדי להחיות את נפשו הרעבה, וכשאותו יהודי, שהוא כה רעב, רואה את חברו, שכמעט נופח את נשמתו מרעב, גובר על התשוקה העזה להשקיט במעט את הרעב, ומוסר לו את מנתו הדלה להצילו ממוות? לזאת אני קורא גבורה!" פסקתי.

 

"אם כן", התפלפל שכני, "חילוקי הדעות בינינו נובעים משאלת ההגדרה – מהי בעצם גבורה?"

 

"נכון מאוד" השבתי. "אתה סובר, כי גבורה היא אומץ לב וניצחון תוך הפעלת שרירים ושימוש בכוח פיזי. ואני סובר כי גבורה פירושה שליטה על יצרים ותאוות. רבינו יונה מגירונדי (מגדולי הראשונים) אומר זאת על השאלה בפרקי אבות "איזהו גיבור?" הוא מסביר, שלא יתכן לקרוא לכוח הגוף והשרירים בשם גבורה, מאחר והבהמות והחיות גם הן מצטיינות בכוח פיזי לרוב אף יותר מן האדם. אם כן, מוכרח שהכוונה היא לכוח הנפש, גבורת הלב, וגבורה זו נחלקת לשני חלקים: האחד – אומץ לב, המתבטא בכוח פיזי, מלחמה וכו'. והשני – השליטה על היצר".

 

שכני התקומם. "איך אתה יכול להשוות את הכוח הדרוש לצורך כיבוש מעוז מבוצר, לכוח הדרוש כדי לשלוט על יצר הנמצא בתוכך פנימה?"

 

"תנוח דעתך", עניתי. "חייל המסתער על עמדת אויב יורקת אש, נחשב בצדק ל"גיבור" כי הוא מתגבר על הפחד הטבוע בכל אדם מפני כדור האויב, הוא אינו פוחד הוא מתגבר, זו לא רק גבורה של הליכה במסע מפרך ונשיאת משאות כבדים, אלא גם אי התחשבות בנטייה כה טבעית ולכן אינני יכול להשוות אך מן הסיבה ההפוכה מזו הנראית בעיניך. אינני מזלזל בעוצמת הכוח הדרוש לגדוד צבא כדי לכבוש יעד מסוים. רק ברצוני להבהיר לך כמה כוחות דרושים כדי להכניע יצר רע הלופת אותך במלוא עורמתו ועוצמתו יום יום ובכל רגע.

 

אמור לי ידידי, האם נקלעת אי פעם לויכוח בלתי נעים עם מישהו? בודאי אירע לך כך לא אחת. תנסה בבקשה להיזכר. האם הצלחת פעם אחת לנצור את המילה האחרונה בפיך ולא להוציאה לחוץ? קשה לך להיזכר בסיטואציה כזו, נכון? יותר מכך, נסה לדמיין ויכוח חריף רווי טענות ומענות משני הצדדים, בידך לשלוף תשובה מוחצת, אשר תפגע ותותיר אותך מנצח בקרב. האם יש בכוחך למנוע את אמירת המשפט ההרסני? האם תוכל לנצח את תאוות הנקם להיפרע מאותו אדם?

 

אם תהרהר בדבר, תגלה שתצטרך לגייס כוחות נפש רבים על מנת לתת לזולת לנצח, בשעה שאתה יכול לעשות זאת בגדול, אם אכן תצליח לעמוד בזה, אני בטוח שתמצא את עצמך כחייל החוזר מן הקרב. אכן חזרת מן הקרב, ממלחמת היצר וחילותיו.

 

מחבר ספר "חובות הלבבות" מביא מעשה בחסיד שפגש קבוצת אנשים שחזרו ממלחמה חזקה ובידם שלל. אמר להם: 'שבתם מן המלחמה הקטנה ובידכם שלל, אולם היכונו למלחמה הגדולה'. תמהו החיילים, 'הלא היתה זו מלחמה קשה מאוד, איזו מלחמה עשויה להיות גדולה ממנה?' השיב להם: 'מלחמת היצר וחילותיו. בקרב של טנק מול טנק ניצחתם ואף זכיתם בשלל, אך כל הכוחות שהשקעתם במלחמה זו, הם כאין וכאפס לעומת הכוח שתזדקקו לו כדי לזכות בשלל במלחמה הגדולה – מלחמת היצר'.

 

באירופה תוכל למצוא פסלים ואנדרטאות לזכרם של מצביאים דגולים בכל כיכר מרכזית. מי שניחן באומץ לב ובגבורה פיזית, הוא אשר הופך לנושא הערצה, לסמל ומופת. כאשר אמא מטיילת עם תינוקה בכיכר כזו קולט הילד מהו גיבור ומהי גבורה…

 

אך אם תהלך ברחובותינו ותתבונן, תשים לב לתופעה מעניינת. לא תמצא רחובות הקרואים על שם הגיבורים אשר לדוד, איננו מעלים על נס דווקא את המצטיינים בכוח שרירים נדיר. ממלחמת דוד וגלית איננו מזכירים את אומץ ליבו של דוד, או את הכוחות שניחן בהם ואת טכסיסי המלחמה שנקט בהם כשנלחם. כל אלו הם בעזרת שמים אשר עזרו לו. אנו מהללים את מסירות נפשו לצאת למלחמה נועזת שכזו רק כדי לקדש שם שמים מול מי שחרף וגידף. אצלנו, היהודים, מונצחים גדולי עולם אשר נלחמו ללא הרף נגד יצרם, ואף יכלו לו".

 

"אתן לך דוגמא להתגברות על היצר", אמר בן שיחי, "דוגמא אישית. אתמול, כשעמדתי בתור בבנק, ראיתי את הכספרית אוחזת בידה חבילה גדולה של שטרות. המראה הזה סחרר אותי כמעט והתפתיתי לחטוף את האוצר מידיה, כי אני זקוק נואשות למזומנים. וכאן מול עיני, מונח סכום כסף היכול להספיק לי לתקופה ארוכה! בסופו של דבר התגברתי על יצרי ויצאתי מן הבנק כאיש כשר וישר".

 

"יפה מאוד", שיבחתי אותו, "אולם תודה בעצמך, שהניסיון לא היה גדול כל כך. לא בקלות מגיע אדם מן השורה לידי שוד בנק. לעומת זאת, כיצד הגבת כאשר מישהו דרך על רגלך בלא שימת לב? או כשאר מאן-דהוא ניסה לעקוף את תורך? אינך צריך לענות לי", מיהרתי לומר למראה חיוך מבויש שעלה על פניו של שכני לספסל. "נסה להעריך ולשער בעצמך האם היית יכול להישאר בשלוות נפש מול אותו חצוף?

 

אין זו חכמה להימנע מפעולה אסורה כאשר אין משיכה לעשותה. הגבורה הגדולה נמדדת דווקא כאשר אתה מלא תשוקה ומאוויים הבוערים בקרבך, וככל שהחשק לדבר עבירה גדולה יותר – הגבורה גדולה יותר".

 

"אני מבין את היחס של היהדות למושג 'גבורה'", השיב ידידי החדש. "אולם מתוך כך עולה שאתם מרוקנים את ימי החנוכה מכל תוכן! אם היהדות אינה רוחשת הערצה ליהודה המכבי וליתר החשמונאים על כוחם וגבורתם לשם מה בכלל לחגוג את ימי החנוכה?"

 

"אתה צודק", הנהנתי בראשי. "לו היינו רוחשים הערצה רק לגבורה, אולי אכן לא היה מקום לציין בצורה כזו את ניסי החנוכה. אך הסיפור שסיפרה המורה ליואב וחבריו אינו רק לוקה בחסר כי אם מעוות לחלוטין! מתוך סיפור הגבורה האמיתי שאירע בימים ההם בזמן הזה, נלקח חלק אחד אותו הגדילו ופארו עד שהפך לעיקר.

 

בימי המכבים נגזרה גזירה על עם ישראל שלא למול את הבנים, לא לשמור שבת, לא לקדש את החודש ולא ללמוד תורה. כל זה במטרה להפוך את עם ישראל לעם ככל הגויים. העונש הצפוי למפר גזירה זו – גזר דין מוות.

 

ומה חושב אתה שהיהודים שמעו לקול היוונים? בגבורת לב מסרו את נפשם למות על קידוש ה', ובלבד שלא יחללו את שם קדשו. ידוע המעשה המפורסם של חנה ושבעת בניה: חנה הצדקת הובאה אל המלך עם שבעת בניה. המלך ציוה עליהם להשתחוות לפסל, ואם לא יעשו כן יוציאם להורג בעינויים קשים. בזה אחר זה הומתו הבנים למראה עיניה של האם, לאחר שלא רצו לעבור על מצוות ה'. כשהגיע התור של הבן הצעיר, היחיד שנותר לפליטה, פנה המלך אל חנה ואמר: 'נסי לדבר על ליבו של בנך אולי יאות וינצלו חייו'. חנה בגבורת נפשה פנתה אל בנה ואמרה לו: 'בני, תשעה חודשים נשאתי אותך בבטני, ושלוש שנים גידלתי אותך עד היום, ועתה אנא אל תאכזב אותי, אל תירא מפני הרוצח הזה, ומות ברצון טוב כאחיך…'

 

מסופר גם על רבי אליעזר, כאשר תפסו אותו היוונים ושידלו אותו לאכול בשר כשר למהדרין, כדי שיוכלו להודיע לכל שרבי אליעזר אוכל נבלות וטרפות. כששמע זאת רבי אליעזר, סרב בכל תוקף לאכול את הבשר הכשר מחשש לחילול שם שמים ונתן את גוו למכים עד אשר יצאה נשמתו.

 

ובאשר למלחמות היהודים – אכן נקהלו היהודים על נפשם כדי לטהר את המקדש ולגאלו מיד הנכרים המחללים אותו. הם אמנם עשו ככל יכולתם, אך כוח על-טבעי עמד להם בעת צרתם ומסר את הרבים ביד מעטים. את הגיבורים בכוח ביד הגיבורים ברוח".

 

האוטובוס עצר שניניו ירדנו ונפרדנו בלחיצת ידיים ידידותית, אגב, ושאלתי עם מי היה לי הכבוד לנהל שיחה כה תרבותית?

 

"יהודה" – השיב ידידי החדש, "ושמך?"

 

"שמי אלעזר" השבתי.

 

"מעניין, שמות מוכרים", חייך יהודה, "אחים בני משפחה אחת, לא כך?" סיים והלך לדרכו.

 

 

(מתוך "עת לחשוב")